מרים נאור ז"ל: פרידה מ"מענטש שיפוטי"

את ההשראה לכותרת זו אני חבה לשופטת בית המשפט העליון הקנדית (בדימוס) רוזלי אבלה, שבשפתה הקולעת והמרגשת ענתה להודעתי על אודות מותה הפתאומי של כבוד הנשיאה (בדימוס) מרים נאור.

מרים נאור, נשיאת ושופטת בית המשפט העליון, שופטת בית משפט השלום והמחוזי, פרקליטה ציבורית חרוצה, בת, אחות, רעיה, אם וסבתא מסורה, מורתי וחברתי האהובה, ליוותה את חיי.

חמותה, אסתר רזיאל־נאור ז"ל, מחנכת, מנהיגה ולוחמת, היתה למורתה ולחברתה של אמי משך שנים ארוכות, בימי חירות, ולימים הליכוד. בביתה מלא ההדר, אהבת העם והאדם, זכיתי להיות לבת בית. יחד ולחוד עם האיש שלה, פרופ' אריה נאור, פרחה ידידות והערכה עמוקה. גם אבי הפך לימים לחבר ורע. כך, זכיתי בחברות אמיצה עימה, שנבנתה על בסיס סיפור משפחתי שנשזר בשתי וערב בחיי משפחת נאור לדורותיה, ובסיפור המדינה והעם.

בשנה ב' ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, השופטת נאור קיבלה אותי להתמחות בלשכתה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בהבטחה שלימודיי לא ייפגעו. בימים סוערים של משפטים שהיו בעין הציבור והתקשורת, השקט והרוגע שלה היו לדוגמה ומופת, כמו גם המקצועיות, היסודיות, היושרה והצניעות הבלתי מתפשרות שלה. בין הררי חומר משפטי, למדתי מיכולתה להבחין בין עיקר לטפל ולזקק בחדות את השאלות החיוניות לבירור האמת; ממחויבותה הבלתי מתפשרת לצדק; מעצמאותה ומהבהירות המחשבתית וההתנהלותית. חוויתי את ההערכה והכבוד שרחשה לשלוש הרשויות בדמוקרטיה, על המתח הטבעי והדאגה לאיזון העדין שביניהן. התבוננתי בהשתאות על תכונות אופייה, שאפשרו לה לייצר ולשמר אמון וכבוד הדדי, גם עם מי שלא הסכימו עימה.

עד לשעותיה האחרונות ישבה אל תוך הלילה בחריצות שאפיינה אותה, כראש הוועדה שחקרה את האסון במירון. כשהתבקשה להתייצב למשימה, והבעתי צער על שזמנה שוב לא יהיה שלה, ענתה לי בכנות שאפיינה אותה: "קראו לי למילואים. חובתי להתייצב". עם הקמת הוועדה, חלקתי את דאגתי למשפחות של שמונה מתוך 45 הנספים, שהגיעו ארצה לחגוג במירון בגלל חיבורם העמוק לזהותם היהודית ולמדינה. ביקשתי למצוא דרך לשתף גם אותם בתהליך ובתוצאותיו. בהקשבה ובאנושיות אין קץ, משפחות ההרוגים באסון קיבלו את דו"ח הביניים מתורגם לשפה האנגלית, על מנת להנגישו גם להם.

השופטת, כפי שהתעקשתי להמשיך לקרוא לה, ב־ה' הידיעה, ליוותה אותי לאורך חיי ודרכי - המשפטית, המקצועית והאישית. היא היתה לשותפה גם בהתלבטויות שליוו ארבע מערכות בחירות, ולהחלטה לשרת את הציבור מכנסת ישראל. בעליות ובמורדות, היא היתה שם, אוזן קשבת שפינתה זמן להתלבט, לחשוב ולייעץ. התרגשתי מאוד כשכיבדה אותי בנוכחותה בנאום הבכורה מעל דוכן הכנסת, אחרי ש"החליפה את יומה עם הנכדים" כדי להיות שם, בגאווה ובפרגון.

היא תמכה מאוד בהגשת מועמדותי לראשות הסוכנות היהודית, על בסיס היכרותנו בעקבות דיונים מעמיקים. לא היתה מאושרת ממני כשהביעה התרשמותה על אודות משנתי הסדורה, וביקשה שאפרוס אותה בפני פורום שהובילה במסגרת פעילותה בהסתדרות הציונית, שהונעה מדאגה לעמה ולארצה. שוחחנו רבות על מחויבותנו המשותפת לעם ולארץ, ועל אחריות דורנו לצקת תוכן לייעוד ולערכי מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות וחזון נביאי ישראל.

לצד היותה "מענטש שיפוטי", לא אשכח את האמא היהודייה שהיתה. בימים ובלילות שבהם חלקנו שולחן בבית המשפט המחוזי; בתובנות ובמילות העידוד לקראת אירועים או מועדים משמעותיים; סיפורים קטנים של אנושיות גדולה, שהעידו על גדולת צניעותה. לימים, כשהזמינה את משפחתי לבקר בלשכתה בחנוכה, היה זה ברור מאליו עבורה לעצור במאפייה, כדי לבחור בעצמה סופגניות לילדיי, בתקווה שיאהבו את בחירותיה. לעולם אנצור בליבי את התייחסותה המכבדת והשווה לכל אדם, בכל עת, מהשומרים שליוו אותה לארוחות שבת, ועד לשועי עולם.

הלב כואב על לכתה בטרם עת של השופטת; אמא יהודייה ו"מענטש שיפוטי". היא תחסר לי מאוד. מורשתה האדירה, המצפן שהיוותה וקולה הצלול ימשיכו להדהד ולהנחות, גם בהמשך הדרך. יהי זכרה ברוך.