מרוסיה, במחאה

מרגריטה אליוחינה לא היתה יכולה לשתוק. לפני ימים אחדים היא השאירה את כרטיס העיתונאי שלה במערכת, ויתרה על כל סימן מזהה שהיה מעניק לה פריבילגיות בשטח, והצטרפה כאזרחית לעוד מאות אנשים שהגיעו לאזור כיכר פושקין במוסקבה כדי למחות נגד הפלישה של צבא רוסיה לאוקראינה. "באתי מתוך זעם על החלטת רוסיה", מספרת אליוחינה (31) ל"ישראל השבוע", "כאילו שהפלישה הזו מתרחשת בשמי, על חשבון המסים שאני משלמת, אני, שמעולם לא הצבעתי לשלטון הזה. אני זועמת כי רוסיה פתחה במלחמה על מדינה שעמה ועמנו הם אומות אחיות. כל אדם שזועם על המלחמה הזו צריך להתבטא נגדה, שלא ניחשב כמשתפי פעולה".

גם אסיה קזנצבה (35) היתה שם. "אי אפשר היה שלא לבוא, אני אזרחית ותושבת של מדינה שללא כל סיבה רציונלית תקפה את שכנתה והחלה להפציץ ערים על תושביהן", אומרת עיתונאית המדע והסופרת, כלת פרס "המשכיל" לשנת 2014, "אם לא אצא להביע את אי הסכמתי, זה ייראה כהסכמה. איך אפשר אחרי זה להביט לילדים בעיניים?". גם קזנצבה וגם אליוחינה עוכבו במהלך ההפגנה, אך שוחררו אחרי זמן קצר.

בעוד צבא רוסיה שקוע כבר יותר משבוע באדמת אוקראינה, בתוך רוסיה גוברת והולכת התסיסה נגד ההחלטה לצאת למלחמה. יותר ממיליון אנשים חתמו על עצומה הקוראת להפסקת מלחמה. קרוב ל־7,000 אזרחים נעצרו במהלך ההפגנות שנערכו נגד הפלישה במוסקבה, סנט פטרבורג, נובוסיבירסק, יקטרינבורג ובמקומות נוספים, רבים מהם הוכו. ובכלל, צריך להבין שעוד לפני המלחמה, לצאת להפגנה ללא היתר מהרשויות (שלעולם לא מעניקות אותו) היה בגדר הסתכנות במעצר ודאי - וזה במקרה הטוב.

עם פתיחת המלחמה, הטיל משטר פוטין שורה ארוכה של הגבלות ולמעשה חיסל כל חופש ביטוי. הפגנת הזדהות עם אוקראינה או קריאה להפסיק את המלחמה יכולות להסתיים בתחנת משטרה, תרומה לאוקראינה היא עבירה פלילית, ואילו הצנזורה השתיקה את שידורי ה־FM של תחנת הרדיו "הד מוסקבה" וחסמה את השידור ברשת של ערוץ הטלוויזיה העצמאי דוז'ד, שניים מהאיים האחרונים של חופש עיתונות מוגבל ברוסיה. רשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר מואטות, ובניסיון להשתלט באופן טוטאלי על שדה האינפורמציה - אין לקרמלין קווים אדומים. כל האזרחים צריכים לשמוע מדי יום את דיווחי דובר המטכ"ל, שטען עד לפני יום שלישי כי לרוסיה אין הרוגים - בעוד צילומים של מאות חיילים רוסים הרוגים בשדות אוקראינה מופצים בכל רשת אפשרית.

"ודאי שמפחיד לצאת לפעולות מחאה", אומרת קזנצבה, "אבל אתה יודע, לתושבי אוקראינה תחת הפצצות גם לא ממש נעים עכשיו. אם אנחנו יכולים להביע הזדהות לפחות כך, אנו חייבים". אליוחינה מסכימה: "יש דרכים להביע עמדה. אי אפשר לעשות זאת באופן בטוח, אבל הרי לא ישימו את כולם בכלא: יש 144 מיליון תושבים ברוסיה".

הפירמידה קורסת

ביום רביעי קיבלה המחאה עוד רוח במפרשיה: האופוזיציונר המפורסם בעולם, אלכסיי נבלני, המרצה מאסר במושבת עונשין, קרא להמונים לצאת לרחובות. "אנו, רוסיה, רוצים להיות אומה של שלום. למרבה הצער, מעט מדי אנשים יקראו לנו כך. אבל בואו לפחות לא נהיה אומה של אנשים שקטים ומבוהלים, של מוגי לב שמעמידים פנים שאינם שמים לב למלחמה האגרסיבית שנפתחה על ידי צאר בלתי שפוי בעליל", כתב בטוויטר.

המחאות הגדולות האחרונות ברוסיה היו לפני שנה וחודשיים, לאחר שחזר לרוסיה ומייד נעצר. נבלני, האיש ששרד ניסיון התנקשות של משטר פוטין בנשק כימי, כבר מזמן הפך לסמל חי ברוסיה ולא מן הנמנע שהקריאה שלו כבר מחלחלת ומיתרגמת למעשים, אף שתשתית הארגונים שלו חוסלה ועמיתיו גלו.

מרגריטה אליוחינה: "אני לא חושבת שהמחאות ישפיעו על קבלת ההחלטות; אני לא מרגישה אשמה כי לא הצבעתי לשלטון הזה, אבל כן חשה זעם. יהיה קשה לתקן את מה שאוקראינה חשה כלפי רוסיה"

בה בשעה, נכון לסוף השבוע השני של הפלישה, עדיין קשה לראות כיצד היא מתפתחת לכדי תנועה מהפכנית. לא בכדי, כפי שציין לאחרונה הסטיריקן ויקטור שנדרוביץ', התעמולה היא הדבר היחיד שעובד כמו שצריך ברוסיה.

במשך 22 שנות פוטין, כמעט כל כלי התקשורת המשמעותיים הוכפפו למסרים של הקרמלין ועסקו באופן אובססיבי בטיפוח מיתוסים על אוקראינה "הנאצית" שאינה אלא מריונטה בידי המערב - בעוד רוסיה היא למעשה אינקרנציה של בריה"מ המשחררת את האוקראינים משלטונם. והתעמולה חלחלה: על פי סקר שפרסמה לשכת המחקר הממשלתית, 70 אחוזים מהרוסים תומכים בפוטין - בין שמתוך הסכמה, בין שמתוך פחד. ולמרות הנתון הזה, שצריך להילקח עם המון ספקנות כמו כל דבר שיוצא ממוסקבה, ההיסטוריון הרוסי הבכיר, פרופ' אנדריי זובוב, סבור שיש מקום רב לאופטימיות.
"כל שלטון זקוק לתשתית חברתית", אומר זובוב, אחד מעשרות נציגי האינטליגנציה הרוסית שחתמו על קריאה פומבית להפסיק מייד את המלחמה. "נכון, רוב הרוסים תומכים בפוטין, אך רק 50 אחוזים, לדעתי".

ביום שלישי פרסם זובוב פוסט בעמוד הפייסבוק שלו, שבו טען כי המלחמה היא תחילת הסוף של פוטין. מניין הביטחון הזה? "כל חברה היא פירמידה, ובשלטון האוטוריטרי הפירמידה הזו תלולה יותר והבסיס שלה צר יותר.

"80 אחוזים מאלה התומכים בפוטין הם אנשים רגילים שאינם מתעניינים בפוליטיקה, אם כי בעלי נטיות אנטי־אמריקניות שנובעות מקנאה ומאמון בתעמולה. יש ביניהם גם כאלה שמבינים את הזוועה באוקראינה, אבל הרוב נאמנים לשלטון. עם זאת, מדובר באנשים פסיביים, שלא ייצאו למות למען פוטין כפי שקרה ב־1917. הם יישבו במטבחיהם, כי היה קשה להוציא אותם אפילו להפגנות בתשלום.

"השכבה השנייה של הפירמידה - 19 אחוזים - היא שכבה תרבותית. בשכבה הזו קיטוב גדול בין הרוב, שסובלים ומוחים נגד המעשים, לבין החלק שנקנה על ידי השלטון. אלה, למשל, עובדי הגופים הממשלתיים, התאגידים או אנשי תרבות. 70 אחוזים מתוך הקבוצה נגד המלחמה, אבל יש 30 אחוזים שמונעים מתאוות בצע ומתי מעט שממש תומכים בה אידיאולוגית".

היכן העשירים?

אבל הפתרון למצב שאליו נקלעה רוסיה עשוי להגיע דווקא מאותו אחוז אחד שנותר בקודקוד: השלטון עצמו. "האחוז הזה הם הנהנים העיקריים משיטת פוטין", ממשיך זובוב. "הם עשו עסקה עם פוטין ומכרו את מצפונם לפוטין כדי לחיות טוב: הם לא נוגעים בפוליטיקה - הוא נותן להם לגנוב, להשתלט על העסקים, למכור חומרי גלם לחו"ל (משאבי טבע; ד"ב) וכדומה. עכשיו כל האנשים האלה מבינים שפוטין רימה אותם, שהוא לא מילא את חלקו בחוזה. הוא דרש מהם נאמנות פומבית, אבל לא נותן להם יותר - לא נכסים בחו"ל, לא יאכטות ולא כלום. ומה יש במקום? כלום. ומכיוון שהמשטר הזה אינו אידיאולוגי, פוטין הופך מבחינתם למיותר".

זובוב: "פוטין הוא נשיא של מדינה ענקית עם כפתור גרעיני, אבל אם האליטה לא תומכת בו, הוא הופך לאדם זקן עם פנטזיות. פוטין אינו נפוליאון והוא אינו מסוגל להעביר גשר אל ההמונים מעל לאליטה"

לדברי זובוב, שמשמש גם סגן נשיא של "פרנאס" (מפלגה ליברל־דמוקרטית מהאופוזיציה הלא־סיסטמית שאינה מורשית להשתתף ב"בחירות"), "אם פוטין עדיין שפוי, הוא צריך ללכת עכשיו ורצוי גם לעזוב את רוסיה. זה הסיכוי היחיד שלו להימנע מהאג או חלילה לסיים בהתאבדות. הוא החזיק את הסביבה שלו באשליה ש'קרים שלנו', 'יורידו את הסנקציות', 'אוקראינה תהפוך לפרטנרית כמו בלארוס' - וכולם האמינו לו. הרי הוא כזה גאון, והכל יסתדר.

"אבל לא יצא. לא יצא בגלל נחישות המערב, בגלל תעוזת האוקראינים וספציפית הנשיא זלנסקי, שאיש לא ציפה ממנו כאיש תרבות להפגין עוצמה מברזל. הצבא האוקראיני נלחם, יש לו תמיכה בציוד ובתחמושת, עשרות אלפי אוקראינים חוזרים הביתה להילחם, ואילו הצבא הרוסי חושש ממגע ישיר, הם יכולים לירות רחוק. אין בו שום רצון להילחם. פוטין הפסיד הכל. אדם אצילי היה מתאבד, אדם לא אצילי יחפש לאן לברוח, כמו נאצים לאחר מלחמת העולם השנייה.

"99 אחוזים שאלה הימים, אולי השבועות, האחרונים של המשטר. פוטין הוא נשיא של מדינה ענקית עם כפתור גרעיני, אבל אם האליטה לא תומכת בו, הוא הופך לאדם זקן עם פנטזיות. מי שזקוק לו זה עם לא משכיל עם נטיות אנטי־אמריקניות, אך פוטין אינו נפוליאון והוא אינו מסוגל להעביר גשר אל ההמונים מעל לאליטה. גם כי הוא מבוגר, וגם כי בבסיס שלטונו לא עומדת מהפכה. אין לו על מי להישען.

"כבר עכשיו אני יודע שיש זעזוע במסדרונות השלטון, יש גם הוראות שאינן ממולאות. הכל נראה כעת כמו בפוטש של אוגוסט 1991 - אז היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל כעבור כמה ימים הפך לפארסה. הפעם יש הרבה יותר דם, אבל התוצאה תהיה זהה".

בימים האחרונים כבר היו גם שני אוליגרכים מסביבת פוטין שהתבטאו נגד המלחמה. ארבעה צירי פרלמנט מהמפלגה הקומוניסטית אמרו שתמכו בהכרה ברפובליקות הבדלניות ולא בפלישה לאוקראינה. במילים אחרות, יש סממנים ראשוניים של תסיסה. אבל עד שהיא תצבור מסה קריטית - או שפשוט יופיע ליד פוטין מישהו עם נחישות מספקת להרחיקו - מרגריטה אליוחינה לא מתכוונת לוותר.

"כמי שיוצאת זה עשר שנים למחאות ברוסיה, אני לא חושבת שהמחאות יכולות להשפיע על קבלת ההחלטות. פעולות נקודתיות, מכל מקום, לא ישפיעו. אבל לא ראינו מפגני מחאה גדולים. כך או כך, אנחנו יוצאים כדי לעשות משהו עם הרגשות שלנו. אני לא מרגישה אשמה במיוחד כי אפילו לא הצבעתי לשלטון הזה, אבל כן חשה זעם וכאב. יהיה מאוד קשה לתקן את מה שהאוקראינים מרגישים כעת כלפי רוסיה, וזה בהחלט מובן".

ואילו לאסיה קזנצבה יש מסר לאוקראינים: "אתם מדהימים. אני מאמינה בניצחונכם, כי הלכידות, ההזדהות וגדלות הנפש שלכם יוצאות מגבולות האפשרי. ברוסיה יש בינתיים רק מיליון איש, שמתבטאים באופן אקטיבי נגד המלחמה, אבל זה המצב משום שחופש הביטוי בתקשורת חוסל עקב בצד אגודל (היום אפילו אסור לקרוא למלחמה 'מלחמה') ואנשים רבים באמת לא יודעים מה מתרחש. וכל אלה שהיו יכולים לעמוד בראש המחאה מזמן נרצחו, עזבו או יושבים בכלא. מה שעשינו לכם אינו ניתן למחילה, אבל באמת שלא רצינו בכך. פשוט גם במדינה שלנו יושב כוח כובש, כבר עשרים שנה".