בניגוד לברק ולאולמרט, בנאומו באו"ם בנט לא ויתר על אופציה של פעולה צבאית עצמאית באיראן. אבל החשש להיקלע לעימות מול ארה"ב יצטרך לפנות מקום להחלטות חדות מצד ישראל
רבים התלוננו על הקטע החסר בנאום רה"מ נפתלי בנט באו"ם, אותה פסקה על הסכסוך עם הפלשתינים שהיתה חשובה לשמאל. אפשר לטעון שהקטע הוכרז במעשים, כאשר אור ליום ראשון חוסלו חמישה מחבלים מחמאס, שלושה מהם בכפר בידו הסמוך להר אדר. בלי ספקולציות, כמו המחבלים שברחו מהכלא ערב ראש השנה, גם המחבלים שחוסלו עלולים היו להכתיב את סדר היום בערב החג, ולכתוב בעצמם את הקטע שבנט השמיט.
כפעולה מונעת, זאת היתה הצלחה אדירה. אבל היא לא מבטלת את הפגיעה בהרתעה של ישראל. אפשר למנות רצף של אירועים קשים שוחקי הרתעה, שניים מהם, מאוד מרכזיים, לא באשמתנו.
נתחיל בקריסה האמריקנית באפגניסטן. זו תבוסה שמקושרת בעיני הסביבה המודרכת בידי איראן גם לישראל, משום שזו מזוהה יותר מכל מדינה אחרת באזור עם ארה"ב. האירוע השני הוא הבריחה הגדולה מכלא גלבוע בערב ראש השנה. בנט אמר לאחר לכידת הנמלטים כי "תם ונשלם". האירוע הסתיים. אך בדמיונם של האויבים, החור באדמה מתחבר לחורים בכיפת ברזל. אמנם הקונגרס העביר את סעיף המימון של חידוש המיירטים לכיפה, אבל עצם העובדה שמנהיגות הגוש הפרוגרסיבי־רדיקלי במפלגה הדמוקרטית כפו את הוצאת הסעיף מתקציב הביניים, מסמנת תפנית שמשמעותה פגיעה בהרתעה של ישראל, בצורת תמיכה סדוקה של ארה"ב. והאירוע השלישי הוא הריגתו של בר־אל חדריה שמואלי ז"ל, ליד קיר הגבול בעזה.
הנקודה החיובית חבויה בנאום בנט באו"ם. שני ראשי ממשלה לשעבר, ברק ואולמרט, לא מוסיפים לחוסן הלאומי ולהקרנת העוצמה של ישראל כלפי חוץ. כל אחד, בדרכו, סימן למעשה את סוף המאבק בגרעין האיראני - מצד אחד האיראנים בדרך להשלמת פרויקט הגרעין שלהם, בין שכמדינת־סף (וזה לחלוטין לא מוגדר, גם אליבא דאהוד ברק), ובין שכמדינה שיש בידיה מתקן גרעיני ראשון; ומצד שני, לישראל אין אופציה צבאית.
אלו מסרים תבוסתניים, וצריך להבין את הפרשנויות הללו בדרך אחרת. סימה שיין, שהיתה ראש מחלקת מחקר במוסד, מדברת על מרחק של חודשים מפצצה גרעינית - ולא שבועות מעטים. היא אמרה זאת באולפן חדשות 12 בחימום לנאום בנט. אפשר לראות במסרים של ברק ואולמרט מעין הנחיה: לרדת מהרעיון של חיסול הגרעין האיראני בפעילות מבצעית. זה מסר שהבית הלבן בוודאי לא מתנגד לו.
בנט, בנאומו, העביר מסר, אולי לא עוצמתי, שהוא מתנגד לציווי שהרשויות - תהיינה אשר תהיינה - מנחיתות עליו. לפחות במילים - כמה חשובות המילים! - הוא עוד לא ויתר על פעולה צבאית עצמאית. כרגע בנט לכוד בין הרצון שלו להימנע מעימותים עם ארה"ב לבין הצורך לפייס את שותפיו בקואליציה; ובתוך סבך זה הוא מנסה להופיע כמנהיג קשוח שעוד זוכר משהו מעמדותיו בעבר, כאשר ראה דברים מכאן ולא "משם".
