"פנה כאן שמאלה", הורה לי נריה פלדמן, מפנה אותנו לתוך נחל שהציף את הכביש בדרך לחומש. התעלמתי מהשלט הצהוב הענק שהורה בפירוש לא להיכנס לאזור שאליו הכניסה לישראלים אסורה, ופתאום היינו בפאתי העיר שכם, מקיפים את יישוב שבי שומרון ומתקדמים במעלה דרך מפותלת לעבר היישוב שהוחרב.
הגשם הכבד שירד רק דקות קודם לכן לא הצליח למחוק את הסימנים השחורים שהותירו אחריהם בקבוקי התבערה הרבים שמושלכים כמעט מדי יום לעבר התלמידים שעושים את דרכם לחומש. גם שרידי צמיגים שהובערו נותרו בצידי הדרך. במקומות אחרים ראינו גלי אבנים וצמיגים שמוכנים להבערה מהירה.
"כאן עקפתי רכב וכמעט התנגשתי בו, שם יהודה התעלף", מצביע נריה פלדמן בקור רוח. ברוכים הבאים למערב הפרוע, המקום שבו החוק נגמר, עולם שבו מחבלים ניצבים מול נערי גבעות בלי סינון, בלי בג"ץ ובלי בצלם, ומלחמה שגבתה קורבן מאוד יקר, את חייו של יהודה דימנטמן.
באמצע השבוע עלו שני פצועי הפיגוע, נריה פלדמן ואביה אנטמן, בפעם הראשונה מאז הלווייתו של חברם לישיבה, שנהרג סנטימטרים לידם, בחזרה לחומש. הם הסתכלו על המצוקים שניצבים באיום מעל הציר ומספקים עמדות נוחות למחבלים, וסיפרו על האבנים ועל בקבוקי תבערה שהם סופגים כל יום, על כך שהכתובת היתה על הקיר.
השניים עברו בעיקולים שבהם דהרו בשבוע שעבר, צפו במבנים שבהם יכול להסתתר המחבל הבא, ולא הצליחו להסתיר את תחושת אי האמון הכבד שהם חשים. יחד עמדנו במקום שבו התרחש הירי, צופים בגל האבנים שממנו ירו המחבלים את היריות הקטלניות, ועלינו ליישוב החרב, שפונה בהתנתקות מסיבות שעד היום אינן ברורות, שכן הוא נמצא בשליטה מלאה של צה"ל בשל מיקומו האסטרטגי. שוחחנו עם התלמידים בישיבת חומש שמסרבים לעזוב בשום פנים ואופן, ושמבהירים שגם הכדורים שרצחו את יהודה והתבטאויותיו השנוית במחלוקת של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב לא ירחיקו אותם מהמקום.
"לאורך כל התקופה האחרונה חטפנו טרור", מספר נריה, בן 24, נשוי ואב לתינוקת בת שלושה חודשים. לצד לימודיו בישיבה בשש השנים האחרונות, הוא מכהן כאחראי לוגיסטיקה, ולכן הוא נמצא לרוב באזור עם רכב צמוד, אותו רכב שבו נהג בערב שבו אירע הפיגוע. "הציר תמיד היה מסוכן, אבל אחרי תקופה ארוכה של שקט יחסי, מאז מבצע שומר החומות התחילו יידויי אבנים כל יום, בקבוקי תבערה, זיקוקים בכינון ישיר ומטענים. בכל נסיעה היינו מצפים לבום שיגיע או לאש של הבקת"ב וממשיכים לנסוע".
הוא מצביע על אחת מהמכוניות של הישיבה, שעומדת מצולקת בפתח היישוב, חונה ליד מדרכה בצבעי אדום לבן שקפאה בזמן. החלון האחורי חסר, הפח כבר איבד מזמן את צורתו. "בשומר החומות הציר היה נראה כמו שג'אעיה. היו הרים של אבנים, זה נס שאף אחד לא מת. זו מציאות הזויה אבל מתרגלים".
"10 ק"מ בלי צמיגים"
ביום חמישי שעבר, בסביבות השעה 19:30, סיימו התלמידים עוד יום לימודים מפרך והחלו להתקפל. בחומש מתגוררות כיום שלוש משפחות ויש סככה שמתפקדת כפנימייה מאולתרת, אך האברכים, התלמידים הנשואים, מתגוררים ביישוב שבי שומרון, כרבע שעה נסיעה מהמקום. נריה ואביה התכוונו לנסוע, אבל אז הגיעו ברגע האחרון גם יהודה סמוטריץ' ויהודה דימנטמן וביקשו להצטרף.
"היה לי נס", מספר אביה. "דימנטמן היה מבוגר ממני ושקלתי לתת לו לשבת מקדימה, אבל בסוף הוחלט שאני אשב מקדימה". אביה בן ה־22 לומד בישיבה כבר ארבע שנים. לפני שלושה חודשים התחתן. זה לא היה הפיגוע הראשון שלו. במאי האחרון, ביום שבו הציע אירוסין בהר הזיתים, הותקף בידי המון ערבי. רק כשהגיע לבית החולים התגלה שנדקר פעמיים בגבו, אחת הפגיעות גרמה לחור בריאה שלו.
נריה מצביע לעבר גל אבנים שמסומן בסרט לבן. מדובר בצומת מאולתר שהיחידים שמשתמשים בו הם תלמידי הישיבה בחומש. שם הסתתרו המחבלים. "הצומת היה חשוך לגמרי, ופתאום שמעתי 'בום בום בום' וראיתי רשפים. אני כבר מכיר את כל סוגי הרעשים, וידעתי שזה לא אבנים, בקת"בים או זיקוקים. הבנתי שאלו יריות ונתתי גז, התפרצתי שמאלה, ואז היה צרור מטורף, אולי שניים".
"הרגשתי את האוטו חוטף מכות וצעקתי לנריה 'תיסע'", משחזר אביה. "החלונות התחילו להתנפץ מסביבי והרגשתי מכה חזקה ביד שמאל, הבנתי שפגע בי כדור. יהודה, שישב מאחור, אמר שהוא נפגע בצוואר. נריה נסע כמה שיותר מהר ואני התקשרתי למד"א, פעלתי על אוטומט. הסתובבתי פעמיים, בפעם הראשונה ראיתי את יהודה יושב כרגיל וכל הגוף שלו מלא בדם ובפעם השנייה הוא כבר נשען על הדלת. במד"א שאלו אם הוא עדיין מגיב וסמוטריץ' אמר שהוא זז קצת. לא חשבתי שקרה לו משהו נורא, חשבתי שהחובשים יעבדו כמה דקות והוא יהיה בסדר".
נריה דהר בסיבובים, מבין שחברו בסכנה. "זו היתה נסיעת התאבדות, הימור על החיים שלנו. זה נס שלא התהפכנו. מישהו אמר שאזהר, שלא ניהרג בתאונה, אבל לא הקשבתי. אמרתי שאין לי ברירה. יהודה אמר שמאוד כואב לו, שקשה לו לנשום. נתתי גז, גז, גז. ליד כפר בורקה זרקו עלינו בקבוק תבערה אבל התעלמתי. באחד העיקולים הרגשתי שהברקס שלי מאוד חלש, והרגשתי שאנחנו על ג'נטים, בלי אוויר בגלגלים, שהרכב מתחיל לשייט על הכביש. במשך עשרה קילומטרים נסענו בלי צמיגים, בכביש עוין, בעיקולים, עד היום אני לא יודע איך יצאנו מזה. זה נס".
תוך כדי נסיעה יצר נריה קשר עם מוקד השומרון ואלו פתחו שער אחורי ליישוב שבי שומרון, דבר שקיצר דרמטית את הדרך של הארבעה, ושם חיכו להם כוחות ההצלה שזרמו למקום. בינתיים בישיבה בחומש, שלא ידעו על המתרחש, שמעו את היריות והבינו שהם עלולים להיות בסכנת חיים. הרב מנחם בן שחר, רב בישיבה, מספר כי התלמידים התחבאו בחשכה מפני המחבלים. "החבר'ה לא ידעו מה קורה וכיבו את האורות. הם התחבאו במשך שעה בחושך, לא ידעו כלום. נערים, ילדים. ישבתי איתם אחר כך, סיפרתי שיהודה נהרג. הם בכו בכי תמרורים".
"כשהגענו לשער של שבי שומרון התיישבתי בצד, היתה לי סחרחורת", מספר אביה. "הייתי בטוח שיורד לי דם ופחדתי מההשלכות, אבל שלחתי את כל החובשים ליהודה. שמעתי את הפרמדיקים אומרים שיש דופק וחשבתי שהכל טוב, שיצליחו להציל אותו". דקות לאחר שיצאו באמבולנס הם ראו את ניידת הטיפול הנמרץ שבה שכב יהודה עומדת בצד הדרך. "ראיתי את אחד החובשים מסמן לשני סימון של 'נגמר'. שאלתי אם הוא מת וכשקיבלתי תשובה קרעתי את החולצה שלי".
אביה מספר שאף על פי שהוא נפצע פעמיים בפיגועים בתוך כחצי שנה, הוא לא חושש. "הפיגוע הראשון היה בירושלים, הלב של מדינת ישראל. פיגועים יש גם בתל אביב או בעפולה. אני יודע שכשיגיע זמני למות אמות, וכל עוד הקב"ה רוצה שאחיה - אחיה. אבל הבעיה שלי היא שאני מרגיש חוסר ביטחון בארץ ישראל. אני לא בטוח במדינה שקמה כדי להיות מקלט ליהודים, וזה לא פשוט. אחרי שני פיגועים קשה לי לצאת מהבית, אני כל הזמן בתחושה שמכל חור יכול לקפוץ מחבל, לדקור אותי, לירות בי ולזרוק לי בלוק בראש".
נריה: "אני בהדחקה. ברור לי שאני חייב לבכות אבל קשה לי להוציא את זה. ביקשתי סליחה מיהודה, לא כי פישלתי, אבל עדיין הרגשתי צורך. מכאן אנחנו הולכים לנחם את המשפחה האבלה, ואני באמת לא יודע מה לומר להם. אני לא הייתי גיבור, הקב"ה הוא זה שנתן לי את הכוחות".
ימים ספורים לאחר הפיגוע נתפסו המחבלים על ידי כוחות הימ"מ, אבל נריה אינו מרוצה. "הוציאו אותם באזיקים ועכשיו הם יקבלו אוכל ומיטה חמה ותואר ראשון. התשובה האמיתית היחידה היא מוות למחבלים. זו הנקמה היחידה. ברור שצריך גם בנייה של יישובים חדשים, אבל מחבלים דינם מוות. חד־משמעית".
פינוי חסר תכלית
כשנכנסים לחומש התחושה הראשונה שמכה בך היא של אפוקליפסה, מעין צ'רנוביל בגרסה ישראלית. טראסות ומדרכות שהעשבים השתלטו עליהן, מדרגות שוממות שמובילות לבתים שהוחרבו, ותלת־אופן חלוד שהותיר אחריו ילד קטנטן שנתלש מביתו. קשה שלא להרגיש תחושה של אובדן ושל תחושת בזבוז לאור העובדה שבפועל נראה שהפינוי היה חסר תכלית לחלוטין. במהלך תוכנית ההתנתקות פונו לצד היישובים בגוש קטיף גם ארבעה יישובים בצפון השומרון - גנים, כדים, שא־נור וחומש, שהוגדרו כיישובים מבודדים.
אלא שבניגוד ליישובים בגוש קטיף, בצפון השומרון הפינוי נעשה ללא כל שינוי בחלוקה לאזורים ביהודה ושומרון, כך ששטח היישובים נותר בשליטה ישראלית מלאה. נוסף על כך, הוחלט להותיר במקום את הנוכחות הצבאית מחשש שהשטח שיפונה יהפוך את צפון השומרון למרכז טרור שיאיים על ערי השרון בנשק תלול מסלול. התושבים ביו"ש טענו כי מדובר בעוול שכן כלל לא היתה סיבה לפינוי היישובים - בניגוד לטענות לגבי גוש קטיף - וכבר לאחר הפינוי יצאו קריאות לחזור לחומש ושא־נור.
אחד הקולות הבולטים שמובילים את הקריאה לחדש את ההתיישבות בשני היישובים הוא של ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, בעצמו תושב שא־נור לשעבר, שמלווה את אלמנתו של יהודה דימנטמן ואת המשפחה האבלה בשבוע האחרון. "אני רואה את האפסות של הפוליטיקה מול הדרישה של המשפחה להסדיר את הישיבה בחומש. הגירוש הוא אבסורד זועק שאין כמוהו. אתה מגיע לחומש ורואה את הפרחים שעדיין צומחים בגינות. כולם היום מבינים שהגירוש היה טעות איומה, ביטחונית וערכית, והמסר צריך להיות להקים את חומש מחדש, ואז שומעים על כוונה של המדינה להוריד את הישיבה. זה עוול ברמה המוסרית, אמירה כל כך אומללה ופרס לטרור".
נריה ואביה צעדו בבוץ אל הישיבה, מבנה מאולתר שנבנה לפני כמה שבועות, לאחר הפינוי הקודם. בתוך המבנה ישבו עשרות תלמידים ולמדו, חלקם הקטן תלמידים קבועים במקום, רבים מהם הגיעו לאחר הפיגוע לחזק - אחד מישיבת מרכז הרב, אחר מאלון מורה, התקבצו יחד למלא את מקומם של הצעירים הקבועים שיצאו לנחם את האבלים במהלך ימי השבעה.
"כאן עמד בית", מצביע הרב מנחם בן שחר, רב בישיבה, על מדרגות נטושות ליד המבנים של הישיבה, מאהלים שבנויים מקורות עץ ויריעות פלסטיק גדולות, שלא ברור כיצד שרדו את סופת "כרמל". הגשם שליווה אותנו בסערה לאורך שעות היום נעצר, והעננים שהתפזרו חשפו שמיים כחולים ובהירים.
"תסתכל ימינה ואולי תראה את החרמון", מצביע אביה. "מולך נמצאות ארובות תחנת הכוח של חדרה. אנחנו נמצאים באחד המקומות הכי אסטרטגיים בשומרון".
"אנחנו במלחמה"
שני הצעירים ששרדו את הפיגוע התקבלו בישיבה בכבוד מלכים. למקום הגיע גם ראש הישיבה, הרב אלישמע כהן, ושוחח ארוכות עם נריה. יום לאחר הביקור נעצר הרב כהן בטענה שעבר על חוק ההתנתקות שאוסר על שהייה בחומש, ושוחרר בהתערבות ראש מועצת שומרון.
לאחר מכן המשכנו למעלה, לשיא הגובה של היישוב החרב, למגדל המים הכתום והמפורסם, שהפך לאחד מהסמלים של חומש במהלך השנים. בדרך עברנו ליד שני אוהלים גדולים של הצבא ולצידם שני ג'יפים, ונריה לא הצליח להסתיר את כעסו.
"האוהלים האלו הוקמו עכשיו, לפני כמה ימים. אנחנו עוד לא יודעים אם הם כאן כדי לפנות אותנו או לשמור עלינו. מבחינתי אני רואה מדים ולא מסוגל לשמור על אופטימיות. לפני כמה ימים דובר צה"ל פרסם שהתושבים של חומש תקפו לוחמים, אבל זה שקר. תשאלו את החיילים, את המג"בניקים, מתי זרקו אבנים בחומש. הם פרסמו את זה כדי להכין את הקרקע לפינוי", הוא משוכנע.
"אנחנו לא מספיקים להתעסק באבל. מבחינתי בנט, שקד, ויתר חברי הממשלה עומדים עם תת־מקלע מול הגופה של יהודה וצוחקים עם המחבלים", מוסיף נריה. "הם רואים שהמחבלים ממשיכים להרוג אותנו ונותנים להם פרס בדמות הפינוי של חומש. חברים שלי, שיהודה מת להם בין הידיים, חזרו מההלוויה ונתקעו במחסומים בדרך. המוות של יהודה לא יהיה האחרון, כי הכתובת לא ירדה מהקיר. המדינה מתעללת בנו, לא נותנת לנו לבכות על החבר שלנו שנרצח. אנחנו כאן לתקן את חטא הגירוש. עם ישראל צריך לדעת שאנחנו כאן בשבילם. אם אנחנו לא היינו כאן היה אפשר לירות לעבר ערי השרון".
זה לא ציני קצת להשתמש במותו של יהודה כדי לחזק את ההתיישבות בחומש?
"אנחנו לא הציניים, אלא הם. דווקא בתור האדם ששמע את המילים האחרונות שלו, ברור לי שזו הצוואה של יהודה. פעם שאלו את יהודה מה הוא יעשה אם ייוותר לו שבוע לחיות, והוא ענה שילך ללמוד בחומש. בכל פעם שאני רואה את המחסומים אני מרגיש שיורים עוד צרור בגופה שלו. זה ביזוי כבוד המת. מבחינת מחבל מה יכול להיות יותר מעודד טרור מפינוי? הם הרגו מישהו ובתמורה קיבלו פינוי של יהודים".
אתם לא מפחדים?
"כשחייל נכנס למלחמה הוא לא מפחד? יש אצלנו מלחמה. זה לא מערב פרוע, הלוואי שזה היה מערב פרוע, שם לפחות היו נשקים. אפילו את זה אנחנו לא יכולים לעשות, לא יכולים להגן על עצמנו. אנחנו כאן רק כדי לחטוף, אבל לא נירתע. ארץ ישראל בנויה על אנשים שהלכו עם הראש בקיר ולא התייאשו".
לאחר הגשם סירקו שני הצעירים את הפאות הארוכות, "הגוזמבות", כפי שהן מכונות, והסבירו שאם הם לא יעשו זאת הם ייראו פרועים. במשך השנים הפכו הפאות של נערי הגבעות לסמל סטטוס, אך גם למוקצים בחלקים מסוימים בחברה הישראלית. לאורך השנים שמם נקשר באירועים רבים של פריעת חוק, תג מחיר ואלימות נגד פלשתינים. הסערה האחרונה התרחשה כאשר השר לביטחון הפנים עמר בר־לב צייץ לאחר פגישה עם תת־מזכיר המדינה של ארה"ב כי היא התעניינה ב"אלימות המתנחלים, וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור".
"שיהיה כבוד הדדי"
כל אדם עם פאות משתלשלות וכיפה גדולה נחשב היום כנוער הגבעות, זאת אף על פי שהם רבים ומגוונים. הפיגוע רק העצים את התחושה בקרב נערי הגבעות שהם נמצאים לבדם, בלי גיבוי. "בר־לב שופך בנזין", אומר הרב בן שחר. "הוא תפס עלינו טרמפ כי הוא במצוקה. שילך להתמודד עם האלימות בלוד ובעכו במקום להשתמש בנו. אנחנו לא רוצים שום פרובוקציות אלא רק לשבת וללמוד.
נערי הגבעות לא דורכים כאן כי כשזורקים עלינו אבנים אנחנו מדווחים למשטרה ולא פורקים ורודפים אחרי המחבלים. אחרי הפיגוע טענו שהיו תקריות אלימות בינינו לבין חקלאים, עלק חקלאים, בדקנו את השמות שלהם בפייסבוק וכולם אסירים משוחררים. כשהצבא מדווח לנו שיש מסיק אנחנו יושבים ולומדים והכל עובר חלק, אבל כאן באו פרובוקטורים, ערבים רעולי פנים, וכך התפתח חיכוך. כוחות הביטחון אשמים בעובדה שהם הגיעו למקום".
התחושה שעולה מבין דברי הצעירים שמתגוררים ולומדים בחומש היא של בגידה מצד המערכת, תחושה שהתעצמה מאז פרשת מותו של אהוביה סנדק בדצמבר 2020, שאותם הם מקפידים להגדיר רצח. "מסיתים נגדנו. השוטרים שלוחי רסן ונתנו לנו מכות רצח בהפגנות לזכר אהוביה", אומר נריה. "התחושה שלי ושל יתר חבריי היא שדם יהודי עם פאות זה כמו קטשופ, ובזמן שחבר שלי נהרג מדברים על פינוי מתנחלים ועל פשיעה לאומנית מצידנו. אין לי אמון באף אחד, בטח לא בבנט וגם לא בנתניהו, שלא היה כוס התה שלנו.
"קיבלנו מייל לישיבה שבו מישהו מבשר לנו שזו רק ההתחלה. אנחנו רואים אנשי שמאל ששמחים שיהודים נרצחו. במערכת חיכו שמישהו ימות כדי שיוכלו לפנות אותנו. הם לא באמת רצו שמישהו ימות, אבל חיכו שדבר כזה יקרה כדי להפקיר אותנו.
"נערי הגבעות הם לא רעים, מדובר בנוער אידיאליסטי. לאף אחד לא כיף להיזרק בבוץ ובגשם מתחת לאוהל דולף, אבל עושים את זה למען עם ישראל, ואני מאמין שרוב עם ישראל איתנו. אם מישהו סובר שזו לא הדרך הנכונה זה בסדר גמור, אבל למה להרוג אותנו? מותר שיהיו דעות שונות, אבל צריך כבוד הדדי. אבל זה לא יקרה. ייזכרו בנו רק ברצח הבא, ואולי גם זה לא יעזור לנו כבר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו