פרופ' יצחק רייטר, מומחה בעל שם עולמי ללימודי האסלאם, אולי לא יהפוך לסלמן רושדי של העשור, אבל ספרו החדש, שהוא ועמיתו הצעיר דביר דימנט מפרסמים בימים אלה, כבר מכה בהלם ובעיקר באלם את העולם האקדמי המוסלמי. הוא עשוי לעורר אפקט שיזכיר במשהו את סערת "פסוקי השטן" של רושדי, כיוון שבתוך שבועות אחדים יגיע הספר, בשפה הערבית, לידי אנשי הדת המוסלמים. לא קשה לנחש כיצד יגיבו.
54 שנים אחרי איחוד ירושלים ושחרור הר הבית, וערב יום ירושלים הנ"ד, מציבים רייטר ודימנט מראה מול הנרטיב המוסלמי הרווח, זה שמאז 1967 מכחיש כל קשר וזיקה בין היהודים להר הבית וגורס שבית המקדש היהודי אינו אלא "אל־מזעום" - שקרי ומדומיין.
בספר המחקרי החדש שלהם, "סלע קיומנו/סלע קיומם: אסלאם, יהודים והר הבית" (הוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות וסטימצקי) מוכיחים שני החוקרים כי המוסלמים בני זמננו, שמשתתפים בשיח ההכחשה של הזיקה היהודית להר הבית ולירושלים, מעלימים ומתעלמים ממקורות שהם נכסי צאן ברזל של התרבות המוסלמית - היסטוריונים, גיאוגרפים ופרשני קוראן חשובים.
ההכחשה מפנה עורף למקורות מוסלמיים קאנוניים (כתובים) שחוברו בסוף המאה השביעית לספירה - כמה עשרות שנים לאחר מותו של מוחמד - ושרדו בספרים מהמאה התשיעית ואילך. על פי המקורות הללו, האסלאם קידש את הסלע (אבן השתייה) ואת מתחם אל־אקצא, דווקא ובעיקר בגלל הידיעה ששם שכן בית המקדש.
בניגוד מוחלט להכחשה הגורפת של קורות ההר המוכרים, שנסמכים על המחקר המודרני ועל תולדות עם ישראל - הכחשה שבמשתמע לפחות, אומצה חלקית באוקטובר 2016 גם על ידי אונסק"ו - המקורות האסלאמיים הקלאסיים מהמאה התשיעית ועד המאה ה־15 מתארים את קורות הר הבית בדיוק כפי שהם מסופרים במקרא ובמקורות היהודיים.
הכל נמצא שם, בכתבים המוסלמיים העתיקים וגם באלה החדשים יותר: בניית בית המקדש הראשון על מקום הסלע בהר הבית, על ידי דוד ושלמה; חורבנו בידי הבבלים ונבוכדנצר; גלות בבל; הרשות שניתנה על ידי כורש מלך פרס לשוב לארץ ולבנות את בית המקדש השני; וחורבנו על ידי הרומאים בהנהגת טיטוס.
יתרה מזאת: המקורות המוסלמיים הקדומים לא רק מאמצים את הסיפור היהודי על תולדות הר הבית. הם אף מדגישים את העובדה שהאסלאם מקדש את ירושלים ואת מתחם הר הבית, בעיקר בגלל קדושתם הקדמונית ליהודים. זאת מתוך תפיסה תיאולוגית מוסלמית, שעל פיה האסלאם הוא במידה רבה המשך של היהדות; של הדת המונותיאיסטית של אברהם ושל דמויות מהתנ"ך.
רייטר, שמאחוריו 14 ספרים - רבים מהם עוסקים בירושלים ובהר - ודימנט, בוגר ישיבות גבוהות והמרכז האקדמי שלם ועוזר מחקר במכון טרומן לחקר השלום, מציבים זה מול זה את המקורות המוסלמיים הקדומים מצד אחד, ואת המקורות היהודיים ופרקי התנ"ך מצד אחר, ומעלים דמיון מפתיע.
לעיתים נדמה שמדובר כמעט בהעתקה. המחקר מלמד שעד הצהרת בלפור ב־1917 המוסלמים כלל לא הכחישו את הזיקה היהודית לירושלים, ואף להפך: פרסומים רבים של מקורות גיאוגרפיים וספרותיים ושל פרשנים מוסלמים - העידו על הזיקה ההדוקה. אלא שהחל מ־1967 (מלחמת ששת הימים) התעצמה תופעת ההכחשה של הזיקה היהודית לירושלים, שרבות כבר דובר בה בעבר.
במקביל, החל מאותה שנה הפנו המוסלמים את גבם למכלול עשיר של ספרות מוסלמית, שעד אז הציבה את היהודים והקשר שלהם להר הבית במקום של כבוד, ואף העניקה לו תפקיד ומשמעות באסלאם.
שורשים חזקים בקוראן
קשה להפריז בחשיבות החיבור שמתפרסם בימים אלה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית. לכאורה, מדובר רק בחומר אקדמי. הוא גם מוגש כך: זהיר, מרוחק ולא מתלהם. אבל בפועל מדובר בחומר נפץ תודעתי. דוגמאות אינן חסרות.
הנה אחת: מוחמד אבן ג'ריר א־טברי, אולי גדול ההיסטוריונים הידועים והמוערכים ביותר בעולם הדתי המוסלמי, בן המאה העשירית שמצטט מקורות קדומים אף יותר, ככל הנראה מהמאה השמינית. הוא ועוד רבים מעמיתיו, מהמאות הבאות, מתארים כיצד מנע האל מדוד המלך לבנות את בית המקדש על מקום הסלע, מכיוון שידיו שפכו דמים, ואף הוכיח אותו על מעשיו. התיאור של א־טברי דומה מאוד לטקסט בספר דברי הימים: "ויהי דבר ה' לאמור. דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית. לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפניי".
בכר אל־וואסטי (תחילת המאה ה־11) מתאר כיצד שלמה המלך, שבנה והשלים את בניין המקדש, התקשה בפתיחת שעריו והצליח בכך רק אחרי שהזכיר בתפילה את שם אביו, המלך דוד. הסיפור שאל־וואסטי מביא, נלקח מתיאור כמעט מקביל בתלמוד הבבלי, במסכת מועד קטן. גם אבן ח'לדון מהמאה ה־14, בחיבורו הידוע "אקדמות למדע ההיסטוריה", מציין ששלמה בנה את המקדש בשנת ארבע למלכותו ומפליג בתיאור: "כרכובים מבחוץ... וציפה את הבית וקירה את גגו בזהב ויעש בבית כרובים מעץ, מצופים זהב והם שני פסלים כמלאכים הכרובים, וישלים את בניין המקדש בשבע שנים ויעש לו שער מזהב". מי שיפתח את פרק ו' בספר מלכים א', יוכל לקרוא שם תיאורים כמעט זהים.
שני היסטוריונים נוספים שמציינים את המקדש שבנה דוד בירושלים הם מוג'יר א־דין אל־עולימי הירושלמי ומוחמד אבן שהאב אל־דין אל־סיוטי (שניהם מהמאה ה־15) וכך עוד אחרים שתקצר היריעה מלהביאם כאן. כמעט כולם עושים זאת באמצעות טקסטים ותכנים דומים למקורות היהודיים, הקדומים יותר, ומבלי לציין זאת.
הדבר החשוב ביותר לענייננו, אומרים רייטר ודימנט בראיון ל"ישראל השבוע", "הוא שהסלע במתחם הידוע באסלאם כמתחם אל־אקצא ובתרבות היהודית־נוצרית כהר הבית, היה מזוהה באסלאם עם מקומם של שני בתי המקדש היהודיים, ובעיקר של מקדש שלמה. האסלאם אימץ את המסורות היהודיות והנוצריות בעניין זה, ובתקופת ימי הביניים כלל לא ניסה להסתיר את העובדה שכיפת הסלע מסמלת המשכיות של מקדש שלמה. ניתן לומר שהאסלאם אפילו התפאר בכך".
"חוקרים אחרים", מציינים השניים, "אף הראו שהמנהגים והטקסים שהתקיימו סביב כיפת הסלע ובתוכה בזמן שלטון האומיים, דמו לאלו שהיו בבית המקדש היהודי".
דימנט מוסיף שסוגה חשובה, שממנה ניתן ללמוד על הנרטיב המוסלמי המסורתי באשר לבתי המקדש, היא פרשנות הקוראן. "למובאות מדברי הפרשנים שאנו מביאים בספר יש חשיבות מיוחדת, מכיוון שהן אינן עוסקות בהיסטוריה והן בבחינת 'מסיח לפי תומו'. הדבר מעיד כמה עמוקה ומושרשת המסורת בעניין בתי המקדש של בני ישראל אצל פרשני הקוראן".
רייטר מספר כי בעשורים האחרונים השתתף בעשרות מפגשים אקדמיים וסמי־אקדמיים בין ישראלים לערבים במסגרת ערוצים דיפלומטיים אחוריים. "במסגרות אלה נוכחתי שוב ושוב לדעת שפלשתינים ומוסלמים מירדן, ממצרים וממקומות אחרים משוכנעים שקדושת מתחם הר הבית ליהודים וקיומם של בית המקדש הראשון והשני שם הם המצאה מודרנית של ישראל, שנועדה למטרות פוליטיות ולאומיות של מדינת ישראל.
"מעבר לכך, התברר לי שראשי ציבור ואקדמאים ערבים בכירים אינם מכירים את מקורותיהם ההיסטוריים בשפה הערבית מימי הביניים ומהעת החדשה, ששבים ומספרים כבר מאות בשנים על בית מקדש יהודי בירושלים ועל תולדות בני ישראל בירושלים ובארץ ישראל".
כיצד מגיבים בני השיח שלך, מוסלמים משכילים, כשהם נחשפים לראשונה למקורות הללו, ודווקא על ידי יהודי־ישראלי, מומחה לאסלאם?
רייטר: "רבים מודים שלא ידעו, אבל יש גם משכילים, מהשכבה האקדמית, שהמקורות הללו נמצאים בארון הספרים שלהם. אלה אומרים לי בשיחות בארבע עיניים שמה שיאסר ערפאת אמר בשעתו, שהמקדש לא היה בירושלים, זה שטויות. לצד זאת הם מסבירים לי שאינם יכולים במצב הנוכחי של הסכסוך לבוא ולהזדהות עם הנרטיב האקדמי המוכר, שהוא גם הנרטיב היהודי. 'אנחנו צריכים לסתום את הפה שלנו', הם אומרים".
האם הכחשת הזיקה היהודית לירושלים ולהר הבית, הכה רווחת, מגיעה ממקום שכלתני? או שתחילה סומנה המטרה, להדוף את הטענה היהודית על ירושלים, ואחר כך, מתוך רגש ומניע דתי־לאומי, נבנתה אותה תזה?
רייטר: "ההכחשה מופיעה בצורה מושכלת, אך מתוך צורך תכליתני להתמודד עם טענת הראשוניות של היהודים במקום ולהגן על החזקה הבלעדית ארוכת השנים שלהם שם. אבל אין ספק: קודם סומנה מטרה. רק אחר כך נבנה מגדל הקלפים הזה".
דימנט: "ההכחשה מאוד מכוונת. היא גם נופלת על קרקע פורייה, כי המוסלמי הפשוט כלל אינו מכיר את המקורות הקלאסיים שלו".
איך האסלאם מתמודד עם הסתירה המובהקת בין הסיפור שהוא מספר לעצמו היום, שהיהודים אינם חלק מקורות ההר, לבין המקורות הכי מוסמכים שלו, שקובעים בדיוק ההפך?
רייטר: "יש התכחשות. התעלמות, מבוכה. העברתי את כתב היד לסטודנטים ערבים שאני מלמד. מה שהדהים אותי זה שהיו אפס תגובות. לא בעד. לא נגד. לא נכון או לא. פשוט שקט מוחלט. שלחתי עותק גם לידיד בבית המלוכה הירדני, שכידוע פעיל מאוד בסוגיית הר הבית. גם משם, בינתיים, דממה".
בגין ביקש את הפסוק
האם במשא ומתן על ירושלים לאורך השנים מדינת ישראל השתמשה באותם מקורות שרייטר ודימנט מביאים בספרם? רייטר, שהיה סגן היועץ לענייני ערבים של ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס, מודה שהיתה השתדלות לשמור על דיון דיפלומטי, מדיני, מבלי לגלוש לצד הדתי.
הוא נזכר שפעם בגין ביקש ממנו את הנוסח המדויק של הפסוק בקוראן שמספר על כך שהארץ הובטחה למשה. "המצאתי לו את נוסח הדברים, אבל אז התברר שפרשני הקוראן מסבירים שאמנם בני ישראל קשורים לארץ הקדושה, אך מכיוון שחטאו בסיפור עגל הזהב ובגדו במשה, הם לא זכאים לה".
ועכשיו, כשהחומרים המשכנעים שריכזתם זמינים לכל - אתם מצפים שהדיפלומטיה הישראלית תנצל אותם?
דימנט: "המטרה שלנו היא להפוך את השיח למבוסס יותר. זה מאוד רגיש. איננו רוצים להכניס אצבע בעין של אף אחד. הספר נפיץ, ולא כל כך מהר גורמים רשמיים ימהרו להשתמש בו. אנחנו לא רוצים שהספר יהפוך להתנגשות, אלא שישנה את השיח ויעשיר אותו בממד שהיום נעדר ממנו לחלוטין".
מה הקוראים צריכים להסיק מהדברים? שאותם פרשני מקרא וחכמי הלכה אסלאמים ישבו בימים קדומים והעתיקו טקסטים יהודיים?
רייטר: "יצא לי בשבוע האחרון לעיין בביוגרפיה על הנביא מוחמד שנכתבה כמה עשרות שנים אחרי שמת. הנביא, כך מסופר, נפגש עם שבטים מהעיר מדינה, שלמדו עם יהודים והתראו עם יהודים. הוא תחקר אותם על היהודים ועל מנהגיהם והם סיפרו לו, בין היתר, שהם מאמינים באל אחד. אנו גם יודעים שבמדינה היתה מדרשה יהודית שבה הערבים למדו קרוא וכתוב בשפתם.
"הקשר בין האסלאם לבין המורשת והמנהג והתכנים היהודיים התפתח כבר בראשית האסלאם. האסלאם תמיד ראה את עצמו כהמשך של היהדות. הקוראן מלא בסיפורי הנביאים. סורת יוסוף בקוראן, למשל, זהה כמעט לסיפור יוסף ואחיו בספר בראשית, וזו רק דוגמה אחת".
דימנט ורייטר מציינים שכיום האסלאם מתגאה הרבה פחות בשורשיו היהודיים, ואף מסתיר אותם במידה רבה. הם גם למדו לדעת שהאסלאם בן ימינו, שאוסר חפירות ארכיאולוגיות בהר הבית, משתמש בהיעדר תגליות ארכיאולוגיות משמעותיות בהר - כתוצאה מאותו איסור - כדי לחזק את ההכחשה שלו לקשר היהודי לירושלים ולקיום המקדש.
רואים ביהדות דת מאיימת
רייטר ודימנט זיהו בספר סוגים שונים של מכחישים: כאלה שטוענים שהמקדש היהודי כלל לא היה בארץ ישראל, אלא בחצי האי ערב; אחרים שמשוכנעים שאברהם, דוד ושלמה הם דמויות אסלאמיות; וגם מוסלמים שמציירים את המסורות האסלאמיות הקאנוניות כמסורות מוטות, שאינן אותנטיות, שמומרים יהודים שהתאסלמו, שתלו בתוכן השפעות זרות, מעין "סוסים טרויאניים".
יש גם דמויות בנות זמננו, הם מוסיפים, אנשים שאמנם מכירים בנוכחות הקדמונית של מקדש יהודי בהר, אך מציירים אותו כמבנה קטן, קצר ימים, ובעיקר דוחים כל זיקה בין הקדמוניות היהודית הזאת לבין זכויות היהודים כיום. לדבריהם, היהודים בני דורנו אינם היהודים האמיתיים, ואין להם קשר ליהודים הקדמונים.
רייטר ודימנט אומרים כי "קיים קשר ישיר בין הסכסוך הטריטוריאלי והמדיני בין ישראל לבין הפלשתינים אחרי 1967 לבין העצמת תופעת ההכחשה והשלילה של הזיקה היהודית ההיסטורית להר הבית". בעיני מוסלמים רבים, הם מדגישים, "היהדות היא משענתה של הציונות והם רואים ביהדות דת מגייסת, שמאיימת על סמלי האסלאם, ובכללם מסגד אל־אקצא, והם בוחרים להתמודד עם האיום באמצעות כתיבה מחדש של ההיסטוריה המוסלמית מצד אחד, והיהודית מצד אחר".
המקורות המוקדמים, מסכמים רייטר ודימנט, "מקבלים באופן מלא, או כמעט מלא, את המסורת היהודית ומתפרסים על פני מאות בשנים, כמעט מראשית ימי האסלאם ועד המאה ה־20... אנחנו טוענים שמכחישי הזיקה היהודית להר הבית למען מטרה פוליטית פוגעים בלי משים בלגיטימיות האסלאמית של קדושת אל־אקצא וכיפת הסלע לאסלאם, ובאמינותם של החשובים שבמקורות הכתובים בערבית, שהם הקלאסיקה של האסלאם ובסיס תרבותו וזהותו".
