"נלבישך שלמת בטון ומלט"

ויכוח גדול ומר מתנהל בימים אלו בין ארה"ב לבין ישראל סביב הבנייה בירושלים - בינתיים בעיקר מאחורי הקלעים. כמעט הכל מתנקז לתאריך אחד: 6 בדצמבר, היום האחרון של חנוכה. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תדון אז בהפקדת התוכנית לבניית 9,000 יחידות דיור בעטרות. 30 שנה חיכו במשרד השיכון לרגע הזה. אמנם הפקדה אינה בנייה ועוד ארוכה הדרך, אבל היא מקדמת מאוד את התוכנית שבנימין נתניהו וקודמיו הקפיאו בכל שנות שלטונם.

מאחורי המהלך עומדים שר השיכון זאב אלקין, שרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער (הציר הימני בממשלה). רה"מ נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד גם הם בתמונה, ושותקים. האמריקנים רותחים מכעס. זה הרבה מעבר לגידול טבעי, הם טוענים, ובעיקר יטרפד את פתרון שתי המדינות, שירושלים, וליתר דיוק "שתי ירושלים", עומדת במרכזו.
אנשי מחלקת המדינה מזכירים לבני שיחם הישראלים שאפילו תוכנית הנשיא טראמפ ביקשה לגרוע מירושלים את מרחבי כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט שנושקים לעטרות. היא אף העניקה לפלשתינים אזור תיירות משלהם בעטרות, לטובת "תיירות מוסלמית לירושלים ולאתריה הקדושים".

הישראלים מבהירים לבני שיחם שבירושלים, לא מדברים על "גידול טבעי": "זו הבירה שלנו, לא התנחלות". הם גם מזכירים לאמריקנים שתוכנית טראמפ דיברה על סיפוח של כשליש מאדמות יו"ש. "אתם רוצים לחזור לשם?", נשאל בלינקן. באותה הזדמנות נשלפה גם ירושה מימי נתניהו - איתור לשטח חלופי, עבור "אזור התיירות הפלשתיני", שאינו מפריע לבניית השכונה היהודית בעטרות. בנט מקווה שכמו ביו"ש, כך גם בירושלים יקלו אישורי בנייה מקבילים לפלשתינים על האמריקנים לבלוע את הגלולה המרה. כרגע מדובר על מאות יחידות ליד גבעת המטוס וכאלף באזור עטרות, אבל לא מן הנמנע שהמחיר יעלה.

שקד ואלקין וגם בנט (אף שגזר על עצמו שתיקה) מבינים שהבנייה בשטח שדה"ת הישן בעטרות, על קרקע בבעלות יהודית, היא בעלת חשיבות קריטית לירושלים. שקד עצמה גרה ברחוב עטרות ברמת גן, שנקרא כך על שם היישוב היהודי הקטן מצפון לעיר, שנפל בתום קרב גבורה בתש"ח. היא מכירה היטב את ההיסטוריה. אבל מעבר לכך, היא ואלקין יודעים שהבנייה בעטרות תכריע אם "האצבע הצפונית" של ירושלים, שלוי אשכול וחבריו סיפחו ב־1967, תישאר חלק ממרקם ההתיישבות הישראלי־יהודי - או שהפלשתינים ישתלטו עליה, ואף ינתקו אותה ריבונית מירושלים, כפי שהם שואפים לטובת חלום המדינה הפלשתינית שלהם.

מפלה פלשתינית

עטרות היא רק סעיף מרכזי אחד בדיאלוג הסוער עם האמריקנים על ירושלים. הכל נמצא עכשיו על השולחן. הכל קשור האחד לשני. העמדה הישראלית נגד פתיחת קונסוליה לפלשתינים בירושלים הביאה את האמריקנים ספק לרמוז, ספק לומר במפורש, שאם אין קונסוליה - גם בנייה לא תהיה, לא רק בעטרות, אלא גם בגבעת המטוס שבדרום ירושלים, 300 מטר מהקו הירוק. הם גם תובעים במפגיע לחדול מקידום תוכנית הבנייה הגדולה באי־1, בין מעלה אדומים לבין ירושלים. הם אפילו שזרו את הדיון על הפטור מוויזות לישראלים בשיח על הבניה בירושלים. שום דבר לא נאמר במפורש. הכל ברמיזות, אבל הדברים ברורים.

בישראל לא מאמינים שאם יוותרו לאמריקנים בעניין הקונסוליה, האמריקנים יוותרו בנושא הבנייה. אולי לכן הדחפורים בגבעת המטוס כבר עובדים. הייתי שם השבוע. היסטוריה. גם פה נתניהו עיכב שנים רבות ונכנע ללחץ הבינלאומי. רק מעט לפני הבחירות האחרונות הוא שחרר, והמכרזים לבנייה סוף־סוף פורסמו.
בשלב ראשון יבנו 1,250 יחידות דיור, ומאוחר יותר - 1,350 נוספות. הכלים הכבדים שנמצאים עכשיו על הגבעה מבצעים תחילה עבודות חישוף, כדי לוודא שאין שם עתיקות וקברים. בקרוב יחלו כנראה עבודות התשתית. השלט הענק במקום מונה כבדרך שגרה את שמות 17 החברות ואנשי המקצוע שיפקחו על הבנייה ויבצעו אותה, אבל שום דבר כאן אינו שגרתי. עבור ישראל זה לא פחות מאירוע מכונן. עבור הפלשתינים - מפלה.

מנקודת המבט הפלשתינית, גבעת המטוס היתה המפתח שהותיר בידיהם אפשרות מעשית, אחרונה אולי, לחלוקת ירושלים מכיוון דרום. החלום הפלשתיני הבלתי מוסתר היה ליצור בעתיד רצף אורבני בנוי מבית לחם, דרך בית ג'אלה וגבעת המטוס ועד לבית צפאפא, בואכה קניון מלחה. גם היום הם רואים ברצף הזה חלק ממזרח ירושלים - בירתם העתידית. ישראל מבקשת לסגור בדיוק את הפרצה הזאת; למנוע טריז מדרום שיסכל את הרצף המתוכנן בין השכונות גילה והר חומה. המלחמה על הרצפים האורבניים כמכשיר לקידום אינטרסים לאומיים, מהווה כבר שנים מאפיין מרכזי במאבק בין ישראל והפלשתינים על ירושלים. הוויכוח סביב התוכנית להקים שכונה יהודית בשטחי אי־1 בין מעלה אדומים לבין ירושלים, ממחיש זאת היטב.

המלחמה על הרצפים

גם באזור הזה, שנושק לירושלים ממזרח, הפלשתינים חותרים לייצר רצף אורבני משלהם; חיבור בין צפון הגדה לדרומה. הרצף הצפוני־דרומי שלהם מבקש לקטוע את הרצף המערבי־מזרחי המתוכנן של ישראל לכיוון ים המלח, שהשכונה באי־1 וחיבור ירושלים למעלה אדומים הם חלק ממנו.
כבר שנים שהפלשתינים מצמצמים את רוחב המִפתח שנותר בין שתי הערים, שבו עובר גם הכביש העורקי המרכזי ירושלים-יריחו. ישראל התרשלה בצמצום הבנייה הפלשתינית הלא חוקית במרחבים הללו. חאן אל־אחמר, שהתנחל פיראטית בין כפר אדומים למישור אדומים, מצפון לכביש, הוא רק חלק קטן ממסכת הכישלון והמחדל שלנו שם. בקרוב, ישראל אולי תתקן מעט, כשתכריז על מורדות הר הצופים כגן לאומי. יש שם אתרי עתיקות חשובים אבל יש שם בעיקר רצון למנוע מהפלשתינים לתפוס עוד מרחבים שיתקעו טריז ברצף הישראלי המתוכנן מערב־מזרח, מירושלים, בואכה מעלה אדומים, הבקעה וים המלח.
עטרות, גבעת המטוס ואי־1 יכריעו את גורל החלום הפלשתיני לחלוקת העיר, ואת גורל החלום הציוני לשמור עליה כעיר אחת. אלא שהאבסורד הוא שהמאבק הישראלי נגד הקמת הקונסוליה האמריקנית בירושלים עלול לפגוע בהצלחת המאבק לבנות בשלוש הנקודות הללו.

האמריקנים קושרים ברמיזה בין הדברים. ייתכן, לכן, שלישראל כדאי להניח לסיפור הקונסוליה ולהתרכז במאבק על הבנייה. לריב על הדבר הנכון. אחרי הכל - ההתיישבות היא שקבעה ותקבע גם להבא את גבולות העתיד של ירושלים. סמלים, כמו הקונסוליה, חשובים ככל שיהיו, יקבעו פחות.
גם השגרירות האמריקנית עברה לירושלים רק בעקבות העובדות שישראל יצרה בעיר המאוחדת. לא להפך. ארה"ב עצמה הבהירה זאת. אז עם כל הכבוד לסמלים - הבנייה והעובדות בשטח, או בלשונו של אלתרמן: 'נלבישך שלמת בטון ומלט', חשובות יותר, וכדאי שנדע לבחור לעצמנו את המלחמות הנכונות והיותר משמעותיות.