הדבר הזה, שנקרא "עולם", עובד לאחרונה שעות נוספות. קורים דברים דרמטיים ביחסי ארה"ב עם בעלות בריתה. איראן רוחשת ומתרחשת ומכינה אסטרטגיה של טילי שיוט וכטב"מים. סין חוזרת לאחור, למאואיזם. נפתלי בנט ולפיד לא יוכלו שלא לנקוט עמדות חדות וברורות, רק כדי להימנע מעימותים מבית ומחוץ.
הפוטש של קלינטון
לפני ה"שלום, חבר", ביל קלינטון נקם ביצחק רבין כמה פעמים. עכשיו, סנדרס ואוקסיו־קורטז עושים שידור חוזר למדינת ישראל
בלי להיכנס לפלפולים של "התמיכה הדו־מפלגתית", הנושא טעון באשליות שחוזרות לאחור עוד לפני קום המדינה; וגם חוסר ידע. אין "שיקום" יחסים עם ארה"ב, והעבר מלמד לקחים להווה.
כולם זוכרים שיחסי הנשיא ביל קלינטון עם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הסתיימו בהספד נוגע ללב שממנו לקחנו את ה"שלום, חבר". אלא שקלינטון פתח את יחסיו עם רבין וממשלתו בפיגוע מדיני־ביטחוני ממדרגה ראשונה, מייד עם כניסתו לבית הלבן.
זה התחיל באוגוסט 92'. כחודש אחרי הקמת ממשלתו, יצא רבין לביקור ראשון בארה"ב, לפגישה ראוותנית עם הנשיא בוש האב. כזכור, בוש העניק יתרון לרבין ויש לו יד ורגל בהפלת יצחק שמיר - האמריקנים תמיד היו מאוד פעילים בהפלת ראשי ממשלה שנמאסו עליהם.
היה זה סיפור הערבויות לקליטת עולי רוסיה וחבר העמים. רבין יצא לביקור מתוקשר וחגיגי עם הענקת הערבויות להלוואה של 10 מיליארד דולר. כל מה שבוש סירב לתת לשמיר. 5 מיליארד נוספים חיכו בגרמניה. בוש יצא מגדרו לארח את רבין, כולל הזמנתו אליו לביתו הפרטי עם כל הצלמים. רבין, כמובן, שיתף פעולה מרצון, משום שהיה בטוח שבבחירות בעוד פחות משלושה חודשים הנשיא בוש ינצח. הפרשנים תיארו זאת כהצגה גדולה לקול היהודי.
ואז בא רוס פרו והמועמד הדמוקרטי הצעיר ניצח. האם קלינטון היה טעון רגשות נגד רבין? עובדה שלאחר המאמץ חסר התקדים של רבין והרמטכ"ל ברק, בגיבוי נשיא ביהמ"ש העליון מאיר שמגר, גורשו מגבולות הארץ ללבנון 415 מראשי חמאס. כשחושבים על זה, הגיע קלינטון וכפה על רבין להחזיר אותם לשטחים, בתשלומים - חצי שנה ושנה. הוא העניק לחמאס ניצחון, שבמבט לאחור ייתכן שהשפיע מאוד על גורל הסכם אוסלו.
קלינטון כפה על רבין גם את לחיצת היד עם ערפאת. כעבור מעט יותר משנה, יחד עם מזכיר המדינה וורן כריסטופר, בגדו ברבין וחשפו בפני הסורים את "הפיקדון"; לאמור - מה ישראל היתה מוכנה לתת בתמורה לתביעות אסד במסגרת השלום: קווי 4 ביוני וגו'. לכן, אולי ימנים קיצונים כאלה ואחרים צרחו בכיכרות, אבל מי שגרם לצליעתו הציבורית הקשה של רבין, מנהיג השמאל הישראלי, היה מנהיג המפלגה הדמוקרטית ביל קלינטון.
עכשיו זה סיפור חוזר. האגף השמאלי, בראשות ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ואליזבת וורן, מכתיב את הקצב באגף הדמוקרטי של הקונגרס. עניין המיירטים של כיפת ברזל נצרב בזיכרון. מה שלא נרשם זה שלפני מעט יותר משבוע, אוקסיו־קורטז הצליחה למחוק מאחד התקציבים גם אספקת חימוש מונחה מדויק לחיל האוויר. שווי המשלוח נאמד בכ־800 מיליון דולר.
זה הכיוון שאליו הולכת המפלגה הדמוקרטית. אוקסיו־קורטז היתה שותפה מלאה בקמפיין של סנדרס. בכל הופעה שלו במסע, היא היתה מגיעה כמו זמרת חימום בשמלה אדומה. אלמלא התלכדות נחושה של הממסד הדמוקרטי מאחורי ג'ו ביידן, סנדרס היה זוכה במועמדות המפלגה לנשיאות. אבל הדמוקרטים נמצאים עם סנדרס ו־AOC. מה שמכונה האגף הפרוגרסיבי, כבר ניצח. האנטי־ישראליות בפנים.
יש בעיה עם זה שראש ממשלת ישראל מגיע לארה"ב ואינו נפגש עם סטני הוייר או עם צ'אק שומר. במקום זה, הוא תוקף מעל בימת האו"ם את הרופאים בישראל, ומתדרך כתבים ישראלים. אף רשת טלוויזיה לא מזמינה אצלו שעת שידור. הוא חסר נוכחות.
כבר אין עבודה בשב"כ
הראיון המתריס של יעקב שרת מלמד על היעלמותו של "האדם ההסתדרותי", שפעם שלט פה
יש כאלה שמגרשים את הראיון של יעקב שרת ב"הארץ" כמו זבוב טורדני מהאף. מי הוא בכלל, אומרים. שמעתי ממומחה להיסטוריה הפוליטית בישראל גרסה שלפיה שרת בן ה־94, הילד של משה וציפורה, הפנים את המרירות של אביו. אבל הוא משקף משהו עמוק ואולי מייאש במבנה העומק של החברה הישראלית.
לפני 50 שנה יצא ספרו של עמוס אילון, "הישראלים". הוא כותב שם על כוח ההתמדה של מסילת הרכבת הכלכלית, האידיאולוגית והפוליטית של כת המייסדים מהעלייה השנייה והשלישית. שרת הבן הוא כמובן נצר לארכיטיפ האוליגרכי של ישראל, "האחים והגיסים". המשפחה שניהלה את ההסתדרות, ההגנה ושירות החוץ.
"המנגנונים הפוליטיים שהוקמו על ידי האבות המייסדים התגלו כאדירי כוח. הם מנציחים עצמם בשילוב של מניפולציה פוליטית וכוח כלכלי, עד כדי כך ששום אופוזיציה ליברלית־מרכזית או ימנית לא תוכל, מן הסתם, לזכות בשלטון בעתיד הנראה לעין", כתב אילון. טוב. כעבור שש שנים התברר שהשלטון במובנו הפרלמנטרי הממשלתי עבר "מהפך".
אבל אילון עמד על התופעה, שאף על פי ש"כמה מהמוסדות הללו התאבנו בינתיים, אחדים השתנו, רובם קיפחו את משמעותם המקורית. מעמדם נטוע", למרות כל ההתפתחויות, "עמוק בהרגל ובמבנה החברתי. הם משוריינים כל כך מכוחה של אידיאולוגיית האבות המייסדים, שיאפיינו מן הסתם את החברה הישראלית עוד ימים רבים". כמה ימים? לא ספרנו.
ברור שהמבנה החברתי שינה צורה, חיפש מוסדות ששמרו על הריכוזיות שלהם - כמו מערכת המשפט. כמו מערכת הביטחון. מהסוציאליזם נשארה פקודת ה"והצנע לכת", ה"ענווה" של אלה שלקחו לעצמם חופשות של שלושה חודשים בשווייץ. אילון כינה את "דבר": "גרסה מקומית של פראבדה". כל זה הרבה לפני שנולדו "השופרות" והומצאו מדינת העומק ו"האליטות".
חוקר אחר של תנועת העבודה, ברוך כנרי, השתמש בביטוי "האדם ההסתדרותי".
כמו ההומו־סובייטיקוס. האדם ההסתדרותי זכה להגנה מהעולם החיצון. והנה, מגיח יעקב שרת מהעולם הקדמוני הזה שבו סידרו לו עבודה בשב"כ(!), מעקבים אחרי מפלגות שמאל, כנראה מק"י ומפ"ם, לימודי התמחות על ברית המועצות באוניברסיטת קולומביה, ושירות ב"נתיב". העולם הזה איבד את ההגמוניה אבל שמר חלק מאחיזתו, כי עובדה שיעקב שרת מוצא שפה משותפת עם עיתון ששימר משהו מ"דבר" ו"על המשמר" ו"קול העם" של פעם.
היתה לו מולדת הסתדרותית - במובן הרחב של המילה - ואיננה עוד. מזרחים מעריצי־אב הגיעו "עכשיו" (לפני 72 שנים). המדינה לא נבנתה בשבילם. זה דומה לקובלנתו של ד"ר יועז הנדל. אבל האם מישהו יכול לטעון ברצינות שאלמלא המבנה המנגנוני האידיאולוגי הישן שהותירו האבות הסוציאליסטים, היו מכניסים לבית המשפט את בנימין נתניהו, מנהיג האופוזיציה הימנית־ליברלית ומנהיגם של "מעריצי האב", עם תיק פלילי העוסק בדיוק בבעיית הגרסה המקומית של "פראבדה"?
מגש הכסף של ג'אד נאמן
עם לכתו של ג'אד נאמן, הקולנוע הישראלי איבד יוצר שכל מה שנגע בו קיבל נופך מיתולוגי
לפני כארבעה חודשים עברתי ברחוב פרישמן, לא רחוק מכיכר רבין, וזרקתי מבט אל חנות ספרים משומשים. מבעד לחלון הראווה עמוס הספרים ראיתי מישהו מאחור, עומד, כובע תקוע בכיסו, מעלעל בספר ביציבה אופיינית. אני מנסה לזהות את הדמות המוכרת שעומדת עם הגב אלי ואני אומר לעצמי שזה ג'אד. יהודה נאמן, המכונה ג'אד. יכולתי להמשיך, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהגיד שלום. די נבהלתי כשראיתי אותו ואחר כך ישבנו על ספסל בגינת המשחקים בכיכר מסריק.
דיברנו, כרגיל, על קולנוע. הוא היה צלול וציטט שורות. הוא זיהה שאני מודאג, ועמד על דעתו שזה רק הטיפול שהוא עובר. אחרי זה, הכל יהיה בסדר. רופא. עברה אצלי מחשבה שג'אד לא יגיע ליום הולדתו הבא, 85, שאמור לחול בחודש הבא. גם על זה הוא ענה באופטימיות.
שש שנים קודם לכן, פגשתי אותו כמעט באותו מקום. בבית קפה בצלע הצפונית של כיכר מסריק. רציתי אז לשמוע ממנו על חוויותיו כרופא בגדוד הצנחנים של חזי שלח, שכבש במבצע מזהיר את החרמון הסורי. הוא סיפר אז גם על טראומת הקור בפסגת החרמון מייד אחרי הפסקת האש, על המפגש הראשון שלו בחייו עם חללים, חללי אויב דווקא, כחייל בן 20 במבצע קדש. וסיפר על התסריט שכתב, "מבט אלף מטר", על לוחמי מעוז ב־73' שמחלצים עצמם ומתקשים לחבור לכוחותינו.
ג'אד היה מסוג הקולנוענים שאינם 360 מעלות של קולנוע; הוא היה גם דמות של לוחם, של רופא קרבי, של איש שמאל רדיקלי אוהב הארץ, וכאילו כל מה שעשה קיבל נופך מיתולוגי. מי יכול לפרסם היום ספר שירה בשם "מנוחת רועה הגמלים"? ג'אד רכב על גמלים, בערבה, אי שם, בשנות ה־50. לפעמים עם הפנים לפטרה ולפעמים עם הפנים לסיני.
נפגשתי איתו לראשונה לפני 42 שנה, בכתיבת התסריט ל"מגש הכסף". לפעמים היה נדמה לי שהוא הניף דגל לבן בכל הקשור לזהותו האישית כצבר, כיוצר, עם עבר מסוים במלחמות הישראליות־ערביות. אבל נשארה הקרבה הגדולה והשפה המשותפת.