באחד הסיפורים היפים בקובץ "תמציות", שתורגם זה עתה לעברית בהוצאת אפרסמון, כותבת אנה מריה יוקֵל על ביקור במערת הנטיפים ליד בית שמש. במערה ניצבת המספרת בפני מה שנראה כמו עמוד רגיל למדי, זקיף ונטיף שהתאחדו, אחד צמח מכיוון הרצפה והאחר מהתקרה. רק במבט מקרוב מתברר שרווח זעיר עדיין מפריד ביניהם. לעין הבלתי מקצועית זה נראה כאילו הרווח עומד להתמלא בתוך זמן קצר - כלומר, קצר במונחים של מערת נטיפים - אבל המומחים מסבירים כי הרווח כבר לא יתמלא. הזקיף והנטיף לא ייפגשו לעולם: מניעה עקרונית לא מאפשרת להם להיפגש.
יוקל מתעכבת לרגע על המניעה המתמשכת והיסודית הזאת. היא מתארת איך המבקרים במערה עמדו מול "הפסל המופשט של 'המניעה הנצחית'", ובבת אחת הבינו שאותו גורל משותף לסלעים, לכוכבים ולבני אדם, ש"לכולם אותה הטרגיות של המניעה, בגלל גחמה של הטבע, בגלל קידוד כימי למפרע, בגלל אֵל או אדם קנאים או פשוט מקרה עיוור, הבינו את טַנְטָלוֹס ואוֹרפֶאוּס ואֶאוּרידיקֶה, את יאגו ואת הירח המת, את שוברט, שמעולם לא היה לו פסנתר, ואותה ואותו ואותך ואותי".
המניעה העקרונית, הטרגית אבל בה בעת גם עובדתית־יבשה, שחוזרת בצורות שונות בהרבה מהסיפורים הקצרצרים בקובץ, מתארת לא רק הרבה מהדמויות של יוקל, אלא גם את חייה שלה. אף על פי שהחלה לכתוב בגיל צעיר, פרסמה שני ספרי ילדים מוערכים ועסקה במחזאות ובעיתונות, מאוחר יותר מיעטה יוקל לכתוב. במשך מרבית שנותיה היא נדדה בין ערי אירופה, עד שבשנת 1965 עלתה ארצה והתגוררה בירושלים עד מותה בגיל 90, בשנת 2001. אף שהסיפורים המכונסים ב"תמציות" נכתבו ככל הנראה לאורך חייה, הם ראו אור בגרמניה רק בעשור האחרון לפני מותה, והתרגום לעברית מתפרסם בישראל רק כעת, שני עשורים לאחר פטירתה.
חייה של יוקל היו מרובי נדודים. היא נולדה למשפחה יהודית וינאית בשנת 1911. אביה, ששירת כחייל במלחמת העולם הראשונה, חזר ממנה חולה ונפטר כשהיתה בת 13, והמשפחה עברה לברלין, שהיתה באותן שנים של טרום־מלחמה עיר תרבות תוססת. יוקל התנסתה בתיאטרון ובקולנוע אקספרימנטליים, ומאוחר יותר עברה לפראג, שבה התגוררה עד 1939, אך עם פלישת הנאצים נמלטה ללונדון והעבירה בה את שנות המלחמה.
לאחר סיום המלחמה, החליטה יוקל להתמחות בפסיכולוגיה - אף על פי שלא היתה לה תעודת בגרות והיא לא למדה באוניברסיטה - והחלה לעבור הכשרה בציריך אצל קרל גוסטב יוּנג, מאבות הפסיכואנליזה, אך לא סיימה את הכשרתה. היא חזרה לברלין, שם עסקה בפסיכותרפיה (מחוץ לממסד הפסיכואנליטי, בהיעדר הסמכה רשמית), ולאחר שגם את ברלין נאלצה לעזוב - עלתה לישראל.
בארץ היא עבדה כפסיכותרפיסטית, והתגוררה לבדה, ללא בן זוג או ילדים, אבל היתה מוקפת בחברים ושמרה על קשרי ידידות עמוקים וארוכי שנים. ידידתה הקרובה איטה שדלצקי, פרופסור אמריטה לספרות גרמנית מהאוניברסיטה העברית, מספרת על המפגש בין יוקל לבין מרטין בובר כאחת מנקודות השיא בחייה המאוחרים, וכביטוי של קרבה נפשית עמוקה. בספרייתה של יוקל מצאה שדלצקי את ספרו האוטוביוגרפי של בובר, "פגישה", שהוא העניק לה ככל הנראה בפגישתם האחרונה בסוף 1964. על הספר הוא כתב לה הקדשה עם הברכה "להיפגש שוב". ואולם כאשר עלתה יוקל ארצה, בשנת 1965, היה זה כבר כחודש לאחר פטירתו של בובר בירושלים.
שש הוויות חיים
הסיפורים המיניאטוריים ב"תמציות" קופצים בין תחנות החיים של יוקל, בלי שהם מספרים כמעט שום דבר על הביוגרפיה שלה. אנחנו יודעים שהמספרת נמצאת פעם בעיר זו ופעם בעיר אחרת, אבל אנחנו לא יודעים מה מביא אותה לעבור ממקום למקום. דמותה של המספרת והמשברים שפוקדים אותה נחשפים בעיקר דרך אופני ההתבוננות שלה על דמויות שמשכו את ליבה, על בעלי חיים ועל נופים חיצוניים ופנימיים.
"סיפור החיים של אנה מריה יוקל אמנם יוצא דופן", אומר מתרגם הספר מגרמנית, חנן אלשטיין, "אבל הוא לא שונה בהרבה מזה של אנשים באירופה בני התקופה שלה. הרבה ישראלים, בין שגורשו ממדינות ערב או מאירופה, יוכלו להזדהות עם הנדודים שלה, ועם התיאור של אותו נתח מהחיים שנשאר מאחור, בגלל השפה".
העזיבות והניתוקים הללו, עבור יוקל, הם בראש ובראשונה ניתוק מהשפה. מהבחינה הזאת, היא כותבת, עזיבת ברלין היתה עבורה כואבת במיוחד, כי בעקבותיה היא נאלצה להתנתק לא רק מהשפה הגרמנית, שאותה ידעה על בוריה, אלא גם מהניסיונות היצירתיים בקולנוע ובמחזאות, שאכן לא חודשו.
ועם זאת, כותבת יוקל, שנות הנדודים שלה - בין וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין, וירושלים - בכל זאת מציירות, דווקא בטלטלותיהן, תמונה מוצפנת של התקופה שבה היא חיה. היא כותבת בקטע אוטוביוגרפי קצר בספר: "ברישום גיאוגרפי היו אלה שש הוויות חיים, תמיד במוקדים רלוונטיים של העידן שלנו... אם יהא כל שלב לוח זכוכית, עם סימנו הייחודי חרות עליו, כולם מונחים זה על גבי זה ונתונים מלמעלה למבט אחד החודר בעדם - ייתכן שיתגלה לעין היירוגליף של העידן".
"היא מציירת ראייה מפוכחת ומאוד לא דידקטית של המציאות ההיסטורית", אומר אלשטיין. "בקול שלה, בעדינות הצרופה שלה, יש משהו שידבר אל כל מי שנודד או גולה, מרצון או מכפייה. היא משחזרת מגעים, שיטוטים, בין מקומות ואנשים, שכמעט כולם מצטיירים כרוחות רפאים של העבר. יש משהו מאוד אופטימי בכתיבה שלה: זה לא כאב. אין שם בכי, מה שאופייני להרבה סופרים היום. היא עברה הרבה דברים והפכה את זה למקור של כוח. כמי שתמיד חש קצת זר במדינת ישראל, היה לי חשוב שקולות כאלה כמו שלה יהיו ממוקמים על המדף לטובת מי שמחפשים משהו קצת אחר. אבל במשך 17 או 18 שנה כיתתי רגליים בין הוצאות הספרים בישראל בניסיון לעניין אותן בספר, וכולן סירבו".
מחשבות על המפץ הגדול
חבריה של יוקל מירושלים, ובהם, לצד שדלצקי, גם בני הזוג יונתן כהן ומיכל פדואה, מספרים על רוחב השכלתה ותחומי העניין המפתיעים שלה, שכללו בין השאר גם פיזיקה, היאבקות סומו וסדרות ריאליטי על שופטים. ועם זאת, הם אומרים, מהפוליטיקה המקומית היא נרתעה, אף על פי שבשנותיה האחרונות היא גרה ברחוב בלפור 5 בירושלים, בשכנות למעון ראש הממשלה. "היא הגיעה ארצה מתוך הקשר שלה עם מרטין בובר וגרשם שלום, ומתוך תפיסת הקיום כאן כחלק משחרורו של העם היהודי, אבל עם הזמן היא כנראה התאכזבה ממידת ההומניזם שנותרה בציונות", אומר כהן.
"מה שהקשה עליה יותר מכל בשנותיה הראשונות בארץ", אומרת שדלצקי, "היה העובדה שמאז 1970 בערך היא בעצם לא עסקה בכתיבה כלל. היא חוותה זאת כסוג של אֵלֶם בלתי נסבל". רק לקראת סוף ימיה היא חזרה לכתוב ולפרסם את יצירותיה המוקדמות בגרמניה.
שדלצקי מספרת כי "בשנות חייה האחרונות, יוקל התרכזה יותר ויותר בפיזיקה, במתמטיקה וביקום בכלל. היא עקבה בסקרנות אחר מחקרים חדשים, והקדישה מחשבות לתופעת המפץ הגדול". הרומן הראשון שלה לילדים, "פלאי הפלאים הממשיים של בזיליוס נוקס", שמספר לילדים על חוקי הפיזיקה, יצא במהדורה מחודשת בגרמניה בסוף שנות ה־90.
ספר נוסף שלה שראה אור מחדש בגרמניה, הוא ניתוח של שני מקרים טיפוליים שהגיעו אליה לקליניקה בברלין אחרי השואה: האחד - גבר יהודי, בן לניצולי שואה, והשני - גבר גרמני, בן לנאצים. בשניהם היא טיפלה בו בזמן לפני עלייתה ארצה. הניתוח שלה, שמוצא נקודות השקה בין ילדי המרצחים וילדי הקורבנות, היה מאוד חדשני לזמנו, והקדים בשנים רבות את התפיסה הרווחת היום בקרב פסיכולוגים, שהשואה גרמה נזקים לצאצאי שני הצדדים.
נוסף על כך, ראו אור בגרמניה, בין השאר, גם ספר אוטוביוגרפי שכתבה יוקל בשם "המסע ללונדון", ומבחר של טקסטים מעיזבונה בשם "על ששת החיים" (Aus sechs Leben) שראה אור בשנת 2010. ב־1995 הוענק לה בגרמניה פרס על שם הסופר הגרמני הנס אריך נוסק (Nossack) על מכלול יצירתה, ולדברי שדלצקי היא שמחה מאוד לטוס לגרמניה בפעם האחרונה בחייה, לקבל את הפרס.
האחות האלמונית של קפקא
לעומת גרמניה, בישראל יוקל היא אלמונית כמעט גמורה, גם בקרב חובבי ספרות גרמנית. הספר היחיד פרי עטה שפורסם לפני "תמציות" הוא "צבע הפנינה", רומן לבני הנעורים שתורגם על ידי ניצה בן ארי בשנת 1992, בהוצאת עם עובד, המתאר סכסוך בין שתי כיתות בית ספר שמקבל גוונים פשיסטיים. "הספר נכלל בגרמניה ברשימות של קלאסיקות לבני נוער מהמאה ה־20, ומבקרים אמרו עליו שאלמלא איתרע מזלה, הוא היה הופך לקלאסיקה מוכרת כמו אמיל והבלשים", אומר אלשטיין. הוא מוסיף כי "היא היתה אדם מאוד חברותי שאהב אנשים, אבל חייתה בגלמודיות ספרותית ואיש מהממסד הספרותי בארץ לא הכיר אותה. לעומת זאת, בגרמניה נכתבו עליה, עם מותה, הספדים בעיתונים החשובים ביותר".
נתקלת בקושי מיוחד בתרגום?
"לתמצות של יוקל, בגלל הדחיסות, יש אפקט כמעט שירי. והעברית היא לא שפה קלה לעדינויות של הכתיבה שלה. זה כמו שהומור מעודן לא עובד בעברית. היא כתבה בגרמנית - אבל היא כתבה בארץ, והשפה היתה לה מולדת אבודה. היה לי חשוב לשמר את העדינות, הדחיסות, הדיוק, והתחושה שהדמויות, גם אם הן לא 'עגולות' בתיאור שלהן, הן מלאות בחוויה שהן מעוררות בנו. אם היו משפטים שלא היה ברור אם יש בהם כפל משמעות או לא - היה לי חשוב לשמר את זה.
"והיה עוד משהו", מוסיף אלשטיין, "זה מקבץ של סיפורים, רשמים, זיכרונות - אפשר אולי להגדיר אותם 'יומניים' - שנכתבו לאורך זמן, במצבי חיים שונים ובמקומות שונים. בדרך כלל, זמן קצר אחרי תחילת עבודת התרגום, המתרגם לוכד את השפה של הסופר, אבל כאן כל סיפור היה שונה לגמרי. הרגשתי כאילו אני מתרגם אנתולוגיה של סופרים שונים. אף על פי שיש קווי דמיון בין הסיפורים, הרגשתי שבכל סיפור הייתי צריך לשלם את 'מחיר הכניסה' לסיפור, כאילו מדובר בסופר חדש לגמרי".
באחד הסיפורים בספר, "אבן על קבר לא ידוע", יוקל כותבת על אחותו האלמונית של קפקא, אוֹטְלָה, שהיתה ידידתה כאשר התגוררה בפראג. היא מתארת את אוטלה כדמות קפקאית, הקורסת תחת חובותיה המשפחתיים, עד הסוף הטרגי, שהוא גם, במידה מסוימת, כמו בסיפוריו של אחיה, הגשמה וגאולה מוחצת של דמותה - "כאילו היו חייה פתרון והתרה לסבך שעימו התגושש פרנץ קפקא כל ימי חייו," כותבת יוקל.
הסיפור על אוטלה תורגם לעברית על ידי אפרים ברוידא ופורסם בכתב העת "מולד" בסוף שנות ה־60, ולדברי אלשטיין, העובדה הזאת הוסיפה קושי מיוחד לעבודת התרגום. "אחרי שיוקל קראה את התרגום של ברוידא", אומר אלשטיין, "היא אמרה שכך היא היתה רוצה להישמע בעברית. אז אמנם תרגום הוא תמיד תלוי־תקופה ותלוי־זמן, אבל היה לי חשוב לתרגם קרוב לתרגום של ברוידא, כדי ליצור תרגום שאילו היא היתה בחיים היא היתה מאשרת אותו".
אלשטיין מעיד כי יותר מכל, הוא אוהב את העדינות והחמקמקות בכתיבה של יוקל. "היכולת לספר על דמויות מחיה אותן לרגע, אבל רק כהוויות מרפרפות, חלקיות. ועם זה, הכתיבה שלה מאפשרת לנו להרגיש כלפי הדמויות האלה אמפתיה גדולה - בין שהיא כותבת על צבים או על אנשים. אנחנו בקושי יודעים איך הדמויות האלה נראות, כמעט שאין לנו נתוני ריאליה עליהן, אין אקספוזיציות, אלה כמעט דמויות מופשטות. אבל היא נמצאת בעמדה של מתבוננת קשובה שמחפשת את האנושיות הצרופה של הדמויות שלה, ונותנת לנו, במפגשים האנושיים שלה, נקודות אור קטנות".
מתוך הספר:
יאן הזקן | אנה מריה יוקל
הוא נשאר חי בזיכרון יותר מהרבה אנשים אחרים שהכרתי בלונדון בחלוף השנים. אני צריכה רק לעצום את העיניים ולחשוב על יאן הזקן, והוא בא ומתקרב כמדומה, רכון קלות על המקל שלו, אבל עדיין גדול ואיתן, ועל הפנים המגולפות חיוכו הסלאבי השובב. הוא היה זקן כשהכרתי אותו, והוא מת זמן קצר לאחר מכן. ובכל זאת, למרות ההיכרות הקצרה, המפגש עם יאן הזקן נמנה עם המפגשים המשמעותיים ביותר שהלכו ונערמו באורח בלתי נתפס בחודשים האחרונים לשהותי שם, כאילו נועדה לונדון השוממה להימלא פתאום משמעות.
באשר ליאן הזקן: נעשיתי עדה לגורל אדם בתולדתו הסופית, בימים האחרונים – כפי שהתברר – לחייו הססגוניים, חשׂוכי הגאולה, ועדה גם לפתרונם הלא צפוי.
