השוואה מופרכת. רבים מאיתנו ממהרים להסיק מסקנות לגבי המתרחש באוקראינה, אך עדיין מוקדם מדי לעשות זאת. חלק מהפרשנים קובעים שפוטין ניצח, שביידן הפסיד, וששתי המעצמות הרלוונטיות היחידות הן רוסיה וסין. מסבירים שאי אפשר לסמוך על אף אחד, רק על עצמך. טוענים כי העולם מתנהג בדיוק כפי שהתנהג אל מול שואת יהודי אירופה. קובלים על כך שכל ההסדרים שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה כדי למנוע את מלחמת העולם השלישית - קרסו.
ייתכן שחלק מן הקביעות נכונות, אך רובן פשטניות מדי, מכלילות מדי, וחסרות ממד היסטורי מינימלי. כבר ראינו מלחמות שבהן צד אחד נתפס כמנצח, אך לימים התברר כי דווקא הוא זה שהפסיד. הכותרות על כך שכל מדינה עומדת לגורלה, וכי העולם אדיש למתרחש על אדמת אוקראינה, נמהרות מאוד.
זו מלחמה שפרצה - אם ננסה לעשות את הבלתי אפשרי ולהבין שחקן לא רציונלי כמו ולדימיר פוטין - משום שבעיני נשיא רוסיה ביקשה אוקראינה לחבור לנאט"ו, והוא ראה בכך איום קיומי על ארצו. נאט"ו אינה שולחת את צבאותיה לאוקראינה (אך מציבה אותם במדינות שכנות) משום שזו אינה חברה בארגון, ואילו היתה חברה בו - ואילו הפעילה את סעיף 5 המפורסם, שבו מבקשת מדינה-חברה משותפיה לבוא לעזרתה - לא היתה לנאט"ו ברירה אלא להצטרף לחזית מול רוסיה.
מי שירצה יוכל לראות בכך דווקא הוכחה לחשיבותה של ההגנה הקולקטיבית, ואת הצורך לקחת בה חלק. הנשיא ביידן, המוצג כישיש מותש, מוביל, יחד עם האיחוד ועם מדינות אירופה שמחוצה לו, מהלך מתוזמר היטב של סנקציות על רוסיה ועל מנהיגיה, שמתרבות ומחריפות ככל שנוקפים הימים. ההשפעה על הכלכלה הרוסית אינה מתמהמהת להגיע, ודבריו בנאום לאומה היו חד-משמעיים.
הטרגדיה המתרחשת לנגד עינינו קשה מאוד, אבל הלחץ הלא-צבאי על רוסיה עשוי לשתק אותה בתוך פרק זמן לא ארוך. זה לא דומה להתנהגות העולם מול השואה, וכל מי שגוזר גזירה שווה חושף את בורותו. יש עולם, והוא קולט פליטים, מפסיק טיסות, אינו מאפשר העברות כספיות, מחרים אירועים ברוסיה, ומוכיח שיש לו כלים בארסנל שלו.
הסיוט עדיין לא הסתיים, וייתכן שיהיו במהלכו הפתעות לכיוונים בלתי צפויים, אבל מצב שבו מנהיג הנמצא בשלטון זמן ארוך מדי, ומשוכנע מצד אחד כי הוא אלוהים, ומצד שני הופך יותר ויותר פרנואיד - אינו נתקל באדישות דומה לזו שאפיינה את העולם בשנות ה־30 של המאה שעברה.
די לניטרליות. המדיניות הזהירה של ממשלת בנט־לפיד כלפי הפלישה הרוסית היתה מוצדקת.
יש לנו יחסים טובים עם שתי המדינות, רוסיה חשובה לנו מאוד מבחינות שונות, והקשר הטוב איתה הוא נכס מדיני של ישראל. אוקראינה חשובה לנו פחות מבחינה אסטרטגית, אך היא המותקפת בעימות הזה. יש לנו קשרים טובים איתה, יש שם קהילה יהודית גדולה, ואפילו נשיא יהודי, המוכיח עצמו, יותר ויותר, כ"גיבור נולד".
ישראל מגנה את המתקפה, אך לא את המתקיף. ניסוחיה מתוחכמים, והיא מהלכת בין הטיפות כאשר היא נמנעת מלששבן את הצעת ההחלטה במועצת הביטחון, אך מצביעה עם ארה"ב ומדינות המערב בעצרת האו"ם.
אלא שאי אפשר להמשיך במדיניות זו עוד זמן רב. המועדון המערבי הדמוקרטי שבו אנו חברים, ואשר בו אנו רוצים להישאר חברים, מצפה מן המדינה היהודית לומר את דברה. עלינו לצאת נגד פוטין וטירופו באופן הברור ביותר, ולהבהיר למדינות העולם כי ישראל אינה ניטרלית בעימות בין התוקף למותקף.
ומילה טובה על משרד החוץ. פתאום מבינים שם שלא מדובר רק בקוקטיילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו