שינוי במחלוקת

צריך לקרוא לילד בשמו: ישראל נכנסת לסגר. הממשלה אמנם נמנעת מלהכריז על כך רשמית מסיבות פוליטיות וכלכליות, אבל לכל דבר ועניין אנחנו נסגרים. נסגרים מפני העולם, וביחד עם העלייה הצפויה בתחלואה - גם נסגרים בבית.
הסגירה המקורית של נתב"ג, לפני כחודש, היתה נבונה. היא אפשרה לצמצם את כניסת האומיקרון לארץ, ולהאט את קצב ההתפשטות שלו בקהילה. מדינות אחרות, שלא נקטו צעד דומה בזמן, מתמודדות עכשיו עם גלים חסרי תקדים של תחלואה. מבריטניה, עם 100 אלף נדבקים חדשים בממוצע ביממות האחרונות, ועד ארה"ב, שבה האומיקרון כבר שכיח ב־70 אחוז מהנדבקים החדשים.

הסגירה כעת של חלק מהמשק שנויה יותר במחלוקת. למרות המאמצים, האומיקרון כבר כאן, והוא מידבק בקצב מסחרר. עבר אמנם רק חודש מאז שהוא הוצג לראשונה בעולם, אבל המחקרים הראשוניים מלמדים על שלוש מגמות שמתבהרות בהדרגה: הזן החדש מידבק משמעותית מקודמיו; קצב ההכפלה שלו גבוה מאוד - כל 3-2.5 ימים בממוצע, בהשוואה ל־10-8 בזן הדלתא, כלומר האומיקרון מידבק בקצב מהיר פי שלושה מקודמו; והתחלואה שהוא גורם קלה יחסית.

הטעות של ליברמן

כל המומחים מציגים תמונה זהה, שלפיה האומיקרון ישתלט כבר ביממות הקרובות על התחלואה בישראל, ויזניק את המספרים למעלה. זה מה שקרה בבריטניה ובדנמרק, שהפכו להיות המעבדה העולמית. זה גם מה שקורה בארה"ב ובלא מעט מדינות נוספות, וזה גם מה שכנראה כבר קורה אצלנו.

נתוני הנדבקים, כאמור, יעלו דרמטית. הגרפים מלמדים שבשבוע הקרוב אנחנו צפויים לחצות את רף 5,000 הנדבקים ביממה, ובהמשך לכך את ה־10,000. אבל הנתון הזה, שהיה מדד עיקרי לפני שנתיים, כבר רלוונטי פחות במדינה רווית חיסונים. המבט העיקרי צריך להיות מופנה אל החולים קשה והמאושפזים, ושם המספרים נותרים בינתיים נמוכים ויציבים: שלשום היו 80 חולים קשה, מספר דומה לזה של הימים שקדמו לו, למרות העלייה התלולה במספר הנדבקים.

שר האוצר, אביגדור ליברמן, קומם עליו רבים כשאמר השבוע שהאומיקרון הוא "כמו שפעת". זה לא נכון מדעית, וגם הנתון שמסר - שלפיו מתו עד כה רק 12 אנשים בכל העולם מזן האומיקרון - לא היה מדויק, והמספר גבוה בהרבה. ועדיין, ליברמן לא היה רחוק מהמציאות; בישראל מאושפזים כרגע הרבה יותר חולים בגלל סיבוכים של שפעת מאשר חולי קורונה, וכמעט כל מי שנדבק באומיקרון סובל ממחלה קלה בלבד.

בדרום אפריקה, שממנה יצאה ב־19 בנובמבר בשורת האומיקרון, כמות הנדבקים בזן היתה עצומה, אבל כמות החולים קשה והמאושפזים היתה מינימלית. המומחים אמנם מתייחסים לנתונים שזורמים מדרום היבשת השחורה בספקנות, כיוון שרבים מאלה שנדבקו באומיקרון היו כנראה מחלימים שנדבקו שוב ולכן גם קיבלו מחלה קלה בלבד, אבל גם אם מסתכלים על מדינות מתקדמות (ומחוסנות) יותר - המצב זהה. בריטניה ודנמרק, כאמור, רושמות שיאי נדבקים, אבל מיעוט חולים קשה ומתים.

ההדבקה הרחבה מובילה, בהכרח, לסגירה משמעותית של המשק. חלקה יזום: הממשלה כבר הכריזה על תווים וצווים שמגבילים כניסה והתקהלויות (טיפ: תתחילו להתייחס לציבור ברצינות, ותפסיקו לשגע אותו עם הנחיות שמשתנות עוד קודם שהן נכנסו לתוקף), בניסיון לצמצם את ההדבקה. חלקה האחר כפוי: העלייה החדה בהיקף התחלואה תוביל לעלייה חדה בכמות המבודדים, ובהמשך לצמצום העבודה והלימודים, ובמילים אחרות - לסגר.

חלק מהמומחים מציעים להקשיח עוד יותר. לאסור כליל, למשל, מסיבות סילבסטר ונובי גוד, להגביל משתתפים באירועי תרבות וספורט ולשקול מעבר זמני לשיטות לימוד היברידיות, שכבר נוסו בהצלחה חלקית במהלך הגלים הקודמים של הקורונה.
מומחים אחרים מאתגרים מחשבה מקובעת זאת, שעדיין דומיננטית בתהליכי קבלת החלטות. לדעתם, בהתחשב בעובדה שהתחלואה באומיקרון היא קלה בלבד, צריך לבחון מודלים אחרים. במערכת החינוך, למשל, הם ממליצים להימנע מבידוד אוטומטי למי שנחשפו לחולים מאומתים, ובמקום זאת להגדיל משמעותית את מספר הבדיקות, ובעיקר להאיץ את קצב החיסונים.

בני כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים, סיפר השבוע שהוא מתחנן כמה ימים למשרדי החינוך והבריאות ולפיקוד העורף לקבל ניידת חיסונים, כדי שיחסן בבתי הספר. כשריאל אולי התעורר מאוחר מדי - מעלה אדומים מתמודדת עם תחלואה נרחבת, כתוצאה מהדבקה שהחלה במוסדות החינוך - אבל הוא שם את האצבע על עניין מקומם, שקרה בהרצליה ובערים נוספות: הן ביקשו סיוע, וקיבלו תשובה שהוא יתאפשר "בשבוע הבא".

זה מקומם משום שהממשלה, הנוכחית וקודמתה, הגדירה ובצדק את החיסונים כיעד מרכזי, וכדרך הבטוחה ביותר להילחם בנגיף. אבל אותה הממשלה עושה צחוק מההחלטה שלה, כאשר היא לא מגבה אותה באמצעים שיבטיחו יכולת להתחסן בהיקפים גדולים ובזמן קצר. ישראל נהגה נכון, כאמור, כאשר סגרה את נתב"ג והאטה בכך את קצב התפשטות הנגיף, אבל מה ההיגיון בכך אם הזמן שנקנה לא נוצל באופן מיטבי?
צעד חיובי שבכל זאת ננקט השבוע היה פתיחת מוקדי חיסון בקניונים. זה מהלך שכבר הוכיח את עצמו בכמה מדינות במערב אירופה: רבים מאלה שלא התחסנו לא בחרו בכך מסיבות אידיאולוגיות, אלא כי זה לא הסתדר להם בלו"ז. אבל אם החיסון בא אליהם - הם יתחסנו בשמחה. את ההיגיון הזה צריך להחיל במספרים גדולים גם בבתי הספר, ואפילו במוקדי בילוי ובאצטדיוני כדורגל. אם המטרה היא חיסון המוני (וזאת המטרה), צריך להפוך עולמות כדי להשיג אותה.

בדרך לזן הבא

חברת פייזר פרסמה השבוע שהאומיקרון יישאר איתנו לפחות עד 2024. צריך לקחת את דבריה עם יותר מקמצוץ של מלח: מדובר בחברה מסחרית, שהקורונה סידרה לבעלי המניות שלה בוננזה של החיים.
חלק מהמומחים סבורים שהאומיקרון דווקא מבשר את סוף הקורונה, או לפחות את הפיכתה למחלה כרונית קלה. לא בטוח שזה המצב; האומיקרון רק בראשיתו וייקח זמן עד שהתמונה תתבהר, ויידרש גם לחכות לזנים הבאים כדי לראות שהם נחלשים בהתאמה. מה שכן ברור הוא שבשונה מגלים קודמים, המצב כרגע בשליטה, וגם העלייה הצפויה בתחלואה לא תקרב אותנו לתרחיש האימים של קריסת מערכת הבריאות.

ולמרות זאת, ישראל נכנסת לסגר. הממשלה, כאמור, נמנעת מלהכריז על כך, גם כי היא רוצה לעשות הכל הפוך מקודמתה, וגם כי היא רוצה להימנע מהתשלום הכספי שנלווה לכך. זה מצב שהתקיים בחלק מהמערכות הביטחוניות בעבר - כאשר הממשלה נמנעה מלהכריז על "מצב מיוחד בעורף" כדי לא לפצות מפעלים ובעלי עסקים. אז כהיום הוא היה קטנוני, והעמיס את כל הנטל על מי שעובדים קשה ומשלמים מסים, ובמקום לקבל כתף מהמדינה מקבלים ממנה סטירת לחי מצלצלת. מממשלה שטוענת ל"שינוי", אפשר וצריך לצפות להרבה יותר מזה. 

לקריאת הידיעה באנגלית >>