לטנגו צריך שניים: הרצוג וארדואן משקמים את יחסי טורקיה וישראל

כמה אירועים היסטוריים התרחשו בעת האחרונה, אבל נדמה שכבר איננו זוכרים במה מדובר. הביקור השבוע של נשיא המדינה יצחק הרצוג בטורקיה, הוא אכן נקודת מפנה היסטורית - וכך גם הגדיר אותו. הנשיא לא אמר את הדברים כדי להאדיר את עצמו. הוא יצא לאנקרה כמעט בשקט. בצניעות רבה. אבל לא זכור אי פעם בעבר נשיא שאחראי לפריצת דרך מדינית. לא ראובן ריבלין. לא שמעון פרס. הרצוג הפך לשר חוץ על. ארדואן התחיל - והרצוג המשיך.

האמת שהיה מוזר לראות את רג'פ טאיפ ארדואן, האיש שהפיץ שנאה במשך שנים נגד ישראל, הופך צד ועורך לכבוד הנשיא הישראלי טקסים עם עשרות רבות של חיילים במדים מכל דורות האימפריה העות'מאנית. הנה סוסים רצים מעבר לרחבה הענקית שלפני הארמון באנקרה. הנה אחד הרוכבים, פרש טורקי מן הסתם, מניף את דגלי ישראל וטורקיה.

כוח המערך של המדינות הסוניות מתארגן עכשיו יחד סביב הציר הישראלי־טורקי. לארדואן יש גם אינטרס כלכלי לוחץ. הוא חושב שהגדלת הסחר השנה לעשרה מיליארד דולר תיטיב עם כלכלתו שבמשבר מתמשך. וברגע שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ישלים את כיבוש חופי הים השחור, כולל אודסה - הלחץ הרוסי על עורפו של ארדואן רק יאיים עוד יותר.

היחסים עכשיו בין ישראל לבין טורקיה יהיו דומים לטנגו המרוחק שרקדו הרצוג וארדואן על מסלול השטיח הכחלחל. זה מחווה - אתה. וזה מושיט יד - אחריך. והם מסתובבים זה סביב זה.

ארדואן מדבר על יחסי מסחר ועל פרויקטים משותפים בתחומי הטכנולוגיה, התעשייה הביטחונית, התיירות, החקלאות. בזה ארדואן מאוד מעוניין, יותר מישראל. הוא לוקח מכל כיוון. הוא חבר נאט"ו שקונה נשק מרוסיה. לא נשמע דבר כזה. אחר כך מוכר נשק לאוקראינה. אז עכשיו שוב ישראל.

וזאת אולי נקודה שמרוב סחרור באנקרה קשה לחשוב עליה. עם הנחיתה באיסטנבול בשעת חצות, הדברים נראים קצת אחרת. ארדואן דיבר על הרבה תחומים שבהם ישראל וטורקיה יכולות לשתף פעולה. למעשה, זה שת"פ לטובת טורקיה, שבתמורה באה בדרישות לדון בנושאים שנויים במחלוקת.

אבל מהם הנושאים האלה? מדובר בתחומים שבכל מדינה נורמלית הם בגדר ענייניה הפנימיים. כמו בירת אותה מדינה, למשל ירושלים. לטורקים יש מה להגיד על כל נושא שנוי במחלוקת, אבל הם קודם עושים ואחר כך דנים. למשל בנושא הפלשתינים, כאשר ארגון טרור אסלאמיסטי כמו חמאס מקבל רוח גבית מטורקיה במשך שנים. אך כל אלה הרהורים בצד ההוצאות.הנשיא ארדואן כנראה כל כך מעוניין בחזרה לנורמליזציה עם ישראל, עד שהטורקים הקפידו שלא תהיה אף תקרית דיפלומטית. תקריות כאלה בדרך כלל מתוכננות היטב.

התקרית היחידה היתה בין כוחותינו. הרצוג, פורץ הדרך, שעט קדימה ורצה לקבוע את החזרת השגרירים. העניין קיבל משמעות מוגזמת והוא טלפן כדי להרגיע את שר החוץ יאיר לפיד. הוא, ורק הוא, יקבע את נושא השגרירים. מתחילת המסע, הדגיש הנשיא את עניין התיאום עם רה"מ נפתלי בנט ולפיד. בדברי הסיכום שלו אחרי הפגישה עם ארדואן הוא ציין את מפעלות התיווך של בנט בנושא האוקראיני. הרצוג הוא מקרה יוצא דופן של נשיא כמוקד כוח שלטוני עם יותר לגיטימציה ציבורית מאשר ראש הממשלה או שר החוץ.

בסך הכל היה גם ממד תרבותי במפגש הזה בטורקיה. הנשיא הרצוג העניק לארדואן עותק של שיר שכתב סולטאן סולימאן המפואר, משליטי האימפריה העות'מאנית במאה ה־16, שנודע גם כמשורר. אתמול ביקר הנשיא בבית הכנסת נווה שלום, שידע שלושה פיגועי טרור קטלניים לפני שנים.

תחושה של הפקרה

ממשל ביידן ממשיך בקו של הנשיא אובמה: פייסנות מול איראן, שאחרי הסכם הגרעין המתגבש בווינה, תהיה מועצמת ואגרסיבית

בקרב מדינות המזה"ת הקשורות לארה"ב, אחרי שבועיים של מלחמה באוקראינה, קיימת תחושה הרבה יותר גרועה מבעבר. כבר לפני שנים, כשאנשי הבית הלבן עבדו על הסכם הגרעין הראשון, היתה לסגן הנשיא דאז, ג'ו ביידן, פליטת פה: "הבעיה הכי גדולה שלנו היא בעלי בריתנו".

הנשיא אובמה עמל ויגע אז במכירת המזרח התיכון לאיראן ולרוסיה של פוטין. בעיקר הדברים אמורים בסוריה. כך שישראל וערב הסעודית נחשבו לעושות צרות. היום, לאחר הסכם הגרעין החדש שטרם נחתם, ולאחר התקדמות רוסיה בפירוק אוקראינה, התחושה של מדינות ערב שעימן ישראל נמצאת בשותפות אסטרטגית היא של הפקרה. תחושת אין על מי לסמוך ועל מי לבנות.

כפי שראינו השבוע בפגישת לפיד־בלינקן, האמריקנים מבינים את הבעיה המיוחדת של ישראל עם פוטין. לפי שעה אינם מפעילים לחץ להפגין יתר התנגדות לרוסים.

בישראל ככל הנראה אין אחדות דעים בצמרת המדינית־ביטחונית. העמדה האמריקנית, שמחד מטילה את הסנקציות שנראות לכאורה כקשות ביותר על רוסיה, ומאידך נעזרת ברוסיה כמתווכת מול איראן בנושא הגרעין - גורמת לזעזוע מוח. מה קורה כאן? ממשל ביידן ממשיך בקו של אובאמה - פייסנות מול איראן ויצירת שותפות אסטרטגית איתה במזרח התיכון. אך בפועל, אחרי עסקת הגרעין, זו תהיה איראן מועצמת ואגרסיבית המפעילה את זרועות שליחיה הטרוריסטים בכל המזרח התיכון.

המלחמה באוקראינה ממסכת מעיני הציבור את הסכם הגרעין הגמור למעשה ורק מחכה לאישור הרוסים. כן, פוטין הנורא, שמחזיק עכשיו את היד על ברזי הגז, הנפט והסכם הגרעין, שגם הוא למעשה רק תו ירוק לאיראנים לקדוח ולהזרים נפט במלוא התפוקה. ההכנסות בהתאם למחירים השמימיים של 130 דולר לחבית, בנסיקה ל־200 דולר. בזמנו דיברו על כך שכדי שכלכלת איראן תרוויח ותוכל לממן את כל הפרויקטים התוקפניים שלה - כולל גרעין, טילים, טרור ורווחה לתושבים - מחיר החבית צריך להיות מינימום 70 דולר. אובאמה דיבר בזמנו על כך שב־2028 איראן תהיה מוכנה עם כל מערך הייצור והצנטריפוגות המתקדמות, והמרחק בינה לבין פצצה אטומית יהיה אפס. כרגע מדברים על כך שלישראל נותרו שנתיים וחצי להתכונן לטפל בדרכה ביכולת הגרעינית האיראנית.

בישראל מקבלים אחריות ועומדים על ההתחייבות שלא לאפשר נשק גרעיני באיראן.

היום, עם הריצה האמריקנית להסכם, ברור שנתניהו צדק. התקופה שבה ארה"ב השתחררה מההסכם היתה תקופה של פעילות מבצעית אינטנסיבית נגד מתקני גרעין, נגד מדענים מובילים ואתרי טילים. ישראל לא תוכל לפעול נגד תחומי פיתוח גרעיני שארה"ב חתומה עליהם. בייחוד אחרי שבוצע בישראל מה שהאמריקנים מכנים "רז'ים צ'יינג'". איך שלא נקרא לזה, מאז ימי אובאמה עוסקים הדמוקרטים בהסתה אישית נגד נתניהו. המאמץ היה ארוך מבחינתם, אך הם הצליחו, על בסיס הדה־לגיטימציה של נתניהו והליכוד, לגייס את האליטות הרלוונטיות בליווי מיליציות רחוב, ולהביא להקמת ממשלה שאת משמעותה מרחיקת הלכת לעתיד המדינה - עוד לא לגמרי הפנמנו.

כבר שלושים

עם הזמן מתחדדת מנהיגותו הביטחונית של בגין, שבלעדיה לא היו מתאפשרים השלום עם מצרים והשמדת הכור בעיראק

השבוע צוין יום השנה ה־30 למותו של מנחם בגין. בזמנו אמנון דנקנר ז"ל כתב עליו מחזה יחיד. בגין שווה אופרה. אולי סרט רחב יריעה. היו בשש השנים שלו בשלטון אירועים גדולים, אירועים היסטוריים. אבל הישגו הגדול היה מעבר למה שניתן למדוד. הניפו מול בית ראש הממשלה בזמנו שלטים בנוסח "בגין רוצח". בהפגנות השמאל צעקו בקצב: "בגין, רפול ושרון - כמה ילדים הרגתם היום".

מנחם בגין של היום נהנה מחיים חדשים בזיכרון האומה. השמאל מטפח אותו כאנטיתזה למנהיגות הליכוד של היום. הליכוד בימיו כליכוד האמיתי לעומת הליכוד של היום. הם מנסים למכור את זה לימין, ורבים בימין אוהבים לזכות במעט אהדה פטרנליסטית מצד האליטות.

אבל בסך הכל, היחס של הממסד והמפלגות הסוציאליסטיות למיניהן בימי חייו לא היה שונה בהרבה מזה שבנימין נתניהו זוכה לו היום. במערכת הבחירות של 1959 הופיע בגין בשכונת התקווה, ואולי זה היה במקום אחר, במערכת בחירות אחרת, כשהוא מלווה ברוכבי אופנועים. מאז לא חדלו לנופף נגד חרות ומנחם בגין באופנועים האלה, שכל המלומדים אמרו עליהם שהם מוכיחים כי מדובר בפשיזם.

מהרבה בחינות, בגין סימן את הכיוון, והשונא הגדול שלו, בן־גוריון, אימץ אותו והפך אותו למדיניות מקורית שלו. כך בתנועת המרי העברי באמצע שנות ה־40, ששיאה וסופה היו בפיצוץ מלון המלך דוד. כך במדיניות של אקטיביזם של פעולות תגמול, שהפכה בשנות ה־50 למדיניות שהובילו בן־גוריון ובני טיפוחיו, משה דיין ואריק שרון.

יש הרבה מה ללמוד משנות בגין בשלטון, ונראה שהלקחים האמיתיים עוד לא נותחו. כוחו של בגין היה בסמכותו המוסרית. כמנהיג ביטחוני היא עזרה לו מאוד בתקופת הכהונה של ארבע השנים הראשונות. בכהונה הזאת נטל בגין לידיו את הובלת הביטחון הלאומי. רוב ראשי הממשלה בישראל נוהגים להעביר את הביטחון הלאומי לידיו של "מר ביטחון" תורן, והוא הופך לסמכות המחליטה בנושאי ביטחון. גולדה מאיר, יצחק שמיר ואולמרט היו כאלה. היום, נפתלי בנט. ללא ההשתלטות של בגין על נושא הביטחון, אף על פי שהיה לו שר ביטחון במשך כשלוש שנים בדמותו של עזר ויצמן, לא היה השלום עם מצרים; ולאחר התפטרות ויצמן, כשבגין נטל את תיק הביטחון, ישראל לא היתה יוצאת להשמדת הכור בעיראק.

בקדנציה השניה שגה בגין והעביר כמעט בלא יודעין את הביטחון הלאומי לידי אריק שרון. התוצאה - מלחמת של"ג ואובדן השליטה על תוצאותיה. ועדת החקירה לטבח בסברה ושתילה שגתה והטילה למעשה אחריות עקיפה על ממשלת ישראל, לא רק על שרון. במשך שנים שאלו: מה גרם להסתגרותו. מות אשתו עליזה, מספר ההרוגים במלחמה, והאשמות ועדת החקירה היו סיבות טובות לשקיעתו. 

כוחו של בגין היה בסמכות המוסרית. כמנהיג ביטחוני היא עזרה לו מאוד בכהונתו הראשונה, שבה נטל לידיו את הובלת הביטחון הלאומי. בקדנציה השנייה שגה והעביר כמעט בלא יודעין את השרביט בתחום זה לשרון