העיסוק באיום הגרעין האיראני בהכרזות מנהיגים ובשיח הציבורי הישראלי - הגיע בשבוע האחרון לשיא. ממשל האייתוללות בטהרן באמת ובתמים מאיים על מדינת ישראל, אולם ראוי להתבונן לא רק בפוטנציאל האיום כשלעצמו - אלא גם במקום שאיום זה תופס בסדר היום ובתודעת הזהות שלנו.
בקידוש לבנה נאמר הפסוק: "תיפול עליהם אימתה ופחד". יש מי שמדגישים: "עליהם ולא עלינו". דפוס החרדה המוביל את השיח הישראלי בסוגיית הגרעין האיראני כבר יותר מ־20 שנה, מאיץ את הטלת האימה בעיקר עלינו. כדאי לבחון מה יש בו, באיום האיראני ובמיוחד באיום הגרעיני, שכה חודר אל עומק מצבו הנפשי והתרבותי של יהודי במדינת ישראל. שאלה זו מזמינה את החברה הישראלית להתבוננות פנימית במתחים הלא פתורים הנטועים במודע ובתת מודע של בסיס זהותה.
מלחמת העצמאות התקבעה בתודעה הישראלית כמלחמת קיום ללא עוררין. המלחמות שבאו אחריה לא זכו לאותה הסכמה. במאמץ להבחין בין מלחמה צודקת לזו שאינה צודקת, ניטעה בישראלים מוסכמה כי מלחמה צודקת היא "מלחמת אין ברירה" - מלחמה שבה מגינים על עצם הקיום.
אלא שבמבחן ביקורתי, ההבחנה בין מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה, אינה מתכנסת להצדקה שאינה שנויה במחלוקת. כאן טמון כוחו המפתה של איום הגרעין האיראני, המיוצג כאיום קיומי מובהק. זהו איום שעל פניו, אינו מופנה נגדנו בגלל "הכיבוש" - ובכך הוא משיב את מדינת ישראל, לפחות בעיני עצמה, למעמד הקורבן הצודק.
בדימוי הפיזיקלי, הגרעין האיראני נתפס כאיום השמדה המוכר לנו מאושוויץ. כמו במחנות ההשמדה, גם הגרעין האיראני מאיים על כל יהודי בלי הבחנה. פרדוקסלית, האיום מאחד בין יהודים, באותה אחדות גורל הנוצרת למול איום משותף.
הרב סולובייצ'יק הציג את הזהות היהודית כשזורה יחד בברית גורל ובברית ייעוד. בהשראתו ביקשו הוגים יהודים בעת החדשה - לאחר השואה והקמת מדינת ישראל - לכונן זהות יהודית על בסיס ייעוד משותף, ולא רק על בסיס גורל אסוני משותף. בינתיים, בקוצר ידה של ההנהגה הישראלית לדורותיה להציב זהות ישראלית־יהודית על כוחה המלכד של תודעת ייעוד משותף - בחרה ההנהגה לחמוק אל הממד המאחד המתמקד סביב חרדה קיומית משותפת. כך הלכה ונבנתה נחיצותה הפוליטית של אימת הגרעין האיראני.
לא רק מקלט
לימוד מקצועי של פוטנציאל האיום הגרעיני האיראני על מדינת ישראל, יגלה עד כמה גם המושג "איום קיומי" אינו חד־משמעי. גם אם האיראנים יגיעו לפצצה, לנגד עיניהם יעמדו שיקולים לא מעטים להימנע משימוש בה. גם אם חלילה תשוגר הפצצה, מדינות אינן נעלמות בחטף ואינן קורסות במכה אחת, גם לא בתקיפה גרעינית. כל מה שעבר על המדינה הסורית מאז החלה מלחמת האזרחים, מלמד כיצד מדינה יכולה להמשיך להתקיים גם כאשר נראה כי לגמרי קרסה. גם בתרחיש הנורא ביותר, מבחינה מעשית יש בסיס לתקווה שמצבה של ישראל לא יידרדר עד כדי מצבה של סוריה.
בהיבט זה, תקיפת מדינת ישראל בחימוש גרעיני היא בוודאי איום רציני - ובכל זאת, עם כל המחיר הכבד, ישראל תמשיך להתקיים, והיא תמשיך להשיב מלחמה - ולנצח.
הנהגת מדינת ישראל מחויבת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע מימושו של איום תקיפה גרעינית, ויש לפתח יכולות לתגובה הולמת. אבל ראוי לרסן את חרדת הקיום. התבוננות בחרדה תגלה עד כמה היא תלויה ראשית כל בנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על סיבת קיומנו כמדינה בארץ אבות, על כל מה שאנו מבקשים להשיג בה.
מראשיתו, הסיפור הציוני היטלטל בין שתי תכליות: מצד אחד התכלית עתיקת היומין לגאולת ישראל. מצד אחר תכלית מינימלית למדינת ישראל, כמקלט בטוח ליהודים נרדפים. על הפער בין שתי התכליות עמד האלוף בני פלד בברכתו לשנת 2000.
פלד כתב: "אילו יכולתי הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו שאיפת הציונות כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב־1897 ונשארה תקפה עד עצם היום הזה: 'לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל'. אני רוצה שהגדרה זו של תחום מושב יהודי בגבולות מוכרים ובטוחים על ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של הרצל, והיא: לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל, על ידי אותם יהודים שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה, ומוכנים לתת את חייהם בעדה".
הנגב לפני טהרן
לאלה הרואים במדינת ישראל לא יותר ממקלט בטוח, איום הגרעין האיראני בהחלט מעורר תסכול. אם למרות כל מאמצי מאה השנים האחרונות, לא הצליחה הציונות אלא להחליף איום קיומי מסוג פוגרום בקישינב - באיום קיומי מסוג פצצת גרעין איראנית, אין מנוס מהשאלה: האם בברוקלין לא השיגו היהודים פתרון יעיל יותר? מובן שלא.
הדיון המהותי בביטחון מדינת ישראל חייב להתפתח, ואינו יכול להתקיים באופן טכני רק על בסיס חישובי סיכונים ואיומים. הדיון נדרש למבט נוקב על יסוד התכלית והחזון ברוח בן־גוריון: לא הביטחון הוא העיקר אלא "גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית".
בהתרחקות הישראלים מתודעת תכלית הגאולה, האיום האיראני הלך ונעשה עבור ההנהגה והחברה הישראלית מפלט מהתמודדות עם אתגרי הקוממיות הלאומית. למרות ההתמדה האיראנית להגיע לפצצה גרעינית, נדרשת בחינה מחודשת לדירוג האיום הזה במקום הראשון בסדר העדיפויות הלאומי של ישראל.
הנשק הגרעיני משולב תמיד במערכת כוללת של אמצעי לחימה ומגמות אסטרטגיות. לנשק זה נועד בדרך כלל תפקיד של רשת ביטחון, לנטילת סיכונים במרחבי החיכוך הקונבנציונליים. מיקוד היתר של ממשלות ישראל באיום הגרעין לאורך השנים, פגע במידה רבה בריכוז המאמץ בזירות אחרות, ובהן גם זירת הפנים. אובדן הריבונות הישראלית בנגב ובגליל מאיים לטווח ארוך על מדינת ישראל לא פחות מהאיום האיראני.
זאת ועוד, במיקוד מאמציהן המדיניים של הממשלות בתחום האיראני, נוצרה זיקה והתניה - גם אם אינה מפורשת - בין תמיכת הממשל האמריקני בתביעות ישראל בזירה האיראנית לבין הנדרש מישראל בזירה הפלשתינית. תלות זו הובילה, בין היתר, להימנעות נמשכת של ממשלות ישראל מבנייה בירושלים בשטחי מפתח, כגון עטרות.
בזמן שעסקנו באיראן, נוצרו למדינת ישראל איומים חדשים. פוטנציאל הקריסה הפנימית הטמון בהם מסוכן פי כמה מאיום הגרעין מטהרן.
