גבולות הביטול

ללא הערצה פומבית. וגנר, צילום: Hulton Archive/Getty Images

חיים ולדר נפטר מן העולם, אך גלי ההדף שמעשיו ומותו יצרו מוסיפים להדהד לאחר מותו. אילולא כן, נשים היו ממשיכות לתזמן תורים של בדיקות קורונה בקבוצות ווטסאפ ייעודיות לאימהות ולא לדון, למשל, בעיזבונו הרוחני.

התור ל־PCR סמוך לספרייה, ומישהי כתבה בקבוצת הווטסאפ שהיא מזהה ערימת ספרים של ולדר בחוץ, מותרת לכל איש. אחת אחרת ענתה שאם השם שלו לא היה על הספרים הללו היא היתה לוקחת ואפילו משלמת, ואני בכסילותי התערבתי בשיח - מי בכלל מתפרצת לקבוצת ווטסאפ של מאות נשים לילדים בגילי גן כאשר מזמן עברתי את השלב - וכתבתי שצריך להכיל את המורכבות כי לפעמים תוכן טוב מגיע ממקור פגום.

ראש בריא למיטה חולה, בחיי. מה הייתי צריכה את הבלאגן הזה. הנייר עדיין לא התקרר, ונפלתי קורבן למתקפה מוסרית אשר בשיאה הואשמתי שאם הייתי מכירה מישהו מהנפגעים הייתי חושבת אחרת. הקלדתי שגם לו היתה מישהי מנפגעות ולדר איתנו בווטסאפ - הדילמה היתה בתוקף, ואז קיבלתי לפרצוף תוכחה חינוכית מעוטרת בפסוקים מתהילים. היה לי קר מדי, האצבעות לא הקלידו בשטף, וחדלתי.

מובן שאין בדבריי כדי להשוות בין מעשיו המחרידים של ולדר למעשיהם של הנידונים בהמשך, אך לצורך הדיון אפשר לקחת גם את מקרה דוד המלך: לכאורה אחד הנואפים המרשימים בהיסטוריה, שהגמרא מתעקשת לגביו ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", כאשר בפועל הוא אחראי על אחד התקדימים הלא־מוסריים, תקדים ששולה חן מקבלת עליו אחלה תמלוגים, כשהיא שרה ברגש "אוריה, הלילה לא תבוא בת שבע".

דמיינו את המלך הג'ינג'י מחכך ידיו בהנאה ומזמזם את הפזמון הזה, בטח היו זורקים גם את ספריו מן הבית. זרע דוד עבדך פר־אקסלנס.

בגדול, אני בעד להחרים אנשים שנהנים מהילה ציבורית שאינה תואמת את מה שבאמת קורה בין כותלי ביתם, ואני גם בעד לספר עליהם את האמת בחוץ. כילדה, שנאתי למשל את הילת הקדושים של נתן אלתרמן. המשורר הנערץ שבגד באשתו השחקנית רחל מרכוס, והלבין את פניה בקביעות, עת יצאה מן התיאטרון לילה־לילה ובמקום ללכת לשתות עם כולם נמלטה הביתה, כי בבית הקפה ישב בעלה עם המאהבת המפורסמת שלו, צילה בינדר. ולא, גם היותו איש ארץ ישראל השלמה לא הופכת אותו לפחות נבל.

נראה לי יותר הגיוני לשמוע את אחינועם ניני שמביאה לנו כבוד עולמי בוותיקן ומנהלת תא משפחתי נורמלי, גם אם היא הופיעה בחינם בימי מחאת בלפור. טשרניחובסקי, שאנחנו נהנים להתרפק על יצירותיו (ועל שטרותיו) בגלל "שחקי" ובגלל "כל ישראל קדוישים - אתה המכבי" כתב גם שירי סגידה לאלילות היוונית והיה רודף שמלות בעל שם. איפה זה פוגש אותנו כישראלים, כיהודים, כיצורים נאורים?

מעניין, אגב, שיונה וולך ודליה רביקוביץ תמיד תיחשבנה פרובוקטיביות יותר מכל משורר שבחלון הראווה הציג מרכולת אחת ובביתו - אחרת, אף שכל אחת מהן יצרה גם טקסטים המשיקים לקדושה.
וכעת - לתוצאות: היכן עובר הקו המפריד בין סלידה מיוצר לבין החרמתו בחייו, או החרמת יצירותיו לאחר מותו?

את זה ניתן להדגים בעזרת שילוב של מקרי ולדר ווגנר. לקרוא את ספריו של ולדר, זה מורכב וזה בסדר. לכלול אותם ברשימות מומלצים - לא. לנחם את בני משפחתו כאדם פרטי, הכואב את היותם הקורבן המשני של מעשיו - בטח. לנחמם כשאתה דמות ממלכתית - לא; להאזין למוזיקה הקלאסית של וגנר כשאתה יושב בבית - סבבה. לנגן אותם בקונצרט ממלכתי בשבתך כתזמורת הפילהרמונית של מדינת ישראל - לא.

על פשיעה בסתר, העונש הוא בפרסום ובממלכתיות. פגיעה בחברה לא תמיד מצדיקה פגיעה באינטלקט. ואם אנחנו נגעלים - זה כבר סיפור אחר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכירi