נדמה שהוא תמיד היה שם. יצוק מבטון, מחושל ממתכת, כובע מחאה על ראשו ולהט פוספטים זורח מעיניו. בקול מגפון מרעים הוא נושא את דבריו, שערים סגורים מאחוריו ועשן צמיגים בוערים מיתמר סביבו. בדרום, ארץ המפעלים, הגיבור לא היה זה שנולד מן הים, אלא זה שנולד מאבק המאבק, ונצרב בלהט חמה קופחת.
"גיבור מעמד הפועלים זה להיות משהו", שר ג'ון לנון, וכל ילד בבאר שבע ידע שמאיר בביוף (71) בהחלט היה המשהו־משהו הזה. הוא היה שם, בכל מקום שבו מפעל נמצא בסכנת סגירה, שבו הממשלה מנסה לדפוק את אנשי המדבר, שבו בעלי ההון מנסים למקסם טורי אקסל על חשבון זיעת העובדים. הוא היה שם, נוכח בכל התפקידים - מרכז נוער ועד מנהל המרחב הדרומי של ההסתדרות, תפקיד שבו הוא נושא ב־27 השנים האחרונות, ושלהן קדמו עוד 23 שנה כפעיל ואיש מאבק.
"התחלתי בגיל 21, בפברואר 1971, ואני עובד עד עצם היום הזה", הוא אומר בחיוך, "למעשה אני העובד הוותיק ביותר בהסתדרות כולה. הייתי צריך לפרוש בגיל 67, אבל התבקשתי על ידי אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות דאז, להישאר".
אז איך הגעת להסתדרות?
"במקרה לגמרי, הייתי בחופשת שחרור, שתיתי גזוז באיזה קיוסק ליד בית ההסתדרות. עברה שם מישהי שהכירה אותי ושאלה אותי מה אני עושה. אמרתי שאני מחכה להתחיל לימודי היסטוריה ומדעי המדינה, ובינתיים מחפש את עצמי. אז היא אמרה שמחפשים מדריך נוער בהסתדרות, וכדאי לי לבדוק. הלכתי, הצצתי ונפגעתי. מה זה נפגעתי? הרווחתי בגדול, להיות שליח העובדים בדרום! אגב, את הלימודים התחלתי באיחור של 20 שנה״.
לא מספיק ממזר לפוליטיקה
ההסתדרות נוסדה בדצמבר 1920 ודוד בן־גוריון היה המזכ"ל הראשון שלה. מי שהגה את רעיון הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל היה טרומפלדור. לפני גבורת תל חי, טרומפלדור היה פועל סוציאליסט כמו שאר אלפי הפועלים בארץ ישראל, הבעיה היתה שמספר המפלגות היה אדיר והפילוג היה רב וגדול. טרומפלדור פרסם קול קורא להקמת ארגון שייצג את כלל העובדים בארץ ישראל, כשהמטרה היתה לסדר את העובד העברי מכל הבחינות - עבודה, בריאות, פרנסה - כל מה שמאפשר לאדם העובד לחיות ברווחה.
היה לך קשר קרוב מאוד ליצחק רבין. איך הוא נוצר?
"הייתי ילדון בן 25, כל הממסד של ההסתדרות עבד למען שמעון פרס. הוא היה איש מנגנון, והמנגנון היה איתו. אבל אני הייתי מההתחלה עם רבין, גם כשזה היה נראה חסר סיכוי לחלוטין. תמיד האמנתי לו, הוא היה הגון, הייתי ראש המחנה שלו בדרום. כשמזכ״ל הדרום הקודם פיטר אותי בגלל דעותיי הפוליטיות, רבין התקשר ישירות לחיים הברפלד, מזכ״ל ההסתדרות, ושאל אותו מי האידיוט שפיטר את בביוף בגלל דעותיו, ושיחזיר אותו תיכף ומייד.
"ככה רבין היה, את מי שהוא אהב - הוא אהב עד הקצה, ואת מי שהוא שנא - הוא שנא למרחקים. אני זוכר את מוצאי השבת שבה הוא נרצח, הייתי באולם התרבות בבית ההסתדרות, יהורם גאון שר, ופתאום אני שומע את הקהל רוחש ורוחש, הסתובבתי להשתיק אותם, ואז מישהו אמר לי 'רצחו את רבין'. יצאתי החוצה והתמוטטתי במגרש החניה. לא האמנתי שזה קרה לנו".
עם כאלו חברים, איך לא הלכת לפוליטיקה הארצית?
"בדיעבד, זה הפספוס של חיי, היו לי החושים הפוליטיים אבל לא היה לי הקילר־אינסטינקט להיות 'בן זונה' ולנצל כל מצב. אני לא טיפוס של סחבק שהולך עם להקות מעריצים מבית קפה לבית קפה, אני בא לעבוד. לפעמים, כשאני רואה את הליצנים האלו שמתחזים להיות נציגי העם, אני אומר לעצמי 'אלוהים ישמור, אני עולה עליהם בעשר רמות', אבל מה לעשות שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך.
"כשהאפשרות נקרתה בדרכי, הייתי עסוק במאבקים פנימיים, חשבתי שיש זמן, ולא שמתי לב. אבל אולי זה לא מקרי. אתה צריך להיות ממזר בוגדני ומספיק מניאק כדי לדרוך על גופות בדרך למעלה. אם אתה הגון, ישר ושומר על הכללים, אתה אולי מגיע לבית הכנסת אבל לא לכנסת".
כשאתה מביט אחורה, מה למדת מהמאבקים המוצלחים שהיית מעורב בהם?
"קשה לכמת הצלחות של חמישים שנה, כמו שהיו לא מעט כישלונות. אבל תמיד עדיף לזכור את ההצלחות. כל מקום עבודה חדש שהתאגד, כל ועד עובדים חדש שהוקם, כל משא ומתן שניהלנו אני והצוות שלי והסתיים בהסכם קיבוצי על פי החוק - זה סיפור הצלחה אדיר. בדרך כלל מקומות שהתאגדו גם נשארו כך. לצערי, היו גם מקרים שמקום התאגד ונחתם הסכם קיבוצי, עד שהגיעה הנהלה דורסנית והפילה את כל הסיפור והעובדים נכנעו. ועדיין, גם כיום, עובדים באים להסתדרות ואומרים 'אנחנו רוצים להקים ועד עובדים'. לפי החוק מספיק שאתה מחתים שליש מהעובדים, ואתה ארגון יציג שלהם".
בביוף מספר כי לאורך כל השנים והמאבקים שניהל, המעסיקים ובעלי ההון השמיעו תמיד את אותה טענה - שהם לא רוצים את ההסתדרות כשותפה. "אבל אנחנו לא רצינו להיות שותפים, רק לייצג את העובדים", הוא מסביר, "היה לנו מאבק במפעל התרופות 'קמהדע', זה מפעל שונה מהדימוי של מפעלי הדרום. זה לא צווארון כחול, אלא עובדים עם חלוקים לבנים במעבדות, אבל גם להם נמאס שההנהלה מפטרת מתי שנוח לה, אז באו אלינו והתאגדו. התחלנו לייצג אותם, ההנהלה אמרה לנו 'לא רוצים את ההסתדרות כשותפים'. התחלנו שביתה, חסמנו את שערי המפעל כחודש ימים.
"בנינו אוהל גדול לעובדים מחוץ לשער, כל יום הייתי איתם, זה עניין של מנהיגות, להיות נוכח ולחזק. ופתאום באמצע הדברים שלי, אני שומע רעש איום, מסתכל למעלה ולא מאמין למראה עיניי. ההנהלה הנחיתה הליקופטר באמצע המפעל כדי לחלץ מלאי של תרופות. ומה אפשר לעשות נגד הליקופטר, שמוגן מאחורי שערים נעולים שאנחנו סגרנו? בסופו של דבר השביתה עזרה, העובדים התאגדו, ואני בטוח שרשת הביטחון הזו גורמת למפעל להצליח. זה לא היה פשוט, אבל הצלחנו".
מן הסתם, היו גם כישלונות.
"לפעמים גם הכישלונות הם הצלחות. בעבר לא השתלם לחברות הגדולות לנסוע רחוק לדרום, אז בבאר שבע הוקמה תחבורה ציבורית של העירייה. כשזה הצליח, באה מטרודן ורצתה להחליף את החברה, אבל את הנהגים הם רצו להעסיק בחוזה אישי, כדי שאפשר יהיה לפטר אותם מתי שבא להם.
"ארבעה חודשים הצלחנו לשמור על השביתה, אתה מבין? ארבעה חודשים בעיר גדולה ללא תחבורה ציבורית. הנהגים לא נשברו, ההסתדרות שילמה לכל העובדים דמי שביתה מלאים.
"לעולם לא אסלח על מה שעשה משרד התחבורה ומי שעמד בראשו. דווקא מאיר שטרית, האיש ש'בא מהמעברה', התנהג כאחרון בעלי ההון, הביא חברה מנצרת ושבר את השביתה. השביתה היתה על הזכות להתאגד, לא להיות עובדים חלשים מול הנהלה דורסנית ונצלנית. אז לכאורה נכשלנו, אבל לימים, העובדים חזרו להיאבק והפעם זה הצליח, זה לא היה פשוט אבל בעקבות החלטות בתי הדין, ההנהלה נאלצה לשבת איתנו, בסוף נחתם הסכם והעובדים זכו לתנאים של פנסיה ורווחה מסודרים".
