שתי טיפות גשם ורמזור אחד שהתקלקל, הפכו השבוע את העיר היקרה בעולם למגרש חניה גדול. שליחי אוכל נעו בין שלל רכבי החברה, היוקרה והזולה שנתקעו במשך שעות. שתי טיפות נוספות ובולענים נפערו ברחובות העיר העברית הראשונה.
הכתובת היתה על הקיר, אלא שיוצרי גרפיטי כיסו אותה באמנות רחוב, ושלטי פרסומות הסתירו אותה מעיני כולם. כפי שיודעים דיירי הפקקים בין גדרה לחדרה, משהו תקוע לגמרי במציאות הישראלית. ככה זה כשמתבססים על הבטחות מלפני 4,000 שנה, מיקומים מלפני 2,000 שנה, ושלל שאיפות חוזים והוזים ציונים כדי להנדס ולארגן את מרחב הארץ. כשתכנון כבישים מתבסס על ניסים, וגורדי שחקים נבנים בטכניקות הנדסיות מתקדמות של ״יהיה בסדר״, אין פלא שאומת הסטארט־אפ נכנסת לפאניקה קיומית בכל פעם שענן גשם מתקרב לחופינו.
אזור המרכז הוא כספינת תענוגות שכל סיפוניה מלאים מעל ומעבר, רחובותיה מפויחים, קבצניה מתרבים, ושלדה קורס תחת כובד המגדלים. לכולם ברור שהאונייה מלאה עד אין מקום, וזה רק עניין של זמן עד שלא תוכל לנוע עוד קדימה. אזור הצפון עמוס וקצת רחוק, ורק הדרום נותר כמרחב שעדיין ריק ברובו ויכול לאכלס את אוכלוסיית העתיד של ישראל. השאלה איזה נגב יצמח כאן בעשורים הקרובים היא למעשה שאלת העתיד הישראלי.
השבוע התבשרו תושבי באר שבע והדרום על אישור תוכנית מתאר באר שבע 2030. התוכנית, שעליה עמלו בעשור האחרון ראש העיר רוביק דנילוביץ' וסגנו טל אל־על, תחליף את תוכנית המתאר הקודמת של העיר התקפה מאז 1970.
כן, גם אני הייתי צריך לבדוק שוב שלא מדובר בטעות. תחשבו כמה דברים השתנו מאז ותבינו כמה התוכנית הזו חשובה לעיר. בתוך התוכנית מפורטת התשתית התכנונית לפיתוח העיר כמוקד ראשי של תעסוקה, השכלה, בריאות, תרבות ופנאי, והצהרה על ״מחויבות לקיימות סביבתית ולמשאבי הטבע שסביבה״. ואז מגיעה הפצצה. התוכנית מניחה תרחיש אוכלוסייה אופטימי במיוחד ומתכננת קדימה להכפלת(!) אוכלוסיית באר שבע ל־401 אלף איש.
בשלב זה, אם תטו אוזניכם ותקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את כיסי המשקיעים צוהלים, את ניידי המתווכים רוטטים מהתרגשות, ואת מצחם של אנשי באר שבע מתקמט בתמיהה - להכפיל את העיר? באמת? וכמו שהיטיבה לסכם בתי הקטנה: ״אבא, אני אוהבת את תל אביב, אבל אני לא רוצה שהיא תבוא לגור בבאר שבע״. וזו תמצית האתגר העירוני שעומד לפתח מנהיגי העיר ותושביה - כיצד לגדול, מבלי להיהפך למפלצת עירונית של משקיעים ושוקעים.
עשרים וחמש השנים האחרונות שינו את באר שבע. מהעיר במדבר מעבר להרי החושך, היא הפכה לסיפור הצלחה מלא גאווה מקומית ועשייה שיצרה מקום. קואליציה של פוליטיקאים, יזמים כלכליים ותרבותיים, רובם בני העיר, יצרו עיר עם מבחר הזדמנויות ואפשרויות כמו שיש בעיר גדולה, אבל בקטנה. נכון, יש רק שלושה־ארבעה פטיסרי, אבל מצוינים, ובשביל מה צריך 300 בתי קפה כשאתה יכול לשבת רק באחד בכל זמן נתון? כך גדלה העיר והצליחה לשמר רבים מהיתרונות של עיר קטנה. קרבה, נוחות תחבורה, ובעיקר תחושת חיים נינוחה יותר.
החידוש הראשון של תוכנית באר שבע 2030 מצוי בכיוון ההתפתחות. בעבר הפיתוח העירוני הגדיל את העיר בשכונות צמודי קרקע, ואיש תחת גפנו ותאנת שכנו לדו־משפחתי. כך נוצל משאב הקרקעות שמסביב לעיר לעוד ועוד שכונות שמתחו ודיללו את המרחב העירוני כמסטיק, מחוררות ומפוררות אותו. באר שבע 2030 מיישרת קו עם המגמות החדשניות ביותר בעולם, והבשורה הגדולה לתושבי העיר היא שהמגמה מתהפכת. תשכחו משכונות וילות חדשות, המגמה היא פיתוח באר שבע פנימה. ריכוז ההתחדשות העירונית הוא לתוך השכונות הוותיקות, ולתוך העיר העתיקה. ובתוך כך עולה הבשורה השנייה שמביאה התוכנית לתושבי העיר - סוף־סוף יחל איחוי הנתקים בין השכונות השונות. נתקים שהותירו תכנוני עבר הזויים של מתכנני ערים שלא חיו בעיר יום אחד, אבל השתמשו בעיר כשדה משחקים וניסויים בבטון ובני אדם.
באר־שבעים יודעים היטב על מה אני מדבר. העיר תוכננה כחצי מעגל סביב המרכז העירוני בדרומה, והשכונות הגדולות נבנו רחוקות ממנו ואחת מהשנייה. למה? כי למישהו בתל אביב זה נראה מגניב להקים עיר גנים במדבר. כך נוצר מצב אבסורדי שהשכונות היו יחידות סגורות, וכל עניין מעבר למכולת או לירקן השכונתי, דרש הליכה או נסיעה רחוק. לאורך השנים צמחו הקניונים הגדולים בשולי העיר כדי למלא את החלל הפנוי, מה שערער עוד יותר את שלל העסקים הקטנים והמקומיים שדעכו כמעט כליל. וכך הפכה העירוניות הבאר־שבעית תלויה במכונית.
באר שבע 2030 מביאה עימה בשורה של החזרת ״השכונה״ לתהילתה כגוף קהילתי. הפיכת השכונות בתהליכי פינוי בינוי ושינוי תמ״א, לשכונות מגדלים המערבות מגורים ועסקים - תשיב את השכונה להיות מרכז חיי התושבים. את השטחים הריקים בין לבין, שאפיינו את שדרות העיר המרכזיות, מייעדת התוכנית להפוך לשדרות רצופות של בילוי ופנאי. כאן גם מצויה הבשורה השלישית: אחרי חמישים שנה, יש התייחסות ברורה ורצינית לעניין שעד היום היה מובן לכל ילדה וילד, ומשום מה נשגב מדעת מתכנני העיר שהשמש זרחה להם במקום שבו הם לא נוהגים לשבת. יצירת שדרות עירוניות גדולות בישראל תלויה אך ורק בהימצאות דבר אחד - צל.
גם בתחבורה מיישרת התוכנית קו עם המגמות בעולם ויוצרת אזורים ללא כניסת רכבים, מרחיבה שבילי אופניים וכלי תחבורה קטנים לאורך העיר כולה. במקביל לחיזוק התחבורה הציבורית, שכן האמת היא שגם הטסלות הכי חכמות תקועות כמו אהבלות בפקקים.
האתגר הגדול של התוכנית הוא שאלת הרחבת האוכלוסייה בעיר. כאן כדאי לפנות לשרת הפנים איילת שקד, חובבת ועדות הקבלה, ולבקש להקים ועדת קבלה לעיר. אם ליישובים קטנים מותר, למה לבאר שבע לא? ולכל אלו שיאמרו כי הם ״חולמים וחולים על תל אביב״ אבל היא ״יקרה מדי״, שיעברו לפתח תקווה. הבאים לבאר שיתחילו להתרגל לשתות ממנה, ולחיות כמו באר־שבעים. וכן, יש דבר כזה, אופי באר־שבעי, ואופי דרומי, ואם אתם רוצים לדעת מהו, אל תגלו את אמריקה, גלו את באר שבע - פשוט תשתלבו, אל תובילו.
אך כל כך הרבה טוב בלי רע - אי אפשר. ועל תוכנית באר שבע 2030 מעיב צל רע במיוחד. אנשי הוועדה המחוזית דרום, שאישרו את התוכנית, החליטו משום מה שהם גם יהיו הגוף הקובע כיצד לבצע אותה, ולא עיריית באר שבע. מדובר בהנחיה ייחודית שלא הוכנסה עד היום באף תוכנית מתאר של רשות אחרת. למה? לפקידים הסמויים מהעין - הפתרונים. אלא שבהיעדר הסבר לציבור, אין לנו אלא לחשוד שההנחיה הזו מדיפה ריח ישן ורקוב של פטרוניות, ולתשומת לב השרה שקד - מדובר במעשה שהוא בניגוד מוחלט למדיניות המוצהרת של הממשלה ומשרד הפנים, להרחיב ולהצמיח את סמכויות השלטון המקומי.
באר־שבעים ודרומיים כאחד צריכים לרתוח ולתהות מדוע ועדת פקידים שהציבור לא בחר יתפקדו כ״עירייה״ של העירייה הנבחרת. אם עוד כמה שנים תשבו בפקקים של כבישים חסומים ללא סיבה וללא עבודה ותתהו למה זה קורה, התשובה כאן. אני מקווה שהעירייה תערער על ההחלטה המוזרה והדיון יעבור לערכאות גבוהות יותר. אחרי עשורים שבהם חיינו הדרומיים נוהלו כרצף ניסויים של מתכננים הזויים, אין לנו שום צורך באדוני מערכת חדשים. אנחנו מסוגלים לנהל את חיינו העירוניים בעצמנו טוב מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו