ההתנהלות האמריקנית מול איראן מביכה, אך לישראל אסור "לשחק את הנעלבת" ולהחרים את השיחות

חזרתה של איראן לשיחות הגרעין אתמול היתה צפויה. האיראנים לא רוצים לפוצץ את השיחות. הם מנסים להרוויח זמן. ההיגיון האיראני פשוט: בכל יום שעובר הם צוברים עוד אורניום מועשר, שמקצר את הדרך להפיכתם למדינת סף גרעינית. הם יודעים שבבירות העולם סופרים קילוגרמים, עושים חישובים ועוקבים אחרי התהליך הזה בדאגה - מחשש שהוא יגיע לנקודת האל־חזור. זה אמור, מבחינתם, לשפר את מצבם במו"מ, ולאפשר להם לחלץ תנאים מועדפים.

לסבב הקודם של השיחות בווינה הגיעו האיראנים עם תנאים בלתי סבירים. האמריקנים גלגלו אותם מכל המדרגות, ואיימו שיש ברשותם אופציות נוספות. זה נכון תיאורטית, אבל מעשית זה היה ה"תחזיקו אותי" הכי מביך שיש; הרי ממשל ביידן כבר הבהיר שכל רצונו הוא לחזור להסכם הגרעין, ושאופציה צבאית אינה על הפרק כרגע.

אם לתמצת את עמדות הצדדים, ארצות הברית רוצה לחזור להסכם הגרעין הקודם, ככתבו וכלשונו. שיפורים כמו שישראל דורשת להכניס בו (הארכת תוקפו, הקשחת הפיקוח, והגבלות נוספות בתחומי מו"פ והפצת אמל"ח וטרור) אמורים להתווסף לשיטתם במעלה הדרך. איראן, מנגד, דורשת קודם כל הסרה מלאה ומוחלטת של הסנקציות ואז חזרה להסכם בתנאים מרובים, ובעיקר - ללא שום אפשרות לשנותו בעתיד, בידיעה שב־2030 הוא יפוג כליל והיא תישאר חופשייה ומאושרת ונטולת הגבלות כלשהן.

חור בהתקפה

ישראל מנהלת מאבק מורכב בתהליך הזה. עקרון־העל שמנחה אותה: איראן לעולם לא תהיה גרעינית. מדובר בהגדרה טריקית, שדורשת ליבון. האם "גרעינית" פירושו שאיראן תחזיק פיזית בפצצה, או ש"גרעינית" פירושו שתהיה לה יכולת לעשות זאת בכל רגע שתחפוץ, מבלי שמישהו יוכל עוד לטרפד את התהליך? זה מה שמבדיל בין מדינה גרעינית, למדינת סף; לכן גם התהליך שמתקיים עכשיו הוא כל כך דרמטי, משום שהוא כמעט התחנה האחרונה שבה יוכל העולם לשלול מאיראן יכולות, ולהשהות את דהרתה לנקודת האל־חזור.

איראן כבר הוכיחה בעבר שיש רק דרך אחת שהיא מבינה: כוח. היא בלמה את תוכניתה הגרעינית (ופירקה אז את קבוצת הנשק, שקריטית לתהליך הרכבת הפצצה), כשחששה להיות הבאה בתור אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק. והיא עשתה זאת שוב בתחילת העשור הקודם, כאשר שילוב של פגיעה פיזית במדעני גרעין, תקיפת סייבר על אתר ההעשרה בנתנז ואיום אמין באפשרות של תקיפה ישראלית - הוביל אותה לחתום על הסכם הגרעין.

זאת בדיוק הסיבה שבישראל חשבו שגם הפעם צריך לגרום לאיראנים לפחד. בכל השיחות שהתנהלו על הציר ירושלים־וושינגטון נשמע המשפט הקבוע: רק איום אמין באופציה הצבאית יסיט כעת את האיראנים מדרכם. אחרי שהאמריקנים הבהירו שהנושא לא עומד מבחינתם על הפרק, ניסתה ישראל לשכנע אותם לאיים לפחות בסנקציות קשוחות נוספות שידחקו את האיראנים לפינה על רקע המצב הכלכלי המחמיר באיראן (הריאל השווה השבוע את השיא השלילי של כל הזמנים, עם שער של 320 אלף ריאל לדולר).

שר הביטחון גנץ וראש המוסד ברנע, שביקרו השבוע בוושינגטון, ניסו לשכנע את צמרת הממשל בנחיצות המהלך הזה; הם זכו לקבלת פנים חמה, אבל יצאו בידיים ריקות. למרות איומיהם (הריקים), האמריקנים ינסו למצות את המו"מ עם איראן. ישראל צריכה לנסות להשפיע על תוכנו, ולא לשחק את הנעלבת כפי שעשתה ערב ההסכם הקודם ב־2015.

היא תרוויח מכך שלוש פעמים: באפשרות לצמצם את נזקי ההסכם, בהימנעות מעימות עם ממשל ביידן שעלול להקרין על חזיתות נוספות (הפלשתינים, התמיכה האוטומטית באו"ם ועוד), ובסיכוי לדרוש "חבילת פיצוי" שתאפשר לה לשדרג יכולות - גם התקפיות אם בעתיד תידרש תקיפה באיראן (בעיקר חימושים מתקדמים מדויקים), וגם הגנתיות, כדי לחזק את מערכות המיגון האקטיבי (בעיקר מימון נוסף למיירטים של כיפת ברזל ושרביט קסמים, ולהאצת הפיתוח של מערכות לייזר).

אם ההסכם לא יושג - וזה יקרה בעיקר אם האיראנים יגזימו בדרישותיהם - תבקש ישראל לגבש תוכנית פעולה משותפת עם וושינגטון. זה ידרוש הגדרה ברורה של מה עושים, ומתי. מהם הקווים האדומים, ומה עושים אם האיראנים חוצים אותם. מרחב הפעולה ינוע בין הכלכלי, לצבאי, לחשאי, ואולי אף לשילוב בין שלושתם. כתמיד, עדיף שהאמריקנים יובילו את המערכה, אבל למצער צריכה ישראל לדעת שהם יעמדו מאחוריה בכל מצב.

נכון לעכשיו, מבקשים האמריקנים ללכת בדרכם, ודורשים מישראל שלא תפתיע אותם. זו דרישה לגיטימית בין חברים: גם ישראל צריכה לדרוש שלא להיות מופתעת במו"מ. לגיטימי פחות הוא להגביל פעולות; ישראל צריכה להבהיר לממשל שהיא לא מתכוונת לבקש או לקבל אור ירוק כתנאי לפעולה כלשהי. מסיבה זאת, בין היתר, טוב שנמנעה האיוולת של חתימה על "ברית הגנה" עם האמריקנים, שהיתה כובלת לישראל את הידיים.

מנגד, טוב תעשה ישראל אם תרגיע את הפטפטת והאיימת - שתי מחלות כרוניות של ממשלות ישראל לדורותיהן. גם את ההתחשבנות הפנימית כדאי להרגיע: הממשלות הקודמות אכן כשלו מול איראן, בעיקר בהכנת אופציה צבאית, אבל חילופי האשמות לא יקדמו כלום. אגב, חלק לא קטן של האחריות לכך מונח על צה"ל; הרמטכ"ל הנוכחי, למשל, העדיף להסיט מאות מיליוני שקלים לפרויקטים כמו היחידה הרב־ממדית, ולא שעה לתחינות ראשי חיל האוויר והמודיעין לנתב את הכסף לשימור האופציה האיראנית. המימון לכך, קבע כוכבי, יהיה חיצוני; בהיעדר ממשלות ותקציבים זה לא קרה, וישראל נותרה עם חור בהתקפה.

לפעול מאחורי הקלעים

סביר להניח שהבזאר במו"מ עם האיראנים יימשך גם בתקופה הקרובה. האמריקנים טרודים בעיקר באפשרות שרוסיה תפלוש לאוקראינה, ובזכויות האדם בסין. איראן נמצאת אצלם במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות, וממילא בעוד שבועיים ייצא העולם לחופשת חג המולד, ואז יחגוג את השנה האזרחית, כך שצפויים לנו עוד לא מעט שבועות מורטי עצבים עד שייצא מווינה עשן לבן (או שחור). לכאורה, הזמן הזה עובד לרעת ישראל: האיראנים צוברים בו עוד יכולות, ועוד קלפי מיקוח במו"מ. כמות האורניום שבידם כבר מספיקה לייצור פצצה ויותר, ותחילת ההעשרה לרמה של 20 אחוז במתקן התת־קרקעי בפורדו היא מהלך מסוכן שמכניס אותם עמוק למרחב החסינות, ורחוק ממרחב הפיקוח.

אבל השהות הזאת גם נותנת לישראל זמן לפעולה. לגבש קואליציות - בעיקר עם מדינות המפרץ, שחרדות מאיראן גרעינית לא פחות מאיתנו - ולנסות להשפיע באמצעותן על האמריקנים, ובמעגל השני על האירופאים, הרוסים והסינים. לנסות לטייב את ההסכם ואת תנאיו (ולהבטיח את הוצאת כל החומר המועשר מאיראן ואת פירוק הצנטריפוגות המתקדמות שהותקנו והוכנסו לפעולה), ובמקביל - להתכונן לאפשרות שהעסק יתפרק, ויידרש שינוי במדיניות.

את כל אלה צריכה ישראל לעשות בשקט. ברוגע. מאחורי הקלעים. לגבש אסטרטגיה, ולהבהיר שהיא מתכוונת לממש אותה - עם שותפים או לבדה. זה לא מתכון שמבטיח הצלחה; זה כן מתכון שיאפשר להגדיל סיכויים, ולצמצם טעויות.