בשנת 1985 יצא אלבום הסולו הראשון של הזמר הבריטי סטינג. הלהיט הגדול מתוכו תובע מהאוהבים לא להיות רכושניים, ומעיד על גישה מתקדמת בנוגע לזוגיות. נאורות הזמר לא באה לידי ביטוי רק בסוגיות רומנטיות. בשיר אחר, "רוסים", גייס סטינג את עוצמתו הלירית והמוזיקלית כדי להפגיז עם מסר צודק נוסף: "גם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם".
לא ארחיק לכת לומר ש"רוסים" הוא שיר מטומטם יותר מ־IMAGINE של ג'ון לנון. בכל זאת, גם באמנות יש היררכיה. לנון עצמו סיפר בראיון שמילות השיר הן "גרסה ממותקת של המניפסט הקומוניסטי", ובזה קשה להתחרות. כמו כן, סטינג נמנע בצניעות מלפתור את כל בעיות העולם והתמקד רק ברוסיה.
"באירופה ובאמריקה", שר סטינג בתרגום חופשי, "גוברת תחושת ההיסטריה. אנחנו מותנים להגיב לכל האיומים בנאומיהם של הסובייטים. אדון חרושצ'וב אמר: 'אנחנו נקבור אתכם', אבל אני לא מאמין בזה. זה יהיה טיפשי מצידי. אני מקווה שגם הרוסים אוהבים את ילדיהם".
בשנה שבה נכתב השיר חגג חרושצ'וב 14 שנים למותו, אך ייתכן שסטינג לא מצא חרוז לצ'רניינקו. נשיא ארה"ב היה רונלד רייגן, שהכריז על פיתוח מערך הגנה לווייני נגד טילים גרעיניים שנודע בשם "מלחמת הכוכבים". גם כלפיו היו לסטינג טענות: "במלחמה אין מנצחים. אדון רייגן אומר: 'אנחנו נגן עליכם', אבל אני לא מאמין בזה. תאמינו לי - אני מקווה שגם הרוסים אוהבים את ילדיהם".
בחרוזים הכל נשמע נוגע ללב, אבל האווילות הנרקיסיסטית נשארת בעינה. נכון, כוונותיו של סטינג טובות. מלחמה אכן גובה מחיר כבד מאוד. חיי אדם יקרים. הרוסים אוהבים את ילדיהם. ארה"ב היא חברה בכירה בנאט"ו, שמטרתה להגן על החברות בה מפני תוקפנות רוסית. רק שחרושצ'וב הציב טילים גרעיניים בקובה בשנת 1962, טען שישראל היא סכנה לשלום העולם ותמך באויבינו. עם כל הכבוד - הוא לא בדיוק רייגן דובר רוסית.
ערכי המערב טובים אך לא חסינים מפגיעה, והם יכולים להתקיים בשני תנאים: אם כולם מסכימים עליהם, או אם האוחזים בהם מוכנים להגן עליהם. וכשאני אומרת "הגנה" אני מתכוונת "חיילים, מטוסים, טנקים, טילים, ועוד טילים". לא מאהבת המלחמה, אלא כי בעולם הבעייתי שבו כולנו חיים - אנשים פחות נוטים להתעסק עם מי שיש לו טילים. איכשהו לטילים יש אפקט מצנן.
כיוון שהתנאי הראשון של קבלת ערכי המערב טרם התקיים במלואו, ויש פה ושם מדינות ששאיפותיהן חורגות מחיים נוחים בגבולותיהן המוסכמים - כדאי להזכיר את מדיניות החוץ האבהית של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט: "דבר בנועם, עם מקל גדול ביד". רוזוולט הקים את "הצי הלבן הגדול", שהקיפה את העולם בשנים 1907 עד 1909. 16 ספינות קרב חדשות, ספינות ליווי, 14,500 אנשי צוות הקיפו את העולם לביקורי נימוסים, הידוק קשרים דיפלומטיים, בתוספת הרתעה צבאית.
חיל הים האמריקני עדיין לא היה חזק במיוחד, והשייטת לא נבחנה מבצעית. היא דגמנה רצון טוב במעטפת הכרחית של כוח וסייעה למתג את ארה"ב כמעצמת על. מעמד זה התחזק והתקבע אחרי מלחמת העולם השנייה, כשארה"ב הציגה עוצמה צבאית אמיתית, והפכה לשוטר של העולם. העולם, מה לעשות, זקוק לשוטר. רצוי כזה שמצויד בערכים הנכונים: חופש, שגשוג כלכלי, ומינימום אלימות.
כיוון שערכי המערב הם הטובים ביותר, אין פלא שגם האדם האינטליגנטי במערב עלול ללקות בעיוורון בכל הנוגע למה שאקרא בעדינות "דברים לא נעימים" - למשל מדינות ברבריות וששות אלי קרב. נפש שדי לה בחיים נוחים ובחופש לעשות ככל העולה על רוחה, עלולה להניח בטעות שכולם כמוה.
ג'ון לנון דמיין עולם שבו אין אומות, אין גבולות, אין דת ואין רכוש פרטי. החלום הקומוניסטי, מנותק מיישומיו בגני עדן דוגמת רוסיה וסין. סטינג מסביר למה עולם כזה אפשרי: "אנחנו חולקים אותה ביולוגיה, בלי קשר לאידיאולוגיה, לאף אחד משני צידי המפה הפוליטית אין מונופול על היגיון". כולנו רקמה אנושית אחת, לא בגלל היסטוריה משותפת, מטרה משותפת או ערכים משותפים, אלא בגלל ביולוגיה. לא צריך יותר.
לנון היטיב לתאר - גם אם לא במאה אחוז מודעות - את החיים בעולם שאין בו "שום דבר ששווה להרוג או למות למענו", והוסיף: אה, וגם בלי דת. קל. ייתכן שהיחלשות הנצרות בעולם המערבי גרמה לו להאמין שככה זה גם אצל השכנים. הוא כמובן טעה. אנשים מוכנים להרוג מכל מיני סיבות, כפי שהוכיח מארק צ'פמן, שירה בלנון למוות בשנת 1980.
בשנת 2015 נרצחו 129 איש בפריז, בהתקפה של מחבלים מארגון דאעש שהגיעו לבלגיה כפליטים מהמזרח התיכון. אלה לא הכירו או לא התרשמו משירו של לנון, וייתכן שאף כפרו בקביעה שההיגיון מחולק שווה בשווה בין כל המפה הפוליטית. כוחות הביטחון הצרפתיים הצליחו ללכוד את המעורבים בפיגוע, אבל התגובות האזרחיות היו כאלה שהורגלנו אליהן בנסיבות דומות: אתרים בכל רחבי העולם הוארו בצבעי דגל צרפת, ואילו מול אולם הבטאקלאן, שבו נרצחו 89 אנשים, הציב מישהו פסנתר וניגן את "אימג'ין" בפני מצלמות מכל העולם. תגובה רגשית פלומתית וילדותית, שאפילו לא מודעת לעובדה שההצעה של לנון לפתרון בעיית האלימות עוברת דרך מחיקת הזהות האישית והלאומית, מחנות לחינוך מחדש ודיכוי בכל תחומי החיים.
ישראל היא מקרה מיוחד של המערב. לא באנו ממנו, אלא בחרנו בו, כלומר: בן־גוריון בחר עבורנו, אף שרוב יהודי ישראל הגיעו ממזרח אירופה ומארצות ערב. אימצנו את ערכי המערב והתייצבנו בצד המערבי של העולם. עם ערכי המערב המבורכים נחלנו גם חלק מהשאננות המערבית בכל הנוגע לאיומים קיומיים. בכל הנוגע לשירי שלום ו"האויב הוא אני", אנחנו צריכים להיות זהירים יותר מלנון ומסטינג.
אנחנו אחת המדינות הקטנות במערב, ובהתאם גם שולי הטעות שלנו. לכן רק שירו שיר לשלום אם בא לכם לחרטט, רק אל תשכחו את המקל. שנתיים אחרי "הרוסים" של סטינג, הביא רייגן לנפילת חומת ברלין ב-1989 ובעקבותיה - כל הגוש הסובייטי. סטינג אולי לא האמין במלחמת הכוכבים של רייגן, אבל הרוסים דווקא כן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו