איום המלחמה הרוסי בגבול אוקראינה נראה לכאורה כאירוע אירופי, ללא השלכות בטווח המיידי על המזרח התיכון. אולם בגורמי היסוד המניעים את ההתרחשות מתבטאת מגמה שצריכה לסמן גם בעבור מדינת ישראל תפנית אסטרטגית. אמנם המגמה אינה ממש חדשה, אבל בדרגת עוצמתה היא מסמנת את סופה של תקוות העולם החדש, שציפתה עם קריסת ברית המועצות ופירוק ברית ורשה, לסדר עולמי יציב במתכונת שאיפות מערב אירופה. כמו ברוב הסכסוכים בין עמים ומדינות, גם בהתרחשות בגבול אוקראינה הצדק אינו מונח רק בצד אחד. באירופה ובארה"ב אוקראינה אכן מיוצגת כשוחרת חירות וקדמה, ונתונה לאיום הקלאסי של בני החושך על בני האור. אולם התמונה מורכבת פי כמה.
מבחינה גיאוגרפית, וגם במבט היסטורי של מאות שנים אל ימי רוסיה הצארית, הגבול בין אוקראינה לבין רוסיה מעולם לא היה ברור. בין הדנייפר לפולין השתרעו מרחבי ספר שלא התגבשו ליחידה גיאוגרפית בעלת זהות יציבה. במדינה האוקראינית, שזכתה לעצמאות עם פירוק ברית המועצות, נותרו מרחבים כמו דונייצק שבהם מתגוררת אוכלוסייה בעלת זהות רוסית מובהקת. גם אם רוסיה לא תממש את איום המלחמה, בעצם ערעורה על הגבולות מוטל צל מאיים על שאיפת אירופה המערבית וארה"ב לעידן של שלום עולמי, המעוגן בתשתיתו בגבולות בינלאומיים קבועים ומוכרים שאינם נתונים לשינוי.
יש גם מידה לא מבוטלת של צדק בסירוב הרוסי לצירוף אוקראינה - גם אם באופן בלתי רשמי - לגוש מדינות ברית נאט"ו. אי אפשר להתעלם מן הטענה כי מעורבות צבאית אמריקנית גלויה במרחב הנתפס על ידי רוסיה כמרחב השפעה רוסי, היא הגורמת לאיום על היציבות האזורית.
בספרו "מלחמה ואסטרטגיה" לימד האלוף יהושפט הרכבי כי "למדינות יש 'גבולות משפטיים' של הטריטוריה הלאומית שלהן, ואולם יש להן גם 'גבולות קריטיים' או 'גבולות אסטרטגיים', שלהגנתם יהיו מוכנים לצאת למלחמה. בדוקטרינת מונרו 1823 נקבע כי ארה"ב תראה בניסיון מצד מדינות אירופיות להתערב בשני חלקי היבשת האמריקנית כפעולה עוינת, והשתמעה מכך נכונות להשתמש בכוח כדי למנוע אותה..." (שם, עמ' 531).
בההיגיון הזה פעל הנשיא קנדי במשבר קובה. על פיו, עומדת לרוסיה מלוא ההצדקה למאמציה למניעת חדירת השפעת ברית נאט"ו אל מרחבי המדינות הסמוכות לה, שהיו בעבר בשליטת ברית המועצות. מעניין לציין שמפקד חיל הים הגרמני אדמירל שיינבאך, שאמר דברים ברוח זו, נאלץ להתפטר.
שוב בעמדת מעצמה
קריסת ברית המועצות הותירה את ארה"ב כמעצמה יחידה בבלעדיות הגמונית. אולם המציאות ההיסטורית לעולם אינה עומדת על מקומה.
בהנהגת הנשיא ולדימיר פוטין ומפקדי צבא רוסיה, פותחה דוקטרינה צבאית חדשה מותאמת לנסיבות החולשה שאליהן נקלעה רוסיה. עם השנים, במאמץ אסטרטגי יצירתי, ובהשקעה כספית נמוכה ביותר ביחס להשקעות האמריקניות בבניין הכוח הצבאי, הצליחו הרוסים להשיב את מעמדם כמעצמה. הדבר נעשה בכוח ההעזה למיצוי הזדמנויות לחיכוך ולהפעלת הכוח, בהיקף רחב וללא הגבלות, בחתירה שיטתית לניצול הדינמיקה המתהווה מתוך מצבי אובדן היציבות.
במילים פשוטות: רוסיה רכשה מחדש את מעמדה בכוח היכולת לחולל אי־יציבות. בהיגיון הזה נוצרו התנאים למהלכים צבאיים רחבי היקף, ובהם המבצע בגיאורגיה בקיץ 2008, הלחימה בדונייצק בגבול אוקראינה, המעורבות האקטיבית בסוריה והסיפוח של חצי האי קרים. לפי היגיון הפעולה הרוסי, במערכות האחרונות בלט השימוש המכוון והיעיל בשילוב הכוח הצבאי עם מהלכים אזרחיים. בגיאורגיה לדוגמה, התאפשרה חדירה מהירה של הכוחות המשוריינים לאבחזיה באמצעות אזרחים אבחזים בעלי אוריינטציה רוסית, שתפסו את המנהרות והגשרים על האוטוסטרדה המובילה לטבילסי הבירה.
למרות ההצלחה המערכתית הרוסית, אירופה וארה"ב מבקשות להמשיך ולהתעלם מהמשמעויות הנובעות ממעמדה המעצמתי של רוסיה.
בניגוד לצבאות מערביים, הפעלת הכוח הרוסית ממשיכה להישען על מסה רחבה של כוחות יבשה בצוותי קרב משולבים היטב. למערכה בגיאורגיה הוטל כוח משוריין בהיקף ארמייה שהופעלה כקפיץ דרוך מתוך המתנה להזדמנות.
בעידן החדש, כל הצבאות המערביים וגם צה"ל סובלים מפער בסיסי במוכנות ובזמינות כוחות היבשה לפעולה. הבאת הכוח למרחב הפעולה במוכנות מספקת דורשת מערכה לוגיסטית של שינוע, היערכות והתארגנות. זה דורש זמן ארוך, לפחות כמה יממות. השיטה הרוסית פועלת לעומת זאת בהיגיון המסורתי. יש ביכולתם להציב בקדמת החזית, לתקופה ממושכת, כוח יבשתי גדול במוכנות מיידית לפקודה. באופן הזה, הכוח היבשתי הרוסי הפרוס בגבול אוקראינה מקרין כוח בעצם נוכחותו, וגם מבלי לפעול הוא מחולל דינמיקה בינלאומית.
באופן זה פעלו גם הסורים בגבול רמת הגולן עד לפריצתה של מלחמת האזרחים, ואכן, בסיוע המעורבות הרוסית בשיקומו מחדש של צבא סוריה, המסה היבשתית הסורית מוכוונת לפריסה מחודשת באזור זה. במטס הרוסי־סורי שנערך השבוע בגבול הגולן טמון מסר ברור על שיבת צבא סוריה בתמיכה רוסית לנוכחות צבאית אקטיבית בגבול סוריה ישראל.
סוף עידן השלום האמריקני
מה שתמך בסתיו 1993 בפנייתו של יצחק רבין אל מגמת הסדרי השלום היה, בין היתר, צירוף הנסיבות הייחודיות שהיו כרוכות בקריסת בריה"מ והתעצמות ארה"ב למעצמה הגמונית, שעליה הושתתה מגמת ההסדרים הישראלית גם מול הפלשתינים וגם במו"מ עם סוריה. מאז, השתנו כל תנאי היסוד: ארה"ב הלכה ונחלשה, ורוסיה, שחזרה למלא תפקיד מעצמתי, נטלה מחדש תפקיד אקטיבי באירופה, בבלקן ובמזרח התיכון.
חולשתן המובהקת של מדינות האיחוד, שעם בשורת השלום צמצמו את צבאותיהן עד לאובדן יכולת הגנה עצמית, חייבת להדהד בישראל כקריאת אזהרה. כאן עדיין מייחלים לבשורת השלום, עדיין ישנם המבקשים להבטיח כי עם "סיום הכיבוש" ופריצה אל מציאות חדשה, דברים ישתנו לטובה. הרי המתונים בשני הצדדים, חפצי חיים. בימי ראשית תהליך אוסלו, עם אווירת השלום הגלובלי, אולי היתה להנחה זו אחיזה. אלא שמאז גם המערכת הגלובלית נסחפה מחדש לאימת המלחמה.
בהתהוות זו, ראוי לחשב דרכנו מחדש. בהשראת השלום האירופי, ביקשו אדריכלי הסכם אוסלו לעצב בדומה גם את המציאות האזורית במזרח התיכון. עם בשורת פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה", גיבש שמעון פרס באותם ימים את חזון המזרח התיכון החדש. לאחר 30 שנה, גם בגרמניה מדברים באירוניה על קץ עידן "קץ ההיסטוריה". האיום הרוסי בגבול אוקראינה, גם אם לא יגלוש למלחמה, מדגיש עד כמה תקוות העולם החדש מנותקות בבסיסן מהמציאות הריאלית.