אנחנו בדרך כלל פוגשים אנשים ברצף של אתמול־היום־מחר, כשהחיים זורמים כמו לאין סוף. אבל יאן הזקן, עם הפיצול הנתון בלב קיומו, הגיע בבירור קרוב אל שער הכניסה הגדול. הטרגיוּת התמימה שלו היתה זו של מיתוס יווני, מפני שהיה שבוי בלחש כישופם של צללי רפאים אדירי כוח, סמויים מעין. ומאחר שהדבר שאחריו רדף היה בלתי מושג, הוא – למראית עין בחיר גורל, סיפור הצלחה במוזיקה ובספרות ובקרב הנשים – נשאר תמיד בעמדת המתנה, אכול ציפייה, נהדף לאחור למשבי הגורל. שכן כמו קרן אור הגולשת במהירות בחלל ואין להשיגה מרגע ששולחה, כך חשו־אצו רוחות הרפאים שלו לפניו.
הוא נולד ברבע האחרון למאה הקודמת, גדל בשם הַנְס, בנו של פקיד מדינה קטן במונרכיה האוסטרו־הונגרית, למד והיה לספרן בהוֹפבּוּרג, ארמון הקיסר בווינה. ובכל זאת – כפי שסיפר בערב האחרון לפני צאתו לוורשה – מעולם לא הניחה לו ההרגשה שהוריו הפשוטים, המוגבלים, אינם הוריו האמיתיים, בלי שהיו לו סימנים שיעידו על כך.
נראה שהאדם פשוט מוכרח לדעת מה מוצאו; ונראה שמשהו בעומק האדם חש כשמקורו אינו אמיתי, ושאז אי־נחת נשגבת מבּינה מרחיקה אותו מנתיבי החיים הרגילים. תסביך אדיפוס הוא רק גרסה אחת של התֵמה הזאת.
הַנְס, הספרן של הופבורג בווינה, תר וחקר במשך שנים, עד שנתקל לבסוף בתיק סודי, ובו נאמר שהוא ילדם הלא חוקי של רוזנת וצייר הדיוקנאות הפולני שלה, ושמייד לאחר הלידה נמסר במעטה חשאיות כבד לאימוץ, לידי זוג חשׂוך ילדים בפרובינציה.
נדרשו זמן רב ומאמץ גדול עד שאיתר את עקבותיה המטושטשים של האֵם – גרושה זה כבר מהרוזן ונשואה שוב באמריקה. הוא נסע לאמריקה, פגש את האישה שעדיין היתה רבת קסם; אבל על המאהב הפולני שלה מלא התשוקה לא ידעה מאומה מלבד השֵם.
מן היום ההוא והלאה הנְס חיפש אותו, במשך שנים, עשורים – לשווא. הוא אימץ לו את שם האב, קרא לעצמו יאן והתחיל ללמוד פולנית. הוא היטיב כל כך ללמוד את השפה, שכעבור ארבעים שנים, כשהכרתי אותו, הספרן לשעבר בהופבורג "הקיסרי והמלכותי" – האוסטרי וההונגרי – דיבר גרמנית במבטא פולני. בסוף מלחמת העולם הראשונה יאן פילס את דרכו לפריז, שבה הכין פּילְסוּדְסְקי את הצבא שלו לשיבה אל פולין העצמאית שוב. יאן נעשה לשלישו, וכשלישו של פילסודסקי הגיע למולדתו הלא מוכרת.
בדרך זו ניסה, בהתמדה שלא נשמע כדוגמתה, להתיר את סבך קיומו; ופולין ריתקה אותו, הקתולי המאמין למרות תחכומו המרובה, עם החיים הססגוניים במטרופולינים של אירופה, עם כמיהה שלא ידעה שובע.
אז באו כיבוש פולין, מלחמת העולם השנייה, ויאן נחת בלונדון והועסק אצל הממשלה הפולנית הגולה במשימות בתחום התרבות.
את סיפור חייו, על מהומת החיים שלו, סיפר ערב נסיעתו המתוכננת בשליחות תרבותית אל פולין שנהפכה לקומוניסטית. גוֹמוּלְקָה או פילסודסקי, זה לא היה מהותי ליאן. זאת היתה פולין, פולין!
הוא נסע לשבועיים. הוא לא חזר. הוא מת בוורשה אחרי שבועיים, בבית חולים קתולי, לבד, אבל כפל־כפליים בבית. ואולי, בדמדומיו האחרונים, הצללים הנסים לעַד סבו לאחור וסופסוף אספו אותו אל חיקם.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מתוך "תמציות" (אפרסמון, 2021)
