נגד דלדול הרוח

בראשית החודש הכריזה שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, כי החל מהשנה הבאה תתקיים רפורמה בהוראת מדעי הרוח.

עיקריה: ביטול בחינות הבגרות החיצוניות בהיסטוריה, בתנ"ך, בספרות עברית, באזרחות ובתורה שבעל פה, ומעבר לבחינות פנימיות בכיתה י' או י"א, וכתיבת עבודה בין־תחומית בשניים מן המקצועות על פי בחירת התלמיד בכיתה י"ב.

ממכתב גלוי שאותו פרסמו הממונים האקדמיים על התחומים הללו במשרד החינוך, עולה כי זהו שינוי שנעשה ללא התייעצות של ממש איתם, ללא ניירות עבודה מסודרים, וללא פיילוט מקיף שיבדוק את יכולתם של התלמידים והתלמידות ואנשי צוות ההוראה לעבור למודל כה מורכב של הערכה חלופית.

בדברים הבאים אתייחס לרעיון הרפורמה עצמו ולאופן מימושו. מטבע הדברים אתייחס בעיקר לתחום התמחותי, ספרות עברית, אך הדברים יפים גם לתחומי ידע נוספים שעליהם תחול הרפורמה.

מהפכה בהוראת הקריאה

הנחת המוצא של הרפורמה היא נכונה וראויה. יש משהו עצוב מאוד בהוראת מדעי הרוח בכלל והספרות העברית בפרט בתיכונים בישראל. ברובם לומדים מעט מאוד ספרות, ורק תיכונים בודדים מציעים אפשרות להוראה מוגברת (חמש יחידות). הלימודים נעשים ברוב המקרים כדי לצאת ידי חובה (מספר יצירות מינימלי, שאותן התלמידים משננים כדי לעבור את הבחינה, וזהו).

התחום עצמו, כמו שאר תחומי מדעי הרוח, נתפס על ידי הורים - ולפיכך על ידי תלמידים ותלמידות - כזניח ולא חשוב אל מול המקצועות ה"ממשיים" דוגמת אנגלית, מחשבים ומתמטיקה (על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאותם פרסם לאחרונה יפתח אשכנזי, כ־59 אחוזים מבני הנוער קוראים פחות משעה בשבוע, והמצב אצל הוריהם של בני הנוער אינו טוב בהרבה).

המורות והמורים לספרות אינם מקבלים את הכבוד והמעמד הראוי להם מעמיתיהם, מהמנהלים, וחמור מכך - מרבים מההורים ומהתלמידים. אלו הם מקצועות הנתפסים כזניחים, ככאלו שניתן בקלות לוותר עליהם.

התוצאות ניכרות בשטח כבר שנים. בוגרות ובוגרים מוכשרים של תארים מתקדמים בספרות לא מצטרפים למערכת החינוך ויעדיפו הסבת מקצוע על פני השתלבות בבתי הספר.

מעבר לכך, התלמידים והתלמידות הבודדים שעוד רוצים ללמוד מדעי הרוח, נדרשים במקרים רבים לעשות זאת מחוץ לבתי הספר, במסגרות הוראה שהוקמו למענם באוניברסיטאות ובמכללות.

תוכניות נפלאות כ"דרך רוח", "רוח צעירה" ו"אידיאה" מציעות תוכניות לימודים מתקדמות במדעי הרוח, אלא שהדבר מתקיים מחוץ למחזור החיים הטבעי של בית הספר, במוסדות הוראה אקדמיים שלא נועדו לבני נוער. הוצאת מדעי הרוח אל מחוץ למרחב הלימוד הטבעי משחררת את בתי הספר מהאחריות להוראת מדעי הרוח בין כתליו, ומדגישה את העובדה שאין להם מקום של כבוד בתוך המוסדות עצמם, למעט כמובן בתי ספר אליטיסטיים המשמרים מסורת של הוראה הומניסטית מקיפה.

לנוכח מצבם העגום של מדעי הרוח, המשאלה לחולל שינוי היא נדרשת ומבורכת. גם הרעיון העומד בבסיס תוכניתה של השרה, לעבור ללימוד אינטגרטיבי של מדעי הרוח, הוא נכון בעיניי. הוראה מצומצמת של כל תחום בפני עצמו, רק כדי לצאת ידי חובה, הופכת במקרים רבים את ההוראה לטכנית ומשעממת, ובעיקר לכזו הרחוקה מעולמם של התלמידות והתלמידים ומהשאלות המעסיקות אותם. לדוגמה, שאלת "המספר ונקודת התצפית", המוגדרת כאחד ממוקדי ההוראה לספרות בתיכון, היא לאו דווקא השאלה המעניינת ביותר עבור בני נוער.

מקצועות מתחום מדעי הרוח הודרו ממערכת החינוך והפכו לשוליים משום שאם מלמדים אותם כמו שצריך, הם מחנכים להתבוננות "לא צייתנית" במציאות, המבוססת על חשיבה ביקורתית

לעומת זאת, הוראה אינטגרטיבית של אחת הפואמות של ביאליק, המשלבת שאלות מתחום ההיסטוריה ולימודי התרבות, או קריאה ב"חצוצרה בוואדי" של סמי מיכאל תוך שילוב דיון פוליטי ביחסי יהודים־ערבים בישראל בראשית שנות ה־80 - יכולה להיות מעניינת ומעוררת.

לפיכך, הרעיון של כתיבת עבודת גמר בין־תחומית אינו רע. זה רעיון טוב מאוד, כל עוד הוא מבוצע כהלכה (וכרגע במתווה הקיים זה רחוק מאוד מזה). עבודת גמר תאפשר להמיר בחינות שעיקרן שינון בחשיבה אינטגרטיבית על נושא שאותו יבחרו התלמיד או התלמידה. זו תהא עבודה על נושא הקרוב לליבם, שתחייב היכרות עם תחומי ידע מורכבים, עבודה עצמאית, מפגש עם ספרות מחקר רלוונטית ועוד שלל יתרונות.

אלא שכדי שכל הטוב הזה יתרחש, צריך לחולל שינוי מהותי שראשיתו בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. תוכנית שכזו מחייבת מהפכה בהוראת הקריאה והכתיבה (אותו מקצוע שלו קראנו "חיבור" בילדותנו, שכמעט לא קיים כיום בבתי הספר); בהכרה של תחומי ידע מורכבים; בחשיפה לתכנים; ובעיקר בחינוך לחשיבה ביקורתית ולעבודה עצמאית.

העצמת השוליות

למרבה הצער, כיום מרבית התלמידות והתלמידים בישראל רחוקים ממצב שבו הם יכולים לכתוב עבודת גמר מקיפה ורצינית. הם כמובן לא אשמים בכך. המערכת לא נתנה להם את הכלים לעשות זאת, והרפורמה המוצעת אינה מבקשת לתקן זאת. עבודת גמר, בשונה מעמדת שרת החינוך, היא סופו של תהליך הכשרה ארוך ומקיף. אי אפשר לעשות זאת ללא תהליך עומק של השבת מדעי הרוח כולם למקום הראוי להם בבתי הספר. לא ניתן לזלזל בתחומים הללו לאורך כל שנות הלימוד ואז לצפות מתלמיד או מתלמידה שיצליחו, במעין מהלך פלאי, לכתוב עבודה בעלת ערך.

התוכנית במתכונתה הנוכחית תגביר את עומס העבודה על המורים ותייצר מצב שבו תלמידים, שאין להם הכלים האקדמיים הדרושים לכתיבת עבודות, יורידו עבודות מוכנות מהרשת או יקנו אותן מחברות מסחריות שיצוצו כפטריות אחרי הגשם. זוהי רפורמה רשלנית וחפוזה, שתעצים את שוליותם של מדעי הרוח אל מול התחומים היוקרתיים המקבלים בחינה חיצונית ורצינית. זהו מהלך שידגיש את מה שכולם, למרבה הצער, כבר יודעים: מדעי הרוח זניחים ולא חשובים במערכת החינוך הישראלית.

והם אינם זניחים בטעות. הם לא זניחים רק מכיוון שההורים, התלמידים והמנהלים מבקשים מקצועות פרקטיים (והם בהחלט מבקשים). הם הודרו ממערכת החינוך והפכו לשוליים וזניחים משום שאם מלמדים אותם כמו שצריך ומעניקים להם את היוקרה המגיעה להם, הם מחנכים להתבוננות "לא צייתנית" במציאות, המבוססת על חשיבה ביקורתית. אלו תחומים שיש בהם דבר מה חתרני, המבקשים תמיד לחשוף את חסרונותיהן של האמונות שעליהן נשענת הקהילה. אלו תחומים המבקשים להמיר את סימני הקריאה בסימני שאלה.

ככל שחברה הופכת פחות פתוחה ודמוקרטית, כך למדעי הרוח יש פחות מקום. במקום לטפח אנשים צעירים בעלי חשיבה אזרחית־ביקורתית, אנחנו מכשירים אנשים צייתנים שישתלבו קודם כל בצבא ולאחר מכן "בתעשייה".

בחברה המקדשת ערכים צבאיים ומעריצה אנשי היי־טק נותר מעט מאוד מקום, אם בכלל, לספרות, לאמנות, להיסטוריה ולפילוסופיה.