למעוד ולקום מחדש

הסרטון שבו נראה ניצב ג'מאל חכרוש עוזב זירת רצח הוא סמל לדואליות שבה חיים רבים בחברה הערבית • וגם: המלאכים בשחור הקימו מפעל אזרחי של נתינה מעוררת תקווה

 , דויד פרץ
, צילום: דויד פרץ

כשאנחנו לא מקשיבים ללחש דבריה, המציאות צועקת בסמליות. אף תסריטאי לא היה מעז לביים סרטון כמו שנחשף השבוע. בסרטון נראה הניצב הערבי־ישראלי המוסלמי הראשון במשטרת ישראל, ראש האגף למאבק בפשיעה הערבית, ג׳מאל חכרוש, מדלג במדרגות מעל ג'אזי עבאס אמארה, הגוסס בדרכו להיות עוד גופה סטטיסטית.

בזמן שיחלוף בין כתיבת המילים האלו ועד שתקראו אותן, ניצב חכרוש כבר ייתן את הסבריו לעניין, אלו שידעו ושתקו ייתנו את הגרסה שלהם, ואלו שטייחו ימשיכו לטייח את הסיפור. חוקי העולם הממוסך בעידן הארשת החברתית קובעים שאף אחד לא אשם אף פעם. זה רק עניין של ״נרטיבים״, והצגת ה״עובדות״ בצורה שתעשה ״מסגור מחדש״ לאירוע. עד שמרוב נרטיבים, מסגרות וכמו־עובדות, יישכח שחכרוש דילג מעל אמארה הגוסס במדרגות.

זה יכול היה להיות אחרת. חכרוש יכול היה לעשות את מעשה חייו ולהילחם בפשיעה הערבית בישראל אם היה משמש דוגמה אישית: אומר אשמתי, חטאתי, לא התכוונתי, נלחצתי, דילגתי, מעדתי, ״כולנו בני אדם״. זה היה מובן, אבל עדיין הייתי מצפה שחכרוש יניח את המפתחות וילך בבושת פנים לביתו. שכן מי שדילג ומעד מעל אמארה הגוסס, לא היה סתם אדם, אלא סמל, וסמל לא יכול להתחבא מאחורי אנושיותו כשהוא מועד במדרגות.

מעשה חכרוש הוא סמל לחברה הערבית בישראל המתקשה לקחת אחריות על הפשיעה שמתחוללת בתוכה. ברור לי שזו הכללה גסה, וככזו היא עושה עוול לאנשים רבים ועל כך אני מתנצל. אלא שבקרב עמי אני חי, ואותם אנשים שבפניהם אני מתנצל, הם גם אלו שאמרו לי דברים דומים, אך מייד הוסיפו "אבל אל תכתוב את זה כי יהרגו אותי".

נכון, זו סכנת חיים להיות האמיץ הראשון בחברה שמכבסת ושוטפת את הדם מהר לפני שתבוא המשטרה. החברה הערבית בישראל חיה בכפילות הדורשת מהמשטרה להשליט חוק וסדר, ומצד שני מתקוממת על שיטור יתר, רוצה הקפדה על זכויות אזרח ישראליות, אך מתחמקת מלקחת חלק בחובות האזרח.

כשמנהיגי החברה הערבית, המצהירים שהם מעוניינים להילחם באלימות מצד אחד, ולא מגנים רוצחים מהמשפחה, מהשבט ומהמגזר אך מצדיקים פשעים ואלימות בצד השני, רק כי כוונו כלפי אלו שאינם מהמשפחה, השבט או המגזר - זו כפילות מוסרית. וכפילות שכזו היא קביים רעועים להקים חברה בריאה. דרך בטוחה למעוד עוד ועוד במדרגות מטה.

במדבר, חמימות היום מתנדפת בן רגע בבוא הליל. קור הלילה מזנק כחיית חושך טורפת עצמות. רחובות באר שבע ריקים, אנשים שפויים מתחפרים בדרדון הקרוב, שולפים אף כדי לנטפלקס. דביר לביא שם על עצמו מעיל חשמלי, נפרד מהאישה ומהילדות ויוצא אל תוך ליל הקרחונים. אי שם בחושך הגדול מישהי איבדה את דרכה, נדדה מביתה לעניין מה, ועכשיו היא בחזקת נעדרת עם חשש לחייה. באותו הלילה ובאותו הנגב, כמה מטיילים התחפרו בבוץ ושקעו, אחרים נתקעו בשטח, כולם צריכים חילוץ, ומהר.

לביא פוגש את סגנו תומר רחמים, ומתוך רכבי השטח שלהם הם מתחילים לתפעל חפ״ק מרשים כדי למצוא את הנעדרים ולחלץ את התקועים. מי פנוי? הם שואלים, מאי שם מנצנצות הודעות בקבוצת הווטסאפ, עוד ועוד מתנדבים מגיחים מן השקט. הצוותים מתארגנים ויוצאים לחפש את הנעדרת. דקות ושעות עבות של לילה קר חולפות בסריקות ובחיפושים. עוד רחוב כתום, ועוד צל כלום, עד שלבסוף הנעדרת תימצא רועדת מבולבלת ובחיים. וכל זה בזמן שהצוות האחר מחלץ מטיילים מהבוץ לאורך כמה שעות. מלאכים טובים לשעה רעה.

רחמים מספר לי ש״'גבריאל' מבוסס על עזרה לזולת. אם יש לך פאנצ׳ר בדרך, האוטו התחפר בבוץ, אתם תקועים בבידוד וזקוקים לתרופות, וגם לחלק מזון למשפחות נזקקות. מנסים לעזור איפה שאפשר. נכון להיום יש לנו רשת של כ־90 מתנדבים ומתנדבות בין יד מרדכי ועד אילת, שבאים כשהם יכולים לסייע, בעיקר לחילוצי שטח ונעדרים".
כמו יחידות חילוצים?
"כן, רק בחינם. יש לנו מתנדב שתרם רכב לחפ״ק, שמנו בו מכשירי קשר, מחשבים ותוכנות שעוזרות, ויש מתנדב שמפעיל רחפן, יש מתנדב אחר עם כלב גישוש, ואפילו יש מתנדב שמסייע לנו עם מסוק".

"נשמע כמו ארגון מטורף, בטוחים שהכל בהתנדבות?", אני שואל. לביא ורחמים צוחקים. ביומיום השניים עובדים בעבודה רגישה עם די והותר סכנה. אחרי העבודה הם יוצאים לעזור לזולת במצוקה, וללא שום תמורה פרט לעשייה עצמה. מלאכים בג׳יפ שחור.

הדמות שעומדת מאחורי השם ומופיעה בסמל הארגון עם כנפיים, היא דמותו של גבריאל בלחסן. כאן המקום לגילוי הנאות: גבריאל בלחסן ז״ל היה מוזיקאי אדיר ונדיר שזכיתי להפיק מוזיקלית, וחבר אישי. בחייו נודע בלחסן כיוצר בפני עצמו וכגיטריסט של להקת אלג׳יר שפרצה מתלמי אליהו בנגב המערבי בשלהי שנות ה־90. אלג׳יר ובלחסן הציגו חזון מוזיקלי אפל ומרעים. גותיקה דרומית, עם שורשים בסידור התפילה ואימה מכף הקלע. ההופעות שלהם נדמו כתפילת העקידה עם דיסטורשן, המוזיקה ביקשה לתקן את העולם בנאמנות ובתשוקה. בהרכב המקורי של אלג׳יר היו שלושה חברים - אביב גדג׳, גבריאל בלחסן ודביר לביא. אכן, אותו אחד שלפני הג׳יפים הפציץ בתופים של ״מנועים קדימה״ ו״צרפת״.

לביא: "כשהקמנו את הארגון חשבנו איזה שם לתת לו, ואחד המתנדבים הציע את השם גבריאל. מודה, בגלל הקשר האישי התלבטתי. אבל החברים לחצו, ומהתלהבות של כולנו יחד, האהבה לדמות והחחברות האישית, החלטנו שזה יהיה שם הארגון.

"גבריאל הוא עמוד האש מבחינתנו, שילוב של רוק משובח, ג'יפים שמחלצים וקפה בוץ, זה מבחינתי שילוש שמחבר בין אמנות עצמאית ומוזיקה טובה, חיי שטח ונתינה, אנחנו אינדי דרך!"

דביר, חסר לך ריגוש בחיים שאתה מקים ארגון כמו ״גבריאל״?
"לא, ממש לא, אני אוהב את המאבק והאתגר שבחילוץ, אבל כשמגיעים למשפחה באמצע הלילה - הילדים רועדים מקור, האבא מיואש והג'יפ שקוע עד הצוואר בבוץ ובמים. כשאתה חושב על הבריאות ועל הרווחה של בני האדם שלהם סייענו, ועל החיבוק המנחם והקפה או התה החם שהם מקבלים בדרך הביתה, זה האנושיות עצמה שעושה לי את זה".

אנחנו בעיצומו של איתור נעדר מבוגר, שסובל מדמנציה. הוא רצה ללכת לשירותים בביתו אבל התבלבל בדלת ויצא החוצה לרחוב. ללא ארנק, טלפון או יכולת לאיתור טכנולוגית. כשהמשפחה זוכה לראות את אהוב ליבם שב בשלמותו - אין שמחה גדולה יותר, ואין הרגשת סיפוק טובה כמו לראות אנשים מחייכים.

בסופו של דבר, זה ממלא תקווה לראות מיזם חברתי כזה גדל ותופס תאוצה ועוזר. זה יוצר תקווה חברתית שאני מקווה שאנחנו משאירים אחרינו, ואולי גם סוללים דור של נתינה אזרחית מכל הלב, ליצור לנו חברה שהתמורה הכי גדולה היא עצם הנתינה והעזרה ההדדית. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר