ישראל "מתווכת", איראן מתחמשת

המלחמה באוקראינה השהתה את החתימה על הסכם הגרעין המחודש עם איראן. זה אולי הדבר האחד הטוב שצמח מהמלחמה הרעה הזאת, שמאיימת על שלום העולם. לא שהדחייה היא סיבה למסיבה: אין שום סימן באופק שמבשר על כך שבזמן הזה ניתן יהיה לשכנע את ארה"ב לחתום על הסכם גרוע פחות.

האמריקנים ויתרו על הכל. הם כמובן יטענו אחרת, אבל העובדות מלמדות שבוושינגטון הרימו דגל לבן. מכל ההבטחות שלהם להסכם "ארוך וחזק יותר" (longer and stronger) לא נשאר דבר. ההסכם המחודש הוא הארכה טכנית של ההסכם הקודם, בהבדל אחד דרמטי - אם להסכם הקודם היו שנים רבות עד לפקיעתו, בהסכם הנוכחי הפקיעה היא מעבר לפינה.

זה יקרה חלקית בסוף 2025, כאשר איראן תוכל לשוב ולהעשיר אורניום כרצונה, ובאופן מלא בסוף העשור, כאשר איראן תשוחרר מכל ההגבלות שההסכם הטיל עליה. אלא שמאז החתימה המקורית ב־2015 איראן עשתה כברת דרך משמעותית, שההסכם המחודש מתעלם ממנה. אז היא העשירה באמצעות צנטריפוגות מיושנות, מה שדרש ממנה יותר זמן כדי לצבור את הכמות הדרושה לפצצה; הצנטריפוגות החדשות שהיא פיתחה והתקינה מאז מאפשרות לה להעשיר הרבה יותר מהר.

תחת ההסכם המחודש מתחייבת איראן להוציא משטחה את כל האורניום המועשר שצברה בשנתיים האחרונות מאז החלה להפר את ההסכם. זה התנאי היחיד שהאמריקנים התעקשו עליו - להחזיר את איראן לאפס מבחינת הכמות - בדיוק כמו בהסכם המקורי. על עניין האיכות הם ויתרו; המשמעות היא שאם איראן תחליט להפר את ההסכם, או בעת פקיעתו, היא תוכל באמצעות הצנטריפוגות החדשות להעשיר את הכמות הנדרשת לפצצה בתוך כחודשיים.

מי כאן המעצמה

ככל שהתקדם המו"מ בווינה, בישראל מרטו שערות בייאוש. האיראנים הפשיטו את האמריקנים מכל עניין וכוונה. לרגעים אפשר היה להתבלבל מי כאן המעצמה, ומי המדינה שקורסת תחת נטל הסנקציות. אלה, אגב, יוסרו כמעט במלואן; איראן תקבל שבעה מיליארד דולר שהוקפאו בחשבונות בנק שונים, ותקבל שחרור מהסנקציות על שורת מוסדות ואישים, כולל המנהיג העליון עלי חמינאי.

העניין הזה מדהים במיוחד: חמינאי - המנהיג של מחוללת הטרור מספר 1 בעולם והמנוע העיקרי של הפצצה האסלאמית - יהיה משוחרר מכל הגבלה, בעוד מוחמד בן סלמאן, יורש העצר הסעודי ובעל בריתה הקרוב של ארה"ב, מנוע מכניסה לוושינגטון בגלל מעורבותו לכאורה בפרשת החיסול של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י.

האמריקנים אמנם "מתעקשים" בינתיים במו"מ שמשמרות המהפכה יישארו תחת סנקציות, אבל מי שעוקב אחר המגעים סבור שהמרכאות במקומן; גם בעניין הזה עלולה וושינגטון להרים דגל לבן, ולו רק כדי להניח את כאב הראש הזה מאחוריה.

בדרך להסכם המחודש, דילגו האמריקנים גם על כל החורים שהיו בהסכם המקורי. אין בו התייחסות לרכיבים אחרים של תוכנית הגרעין האיראנית שחיוניים להגעה לפצצה, אין בו התייחסות לטילים ולרקטות שאיראן מפתחת כדי לשאת את הפצצה (וגם סתם כדי להציק לכל יריביה במרחב), וודאי שאין בו שום התייחסות לטרור האזורי שאיראן מפיצה - כולל נגד האמריקנים עצמם.

רק השבוע נהרגו שני קצינים בכירים במשמרות המהפכה, בתקיפה שיוחסה לישראל סמוך לדמשק. בצה"ל נכנסו לכוננות: איראן מחפשת להכאיב לישראל זה זמן רב, וכעת שבעתיים. היא גם סבורה שיש לה מרחב גמישות לעשות זאת, במקביל לשיחות הגרעין. בעבר היא ניסתה לתקוף באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים, וזה גם דפוס הפעולה העיקרי שעומד על הפרק כעת בהתחשב בכמות המל"טים שהיא מפיצה לבני חסותה באזור.

בתקיפה האחרונה - יממה לאחר פגישת בנט־פוטין במוסקבה - הבהירה ישראל שהיא נחושה להמשיך ולפעול נגד הפעילות האיראנית באזור. את חופש הפעולה הזה חיוני לשמר גם באיראן עצמה; אמנם תחת ההסכם המחודש לא תוכל ישראל לפעול נגד כל מה שקשור להעשרת האורניום כדי שלא לקומם עליה את כל העולם, אבל כל הרכיבים האחרים של הגרעין - ובוודאי הטילים והרקטות, המל"טים וענייני הטרור - יהיו חשופים לפגיעה.
המלחמה הזאת צריכה להתקיים באיראן עצמה.

יש לכך לא מעט סיבות, שהעיקרית שבהן היא חוסר הסימטריה בכך שישראל חשופה לפגיעה על ידי שלוחיה של איראן, בעוד טהרן מרחיקה מעצמה עדות וסכנה. גם אם פעילות באיראן - שהמוסד אמור להיות האופרטור הראשי שלה - תסכן את ישראל בתגובה, היא תייצר דילמה בטהרן ותבהיר למנהיגיה ולעמה שהם לא יכולים להישאר מחוץ למשחק (או כמו שבישראל מגדירים זאת: לפגוע בתמנון, ולא להילחם בזרועותיו).

הנחת העבודה במערכת הביטחון היא שלא רק שאיראן לא תבליג, היא תקדים ותיזום. כאמור, חוצפה לא חסרה לה, וגם כסף לא יחסר. אלה לא רק המיליארדים שיופשרו כעת, אלא גם הכסף הענק שייכנס מהנפט: אם לפני שנה הפיקה איראן כ־600 אלף חביות ביום, ומכרה אותן ברבע מחיר, תחת ההסכם יותר לה להפיק 2.7 מיליון חביות ביום, והמלחמה באוקראינה מבטיחה לה מחירי שיא. במילים אחרות, איראן תרוויח כעת פי 16(!) יותר ממכירות נפט, כסף ענק שחלקו לפחות יופנה למטרות רעות.

רק אינטרסים

המגמות הצפויות האלה מטלטלות את המזרח התיכון. כל מדינה מגיבה כפי דרכה וחששותיה: איחוד האמירויות (ולא רק היא) מנסה להתקרב לטהרן; היועץ לביטחון לאומי שלה, השייח' טחנון בן־זאיד, ביקר באחרונה פעמיים בטהרן והצהיר שארצו שוקלת להשקיע בה עשרות מיליארדים. זה לא אומר שאיחוד האמירויות מתרחקת מישראל: היא מחפשת לקנות לעצמה הגנה מפני התוקפנות האיראנית.

טורקיה, לעומתה, מזהה בישראל מוקד עוצמה אזורי, ומבקשת לחבור אליה. אין כאן שום אהבה מצידו של ארדואן, רק אינטרסים. במזרח התיכון החדש - נטול ההגנה האוטומטית של האמריקנים ותחת הנוכחות הצינית של הרוסים - זה שם המשחק.

כשבחריין מסתכלת על רפיסות המערב מול הברוטאליות הרוסית באוקראינה, היא מבינה היטב שהיא עלולה להיות הבאה בתור. לכן היא מבקשת לשריין את עצמה, בין היתר בחיזוק הברית הגלויה עם ישראל. השבוע ביקר במנאמה הרמטכ"ל כוכבי, בהמשך לביקורי ראש הממשלה ושר הביטחון - עדות נוספת לקשרים ההדוקים בין המדינות, אבל גם לדאגה בבחריין מפני איראן.

ישראל מנסה לשחק את המשחק הזה מבלי לשמוט כדורים. זה מורכב ממילא, ויהיה מורכב בהרבה מרגע שייחתם הסכם הגרעין המחודש. לכן גם חיוני לשמר את הצירים הפתוחים, המקבילים, לוושינגטון ולמוסקבה. זה לא אומר שישראל לא צריכה היתה לעשות יותר לטובת אוקראינה בציר ההומניטרי, אבל בהסתכלות מרחיבה היא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי: גם לתווך וגם לא להסתכסך עם אף אחד מהצדדים הישירים והעקיפים לעימות. כרגע זה מצליח, אבל המבחן העיקרי עוד לפנינו, בוודאי על רקע השינויים הצפויים בחזית האיראנית, שמבטיחים שלפחות זירה אחת תישאר פתוחה ומדממת גם בעתיד