מבעד למסך הקולנוע, צופה החוקרת והמשוררת מרלין וניג על השינויים שעוברת החברה החרדית. כמי שחזרה בתשובה בגיל עשרים והצטרפה לחסידות בעלז הסגורה, וניג מלווה את הקולנוע החרדי הצעיר מימי היווסדו בשנות ה־90. ספרה הראשון, "הקולנוע החרדי", שיצא לפני כעשור, היה מחקר פורץ דרך בתחומו והגדיר מחדש את העשייה האמנותית הייחודית במגזר החרדי. ספרה האחרון, "קולנוע משלהן" (הוצאת רסלינג), הממשיך את אותו מחקר, התפרסם לאחרונה ומתמקד בצד מסוים ומסקרן של התופעה - הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי.
"כדי ליצור מחקר כזה יש צורך בלוליינות, צריך להיות מאוד יצירתי. כיוון שאני ניצבת על קו המשווה בין שתי החברות האלה, אני יכולה לעמוד בעמדת החוקרת ולבחון את העולם הזה", מספרת וניג.
"צריך להבין - הקולנוע החרדי משגשג. יש יוצרים שפרסמו כבר 12 כותרים, אימהות מרובות ילדים שיצרו עשרה סרטים ויותר. חוקר קולנוע רגיל מגיע עם כלים אקדמיים מאוד שיטתיים, אך הוא לא יידע לתרגם את השפה החרדית ל'חילונית'. היו כאן הרבה נתונים שמיקמו אותי בטיימינג הנכון. אבל זה גם לא פשוט, כי הרבה אנשים מזלזלים כשמדובר בחוקרת שהיא אישה חרדית, אמא לשבעה, נשואה לאברך, שמגיעה עם גישה אוונגרדית־יצירתית ומדביקה את כולם בהתלהבות שלה. זה פוגע בציפור נפשם".
יצירה שצומחת מהרחוב
וניג חושפת בספרה את האינטימיות ואת הריגוש הייחודיים הנוצרים סביב תרבות הקולנוע החרדי, וזה הנשי בפרט. באולמות שמחות, במתנ"סים, נשים מכל הגילים - סבתות, אימהות וילדות, מתכנסות יחד כדי לצפות בשעתיים של סרטי מתח ודרמה מעשי ידיהן של יוצרות חרדיות. את מלאכת היצירה הקולנועית למדו היוצרות תוך כדי עשייה, מתוך תשוקה לתמונה הרצה על מסך, לעלילות עוצרות נשימה. זהו מרחב נשי. אם בספרות החרדית סופרות צריכות לעטות שם עט גברי כדי לפרסם את ספרן, בקולנוע החרדי גברים עוטים שמות של נשים כדי להציג סרטים לנשים. הנאמנות להלכה היא לחם חוק של היצירה החרדית, אך עצם היכולת לספר סיפור, להציג את השוליים של החברה ולגעת בלבבות העם בצורה הכי ישירה שיש - פותחת פתח לסוג חדש של חוויה חרדית. "בסרטים חרדיים שמציגים דמות גבר, הגיבור יהיה לרוב אלמן, כך ניתן לחמוק ממוקשים של צניעות", מסבירה וניג. "הקולנוע הנשי משלים את התמונה - הוא מציג את הצד של האישה בסיפור החרדי".
בחברה סגורה שמתרחקת מחידושים טכנולוגיים ובוררת בקפידה את התכנים שימלאו את שעות הפנאי המעטות, הקולנוע החרדי מציג מודל חדש של יחס להנהגה החרדית. "אחד הדברים הכי מדהימים בקולנוע החרדי הנשי - הוא שאף רב לא התיר לעשות ולצרוך קולנוע", מפתיעה וניג. "יש אפילו רבנים שאוסרים את זה איסור מוחלט. ובכל זאת, זו הפכה לתופעה כל כך דומיננטית".
את השינוי הגדול היא תולה בחלל הריק שהותירו גדולי הדור החרדים בפטירתם, דוגמת הרב שך והרב אלישיב. תחתם לא צמחו מנהיגים רוחניים בסדר גודל שלהם, ותופעות חברתיות מצליחות לצמוח מהרחוב. השינויים החברתיים ניכרים בעיני וניג גם בסרטים עצמם. "אני קושרת באופן מיידי את השינויים שחלו בעשור השני של הקולנוע החרדי עם העובדה שנשים במאה ה־21 פונות יותר לאקדמיה. יגידו אולי שאין דרך להוכיח את זה, אבל רואים בבירור שבעשור השני יש בסרטים יותר דמויות של רופאות, עורכות דין, פוליטיקאיות, ובפועל רוב הנשים פונות ללמוד את התחומים האלה כיום".
בעשור האחרון וניג לא מפסיקה ליצור ולפעול - משוררת, מבקרת קולנוע, תסריטאית ולקטורית בקרנות קולנוע הם רק חלק מפועלה המרשים. בעלה ארז מעביר את ימיו כאברך בכולל, שקוע בגמרא, שולחן ערוך ומפרשים. "זה נראה לי אושר עילאי לשחות בתוך ים של ספרים ומילים. עד היום אני מקנאה בכל לומדי התורה, בין אם זה בעלי או בני. הייתי שמחה להיות אברכית בעצמי", צוחקת וניג. "יש בזה משהו מעורר השראה, לשקוע בתורה, לכתוב חידושים, בלי העול והמאבקים הקיומיים והחומריים שמקטינים את הנפש שלך. באופן כללי, ספרים אצלנו זה כמו אוכל. גם אם צריך להדק את החגורה - תמיד נקנה ספרים. היו תקופות שהיינו הספרייה של החברים של הילדים. תמיד היו לנו כל הספרים החדשים - קומיקסים, ספרות חרדית, ספרות יפה".
"ראיתי רוע מקרוב"
היא נולדה באוסטרליה, עלתה ארצה עם הוריה בגיל 3 ולמדה בבית הספר הניסויי בירושלים, שם למדה תיאטרון ואמנות. "גדלתי בבית ליברלי, מציאות חילונית מאוד ברורה, עם תחנות עצירה מאוד מוגדרות", היא מעידה. "אבל היה בי משהו רחפני, מסתכלת בשמיים, בוהה בכוכבים. בפעם הראשונה שאמרו לי 'אלוקים' לא הבנתי מה זה, ביקשתי שיסבירו לי מה זה. התפעלתי מזה כל כך. הייתי מדברת איתו שעות דרך החלון".
מגיל צעיר כתבה לעיתוני ילדים ונוער. "אבא שלי לימד אותי לקרוא בגיל 3. הייתי תולעת ספרים כבר מהגיל הרך", היא נזכרת. בצבא שירתה ב"במחנה", ובמקביל למדה משחק בניסן נתיב. בגיל 20 חזרה בתשובה יחד עם בן זוגה, והשניים הצטרפו לחסידות בעלז. במקביל לחיי המשפחה, וניג המשיכה ליצור וליזום פרויקטים חדשים.
היא הקימה מסגרות חרדיות כמו סטודיו למשחק חרדי ומסלול ללימודי תיאטרון בסמינר חרדי ידוע, והקימה את "איגוד היוצרים החרדיים". ספר המחקר הראשון שלה על הקולנוע החרדי, שפורסם בשנת 2011, חשף את דמותה הצבעונית של וניג לציבור הרחב. אחריו היא פרסמה גם שני ספרי שירה ייחודיים ונודעה כמבקרת קולנוע מקורית.
בימים אלה היא יוצאת עם פרויקט מוזיקלי חדש בשם "סאבטקסט" יחד עם אסי מסקין, ועמלה על כמה תסריטים שיהפכו לסרטים בהמשך.
אבל וניג היא לא אחת שמשאירה את הדברים ברמת התיאוריה. בעקבות פרסום הספר הראשון על הקולנוע החרדי, היא פנתה לעשייה פוליטית כדי לקדם את החזון התרבותי שלה. השאיפה שלה היתה לקבל את תיק הקולנוע בעיריית ירושלים, לכן חברה לחבר מועצת העיר עופר ברקוביץ, ראש רשימת "התעוררות בירושלים", והתמודדה עימו בבחירות המקומיות.
היא לא ידעה שהחלטה זו תטלטל את עולמה. החבירה לרשימה החילונית לא עברה חלק בגרון של המגזר החרדי. "בכלל לא הסתכלתי על המהלך הזה כ'פוליטיקה', אלא כעמדה לסייע לעשייה הקולנועית. זה התברר כטעות טרגית, כיוון שתפסו את המהלך כפוליטי. נוצרה אז סערה שטלטלה את עולמנו. מאוד. לכן פרשתי מהמהלך מהר מאוד. אני לא מוכנה לערב את ענייני החוץ עם ענייני הבית. ברגע שהמהלך זעזע את כל חיי המשפחה שלנו הבנתי שזו נורה אדומה עבורי. ראיתי את הרוע ממש מקרוב, זו חוויה נוראית".
להישאר אנושי
זירה פוליטית אחרת הכירה וניג בוועדות ובקרנות תמיכה בסרטים. לאחר הצלחת ספרה הציעה לה שרת התרבות דאז, לימור לבנת, לשמש חברת מועצת הקולנוע הישראלי. במשך כארבע שנים ישבה וניג והשפיעה בצורה הכי ממשית על המתרחש בשדה הקולנוע הישראלי.
יש שמלינים על הפוליטיזציה של הגופים שמעניקים תמיכה בסרטים. חווית דברים כאלה?
"הייתי אז סוג של אופוזיציה. רציתי לשנות דברים ופעלתי מתוך אידיאולוגיה ויושרה ורצון להקשיב. כשאני יושבת בוועדה אני משתדלת להיות הכי עניינית שיש. קיבלתי לא מעט טלפונים שניסו להניע אותי לכיוונים מסוימים, אבל אני יודעת שבדברים האלה אין משחקים - או שהסרט טוב או שהוא לא טוב. אי אפשר לתת כספים על משהו שהוא פחות מטוב, וזאת היתה העמדה שלי. אם ישנו מצב ששני סרטים שווים באיכותם ואני צריכה להחליט מי יקבל תמיכה, במצב הזה אתן תעדוף לאישה על פני גבר, לבן מיעוטים על פני מישהו מההגמוניה. אבל שוב, רק אם שני הסרטים איכותיים באמת".
התמימות שאבדה במירון
את מרגישה שאת משלמת מחיר על פריצת הגבולות בשתי החברות גם יחד - החרדית והחילונית?
"אני לא מוברגת בשום קליקה אקדמית שתגן עלי, לא מחפשת חיבוקים חרדיים או חילוניים או הצדקות. אני יכולה להגיד שלמרות ארבעה ספרים שאני חתומה עליהם והמון עשייה מוכחת בשטח, אני לא מועמדת לפרסים או לתפקידים חשובים, ועדיין נאבקת על מקומי בממסד. גם באופן כללי, קל לבקר כשאין ספרות מתחרה בתחום, כשיוצרים יש מאין, כשאין קורפוס להישען עליו. כך שאם להיות כנה, אני קצת מאבדת את הביטחון העצמי שלי לפעמים ונופלת. מדברים תמיד על גיוון חברתי ומעמד האישה ופלורליזם - אבל זה קשקושים. שופטים אותך הרבה פעמים מאוד בחומרה, ראה ערך שרת התפוצות כיום, עומר ינקלביץ', או כל מיני נשים חרדיות שניסו להגיע להישג. אלה נשים שהעלו אותן על המוקד. צריך איכשהו לפלס את הדרך בהמון קושי, המון מאבק. זו מלחמת הישרדות. דורכים עלייך ואת צריכה לצעוק".
כשאת מסתכלת על החברה החרדית והשילוב ההולך וגדל של המדיה בתוכה, את יכולה לראות שינוי? יש סיכוי שהמדיה "תכריע" את החברה החרדית?
"המדיה לא תכריע את החרדיות אבל הגבולות בהחלט משתנים. כבר בספר הראשון שלי הצבעתי על כך שבאמצעות המדיה, החומה של ההיבדלות הולכת ונעשית שקופה. החברה החרדית בפירוש הפכה לצבעונית יותר בעשור האחרון והיא מתמודדת עם אתגרים חדשים שלא היו לה בעבר, ובראשם אתגרי המדיה. תנועות החזרה בתשובה והיציאה בשאלה שמשפיעות על הדינמיות הסקטוריאלית, כמו גם על הקולנוע, גם הן השתנו ללא הכר וכל אלו דורשים חשיבה מחדש". וניג מוסיפה ש"בספר הצבעתי גם על העובדה שהרבה מגדולי ישראל נפטרו בעשור השני של המאה ה־21 כך שאופי ההנהגה גם הוא בתנועה מתמדת, ואם הגדר זזה בכמה סנטימטרים יש לזה השפעה על הפרט ועל המציאות היומיומית, ממחלוקת לחלוקה בשדה השגרתי של המפגש בין החרדיות לישראליות".
איך חווית את האסון הנורא במירון?
"מה שקרה במירון חשף לצערי הרבה שנאה שקיימת כלפי האדם החרדי ואמונתו. היו אנשים שהתקשו להפריד בין ערך חיי אדם לבין אורח חייו, והבדילו עצמם מהאסון הלאומי באופן לא אנושי. אין לב שהאסון הזה לא ניער לחשבון נפש, למעט לב מאבן. זה בסדר לשאול איך זה קרה במקום ובזמן כל כך קדוש, אבל מאיפה מגיע הרוע הזה? אדם רע בטוח שהוא צודק, שמגיע לו, והוא שואב סיפוק מלפגוע באחרים. בהמון מקומות מנרמלים את הרוע. יש כאלו שזה אפילו חלק מהאישיות שלהם. עד כדי כך שאפשר לפגוש את הרוע במקומות מתורבתים. האבסורד שיש כאלו שלא שמים לב אפילו לרוע של עצמם מרוב שזה עבר נרמול חברתי.
"ילדי החלאקה זה הסימבול המדויק לאסון בעיני. סימבול התמימות של האדם המאמין, שרוצה להישאר ילד נצחי, נקי וחף. באותו רגע של סוף, שהנשמה פורחת, על רקע מדורת הרשב״י ומחולות תולדות אהרן, אני רוצה להאמין שכל הנספים היו במעמד ילדי החאלקה, חפים. ועבורנו, אולי, המוות הנורא הזה מסמל את התמימות שאבדה לעולם ואת החכמה האנושית, שכל כך חסרה בו. את הנעשה במירון אין להשיב ולהשלים עם המסתורין של העולם ועם המציאות שלכל אחד יש תיקון, ואפשר לומר הרבה דברים, אבל זה לא ישנה את מה שהיה, השאלה מה יהיה הלאה.
"הזמן הוא השוט של אלוקים ואני די שמה לב שהוא עובר מהר, ולאור האירועים, שוב אין לדעת מתי אנחנו בסוף. אני עדיין מאמינה שלהיות אנושי, זו ההצלחה הכי גדולה שאפשר לבקש בחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו