"אף אחד לא רוצה לתקוע אצבע בעין לאיראנים, אבל המסר ברור"

תמונה אחת בודדת שפורסמה בראשית השבוע במצרים העידה על השינויים העמוקים שעובר המזרח התיכון. לכאורה, תמונה רגילה של קבוצת גברים בחליפות, בסיומה של עוד פגישה עסקית; למעשה - גנרלים מצרים וישראלים, על אזרחי, רגע לאחר שחתמו על נספח להסכם הביטחוני בין המדינות.
הסכם השלום בין ישראל ומצרים, שנחתם ב־1979, פירז את אזור סיני והגביל משמעותית את כוחות הביטחון המצריים בחצי האי. נאסר עליהם להפעיל צבא או כלי נשק כבדים מסוג כלשהו, מחשש שאלה יופנו לעבר ישראל. מי שפיקח על כך היה הכוח הרב־לאומי שהוקם כחלק מההסכם, ומוצב מאז בסיני באישור ובמימון של האו"ם.

אולם תהפוכות האזור והאיומים השונים הובילו גם לשינויים בהסכם ובנגזרותיו. ב־2005, במקביל לביצוע ההתנתקות מרצועת עזה, נחתם בין ישראל למצרים הסכם לפריסת כוחות של משמר הגבול המצרי לאורך ציר פילדלפי, כ־13 ק"מ בגבול מצרים־עזה. בהסכם (הידוע כ"הסכם ה־מ"ג") היו 83 סעיפים, והוא אישר למצרים לפרוס 750 שוטרי משמר הגבול, שהחליפו את כוח המשטרה שהיה ערוך באזור קודם לכן.
הרציונל שעמד מאחורי ההסכם - שעליו חתומים אלוף מכל מדינה - היה להציב מול עזה כוח מקצועי יותר, שימנע הברחת אמצעי לחימה, מעבר מחבלים ופעילות פלילית בין עזה למצרים, ובמשתמע - יילחם באיום על ישראל. ההסכם אסר מפורשות על הכנסת טנקים, ואגף המודיעין בצה"ל צירף אליו אז חוות דעת מיוחדת שבה נקבע כי אין בו כל איום ביטחוני על מדינת ישראל.

ב־2007 הוכנס התיקון הראשון להסכם. התאפשר בו לכוחות משמר הגבול להכניס לסיני גם נשק קל, כדי לסייע להם לממש את משימתם. ספק אם זה סייע להם לעשות זאת: גם שנים ארוכות אחר כך היה הגבול פרוץ - מעל ומתחת לפני השטח. עזה הוצפה באמל"ח, ובחומרים לייצור עצמי של רקטות. מחבלים ומומחים חצו את הגבול בחופשיות, והסחר הכלכלי והפלילי בין שני חלקי רפיח - ולמעשה בין עזה לסיני - התנהל בחופשיות, מתחת לעינם הפקוחה של המצרים.
ישראל מחתה על כך לא פעם בפני השלטונות בקהיר. היא קיבלה הרבה הבטחות, ומעט מעשים. היו שסברו שמצרים רצתה לבנות את עזה כמוקד כוח מול ישראל, היו שגרסו שהיא נהנית לסכסך בין הצדדים ואז להיות המתווכת ביניהם, והיו שטענו שלמצרים פשוט לא אכפת: מבחינתה, סיני זה מעבר להרי החושך, כל עוד מה שקורה בה לא מקרין על קהיר.

"המצרים שומרים עלינו"

פריחת דאעש בסיני שינתה את המצב. המציאות הביטחונית בחצי האי התערערה דרמטית. מאות פיגועים בוצעו מדי שנה כנגד כוחות הביטחון המצריים ולעבר זרים. כתוצאה מכך התיירים ברחו, ההכנסות צנחו, וחוסר היציבות איים לא רק על סיני אלא על מצרים עצמה.
זה הטריד לא רק את מצרים, אלא גם את ישראל: החשש הראשון היה שדאעש יפנה את הפיגועים גם לעבר ישראל, או כלפי ישראלים שנופשים בסיני. החשש השני היה מחיבור בין דאעש לחמאס בעזה - לכאורה אויבים, אבל גם שותפים פוטנציאליים בטווח הקצר; והחשש השלישי - מפני איום ממשי על השלטון בקהיר, ובמשתמע איום על הסכם השלום ועל היציבות במזרח התיכון.
החששות האלה הובילו לתיקון השני להסכם, שנחתם ב־2017 ואפשר למצרים להכניס כוחות ואמצעי לחימה משמעותיים יותר לסיני. במקביל, קשרו פרסומים זרים את חיל האוויר לתקיפה שיטתית של יעדי דאעש בסיני. הדבר נעשה בידיעת המצרים, ואפשר לישראל לסכל איומים פוטנציאליים כנגד שתי המדינות.

התמונה שפורסמה השבוע צולמה לאחר החתימה על התיקון השלישי להסכם (מהצד הישראלי מצולמים בה ראש אגף המבצעים אלוף עודד בסיוק, ראש אגף איראן ואסטרטגיה אלוף טל קלמן, וראש חטיבת קשרי החוץ תא"ל אפי דפרין). ישראל אישרה בו הכנסה של נגמ"שים, אמצעי לחימה ותשתיות נוספות, וכן הקמה של חומה ומגדלים לאורך הגבול המצרי־עזתי. לכאורה, הפרה נוספת של הסכם השלום, ואיום אפשרי על ביטחון ישראל. בפועל, עדות נוספת לשיתוף הפעולה בין הצדדים, או כמו שהגדיר זאת קצין בכיר: "המצרים שומרים לא רק עליהם, אלא גם עלינו".

השושבינה המסתורית

שווה להתעכב רגע על ההחלטה המצרית לפרסם את התמונה. זה אירוע חסר תקדים: עד כה הקפידו המצרים לשמר את הקשרים בין המדינות - ובוודאי בין הצבאות - מתחת לפני השטח. ביקורים הדדיים מתקיימים באופן סדיר, אבל למצרים (בדיוק כמו לירדן) היה נוח שהם יישארו בצללים. כך הם נהנו משיתוף הפעולה, אבל לא עצבנו אף אחד בבית או באזור.
הסכמי אברהם שינו גם את זה. "המצרים והירדנים רואים את היחסים שלנו עם המדינות במפרץ, ולא רוצים להישאר מאחור", אומר הבכיר. זו גם הסיבה שהמצרים בחרו לתת ביטוי פומבי לתיקון להסכם שנחתם השבוע: הם רצו לעלות על העגלה, ולהיות חלק מהמהלך באזור. באותו אופן צריך להסתכל גם על המהלכים האחרונים שמוביל מלך ירדן; חלקם אמנם פוליטיים ונובעים מהפשרת היחסים אחרי האיבה הגלויה ששררה בין המלך לבין בנימין נתניהו, אבל חלקם אסטרטגיים - שיתוף הפעולה המבצעי והמודיעיני בין ישראל וירדן הוא קריטי ליציבותה של ירדן (וגם לביטחונה של ישראל).
מול מצרים וירדן מתנהלת ישראל עצמאית. צה"ל, השב"כ והמוסד מנהלים בשתי המדינות מערכת קשרים מסונפת, שרובה חשאי. מול השותפים החדשים באיחוד האמירויות ובבחריין הקשר נבנה בהדרגה: הביקור של מפקד חיל האוויר האמירותי לפני שבועיים בתרגיל האווירי הבינלאומי Blue Flag היה תקדימי; העובדה שגם הוא נעשה בגלוי העידה לא רק על כוונתם של האמירותים לשתף פעולה עם ישראל, אלא גם על רצונם שהדבר ייראה כדי להעביר מסר אזורי ברור.

מי שמתפקדת כשושבינה מאחורי הקלעים של הקשרים הצבאיים החדשים האלה היא ארה"ב, שגם מגשרת בין ישראל לבין גורמים נוספים באזור. כדי להקל על כך - וכפועל יוצא של הסכמי אברהם - עברה ישראל מתחום אחריותו של פיקוד אירופה של צבא ארה"ב, יוקו"ם, לאחריותו של פיקוד המרכז בצבא האמריקני, סנטקו"ם.
לכאורה, מעבר סמנטי בלבד. בפועל - שינוי דרמטי. פיקוד אירופה עסוק בעיקר במאזן האימה מול רוסיה, בחיזוק שותפויות ביבשת ובמניעת מלחמת עולם. מבחינתו, ישראל היא שותפה חשובה, אסטרטגית, אבל לא המאמץ המרכזי. המלחמות שלה נמצאות בגזרה אחרת, ואויביה - שלעתים הם גם האויבים, או היריבים, של ארה"ב - נמצאים באחריות פיקוד אחר.

התוצאה היתה שישראל זכתה אמנם לאוזן קשבת ולשיתוף פעולה מלא ביוקו"ם, אבל האינטרסים שלה היו במקום אחר - בסנטקו"ם. זה סרבל את התיאום המבצעי, העברת המודיעין והקשרים בין הצדדים. כשהיתה תקיפה של חיל האוויר בסוריה, למשל, נדרשה ישראל לדווח לפיקוד האירופי, שדיווח לפיקוד המרכז.

אש חיה, ושגרירויות

המעבר של ישראל בינואר השנה לאחריותו של פיקוד המרכז, הכניס את הדברים למסלול הטבעי שלהם. ישראל היא עכשיו חלק מהאזור. מי שאחראי עליה בצבא האמריקני הוא הפיקוד שאחראי לסביבה כולה, והמהלכים בין הצדדים מתבצעים כעת בקווים קצרים ויעילים. זה כבר בא לידי ביטוי בפעילות המבצעית השוטפת, הגלויה והחשאית, אבל לא רק בה: הפטרון החדש גם מאפשר שיתופי פעולה חדשים, איתו ועם אחרים.
כחלק מכך נחתו לפני שבועיים כמה מאות חיילי מארינס בישראל, לאימון ראשון מסוגו בנגב. "זה אימון לקראת תעסוקה שלהם באזור. הם רצו גם מרחב של אימונים, וגם ללמוד מאיתנו את מה שאפשר", אומר תא"ל גיא לוי, קצין חי"ר וצנחנים ראשי.
האימון הזה תוכנן בנוהל יחסית קצר. הכוח האמריקני (קצת יותר מ־200 לוחמים ועורף לוגיסטי) הגיע בנחתת לבסיס חיל הים באילת, ומשם המשיך לבית הספר לחי"ר. "נתנו להם שטחי אימון והכנו להם את התרגילים", אומר לוי. "הם תרגלו מלמטה עד למעלה: מהאימונים הכי אלמנטריים של תרגילי פרט ומטווחים, ועד לתרגילים פלוגתיים באש חיה. הם התחילו בלהסיר חלודה, ועברו למתארים יותר מסובכים שהכנו עבורם".
שבוע האימונים הראשון נועד להעלות את הכשירות של לוחמי המארינס. בשבוע השני הם התמקדו בלחימה בשטח בנוי, תחום שישראל היא מובילה עולמית בו. זה היה אימון גדודי משותף, של שתי פלוגות מארינס עם פלוגה מיחידת מגלן, בחניכה של היחידה ללוחמה בטרור.
התרגיל כלל התארגנות כ־4 קילומטר מהיעד הבנוי. כוח הפשיטה של מגלן הוביל את התנועה, ואת הסריקות שהתבצעו ב"קסבה" שנבנתה בצה"ל כדי לדמות שדה הקרב. "זה היה תרגיל ארוך, מתגלגל, עם נוהלי קרב מסובכים ואלמנטים רכובים, רגליים וביום אויב".

מה הם מרוויחים אצלנו שאין להם בעצמם?
"שטחי אימון, מתקנים לשטחים הבנויים והרבה ניסיון וידע. זה לא טריוויאלי. גם לנו לקח לא מעט שנים להגיע לזה. כשאנחנו אומרים היום אימון, ברור לנו שזה בשטח בנוי. אצלם זה לא בהכרח ככה. לכן היה להם מאוד חשוב עניין השטח הבנוי, ולראות איך אנחנו מתמודדים איתו, כולל סוגיות של התמודדות עם תת־קרקע.
"הם ביצעו את ההתאמות הנדרשות לכלים וליכולות שלהם, אבל מתוך הבנה שגם הם יידרשו להתמודד עם שטח בנוי בכל מקום שבו הם יילחמו באזור. הם תרגלו התקדמות, התקפה, הגנה, וגם מתארים שרלוונטיים להם יותר מאשר לנו, כמו הגנה על שגרירויות".
לוי אומר שהאימון הזה היה אמנם טקטי, אבל הוא חלק מאירוע אופרטיבי־אסטרטגי רחב בהרבה. "העובדה שמגיע כוח אמריקני מהמפרציות להתאמן פה, ואז חוזר למפרציות, זאת חתיכת אמירה שמקרינה על האזור. יש פה שיתוף פעולה שהוא סנונית ראשונה, וחלק מתוכנית הרבה יותר גדולה". הכוונה היא למסד את האימונים האלה. לשם כך ביקר השבוע בארץ גנרל מהמארינס, שהגיע במטרה לתאם אימונים עתידיים. "האמריקנים מרוויחים פה לא מעט מהניסיון שלנו, אבל גם אנחנו: להגעה של כוח אמריקני להתאמן בגלוי בישראל - עם כוחות ישראליים ובהובלה של מאמנים ישראלים - יש השפעה אסטרטגית עצומה. זה לא דבר טריוויאלי בעיניי".

נאט"ו מזרח־תיכוני

ועדיין, אסור להתבלבל: סנטקו"ם לא עובד עבור צה"ל. לאמריקנים יש אינטרסים משלהם, שלא תמיד חופפים את אלה של ישראל. וגם אם ההבנה והתיאום בין הצבאות הדוק ואינטימי, זה לא תמיד המצב בדרג הפוליטי, ובסנטקו"ם משרתים חיילים שמקבלים את הפקודות שלהם מהפוליטיקאים בוושינגטון.
זה קריטי במיוחד בסוגיה האיראנית. גורמי המקצוע בארה"ב רואים עין בעין עם הקולגות הישראלים שלהם את האיום האיראני. גם חילוקי הדעות המקצועיים שהיו בעבר נמוגו. הצבא וגופי המודיעין האמריקנים מסכימים עם ישראל שאיראן היא איום גלובלי, ושהיא משקרת בנוגע לתוכניותיה ולמעשיה.
במפגשים הסגורים שהתקיימו באחרונה קיבלו המשתתפים הישראלים את הרושם שלו הדברים היו תלויים בממסד האמריקני, המסר כלפי טהרן היה נחוש בהרבה - כולל אפשרות גלויה לשימוש בכוח צבאי להסרת האיום.
אבל הפוליטיקאים בוושינגטון נחושים ללכת בנתיב אחר. מבחינתם, מתקפה על איראן היא מחוץ לתחום, וכל האנרגיות מתועלות לחזרה להסכם הגרעין. הצדדים אמורים אמנם לשוב ולהידבר בסוף החודש, אבל ניסיון העבר מלמד שהאיראנים ינהגו שוב בשיטת הבזאר - מו"מ אינסופי מתיש על כל סעיף, עם שלל עיזים ואיומים גלויים וסמויים - גם מתוך הבנה שהקלפים שלהם טובים כעת משמעותית מאלה שמחזיק המערב.
ישראל סברה שמצב הדברים הזה מחייב איום גלוי - שוט שיונף כלפי איראן - ולכל הפחות הכנה של תוכנית משותפת, אמריקנית־ישראלית־אירופית, כיצד לנהוג במקרה שהשיחות ייכשלו. גם לכך מסרבים האמריקנים, לפחות בשלב הזה. כדרכם, הם יודעים לפצות את ישראל בדרכים אחרות; שיתוף הפעולה המתפתח עם סנטקו"ם הוא אחת מהן.

"יש כאן הזדמנויות מטורפות", אומר הקצין הבכיר. "זה לא רק אינטרס שלנו, כדי להיות סוף־סוף חלק גלוי מהאזור. גם האמריקנים בעניין. הם מרוויחים את היתרונות שלנו, וגם מחזקים את היציבות באזור. זה שיתוף פעולה שמקרין החוצה מול איומים ואתגרים משותפים".

איראן.
"אף אחד לא רוצה לתקוע אצבע בעין לאיראנים, אבל המסר ברור".
מעניין יהיה לראות אם בשלב הבא יצטרפו גם מדינות באזור לאימונים האלה. תחת יוקו"ם הידקה ישראל את שיתוף הפעולה שלה עם מדינות רבות באירופה. חילות האוויר והים בצה"ל התאמנו אצלן, והן קיימו בישראל אימוני גומלין. בתרגיל האווירי האחרון השתתפו גם כמה חילות אוויר אירופיים (וכמובן חיל האוויר האמריקני) כחלק מהיחסים ההדוקים בין הצבאות.

בישראל מעוניינים לראות את האמירותים מצטרפים לתרגיל בעתיד. לגבי מצרים וירדן, הסיכוי נמוך בגלל העוינות הציבורית אצלן לקשרים עם ישראל. אבל המהלכים האחרונים שלהן מעבירים מסר ברור: הן רואות ביחסים עם ישראל נכס אסטרטגי, ומעוניינות להיות חלק מהציר שנבנה באזור.
חיזוק הציר הזה - יש כבר מי שכינה אותו "נאט"ו מזרח־תיכוני" - צריך להיות היעד האסטרטגי המרכזי של ישראל. גיבוש של כלל הגורמים באזור ומעבר לו שרואים עין בעין את האיומים - איראן בראשם, אבל גם הסלפיה הקיצונית שמאיימת תמידית להרים ראש (בוודאי על רקע ההשתלטות המחודשת של הטליבאן על אפגניסטן, וחוסר היציבות הנמשך בעיראק).

זה דורש לא מעט יצירתיות מצידה של ישראל, ורוח גב ברורה מוושינגטון. הממסד הביטחוני האמריקני על כלל זרועותיו כבר הבהיר שהוא לגמרי בפנים, ועכשיו נותר לרתום למהלך את הבית הלבן. בימים של מו"מ על הסכם הגרעין, מסגרת אזורית כזאת - שאולי תכניס לתוכה בעתיד גם את סעודיה ומדינות נוספות - תיתן לישראל תעודת ביטוח משמעותית, ותעמיד מול איראן ציר חזק ומאתגר מבעבר.