לא עוצר גם בזינזאנה
בין שלל המאבקים שהוביל היה המאבק כנגד ביטול חוק הנגב. ישראל כץ חוקק שלושה חוקים שהיטיבו מאוד עם תושבי הנגב והדרום. אחד מהם היה פטור ממס הכנסה. אבל בדצמבר 2001, דווקא אריק שרון, שהגיע מהנגב, החליט לבטל את החוקים ו״הדליק״ את בביוף.
"המאבק ההוא הוציא ממני את כל ה'טוב' שבי", הוא נזכר, "הייתי כמו כדור שנורה מקנה של תותח. תוך זמן קצר הפעלתי את כל יכולות הארגון שלי. ארגנתי את כל ועדי העובדים באזור הדרום נגד ביטול החוק, עשיתי מפגש של כל חברי הוועדים הגדולים וגייסתי אותם לעניין. הוצאנו עשרות אוטובוסים מכל רחבי הדרום - מפעלים, עיריות, רשויות, מוסדות, ומבלי שהם ידעו לאן נוסעים, הובלתי אותם לצומת אשדוד. צעדנו על הסוללה לצד הכביש, אלפי עובדים מאחוריי ואני כל הזמן מלהיב אותם, ואז בשיגעון של רגע, העליתי את כל המפגינים על הכביש וחסמנו את כל הנתיבים.
"עצרנו את כל התנועה ואני צורח במגפון, כמו משוגע. בהתחלה היה נראה ששכנעתי את ניצב אהרונוביץ' והמשטרה, אמרתי לו שאני נלחם עבור תלוש המשכורת של השוטרים, גם הם משלמים מס הכנסה. אחרי שעתיים, הוא אמר עד כאן, היו צריכים שישה יס"מניקים חסונים כדי להרים אותי לזינזאנה, וכל הדרך לניידת, אני ממשיך לצעוק ולהתראיין.
"ידעתי שרק ככה יתייחסו אלינו, התראיינתי דרך החורים בזינזאנה, שום דבר לא עצר את הקול שלי. זה נגמר בזה שאריק שרון הסכים לקבל אותנו. נסענו במשלחת, וכשהצגתי את עצמי, הוא אמר לי 'אדון בביוף, שמענו עליך די והותר...' בסוף הם ירדו מביטול החוק. אבל אחרי כמה חודשים שרון שינה את הרכב הממשלה, וכשנתניהו התמנה לשר האוצר הוא מייד הוריד את הפטור ממס בלי שום סנטימנטים. לצערי לא הצלחנו להחיל את הפטור בבאר שבע, אבל הצלחנו למתן אותו בשאר היישובים, ועד היום הרבה יישובים בנגב נהנים מכך".
כשוותק וכוחנות נפגשים
בביוף סבור שאף שהעולם התקדם, עם הכלכלה החדשה - ואולי דווקא בגלל זה - לגוף כמו ההסתדרות עדיין יש מקום. "כשהאווירה היא שהכל אפשרי, עובדים מחפשים הגנה כדי להיות בטוחים יותר. מולם עומד הכוח הפרטי, ולא חסרים מעסיקים שפשוט מחפשים איך לנצל עובדים. חלק מהעובדים אפילו לא יודעים מהם חוקי המדינה בנושאי שכר, מחלה, הבראה, נסיעות לעבודה ודברים שמגיעים להם על פי חוק, ומעסיקים רבים מנצלים את אי־הידיעה הזה.
"הרבה פעמים הדרך של העובדים לקבל יותר היא באמצעות חוזה העסקה אישי. אבל חוזה אישי גם מוציא אותך ממעטפת ההגנה של ההסכם הקיבוצי. בסופו של דבר, ללא הגנה של איגוד מקצועי, אתה עומד לבדך מול המעסיק. לכן, עם כל הדיבורים על מקצועות חופשיים ופרילנסרים שמתרבים בשנים האחרונות, יש דווקא התחזקות מטורפת של ההסתדרות. גם הפרילנסרים, כמו שאר העובדים בישראל, מרגישים צורך לקבל ביטחון ומבינים שכאשר עובד בודד מצטרף לחבורה ומתאגד, הוא יכול להיות כוח משמעותי בהרבה".
כשאתה רואה את המשכורות שלוקחים בנמל אשדוד ואת כל העיוותים שנוצרו במפעלים, דור א׳ עם תנאים חלומיים, לעומת עבדי דור ג׳ בתנאי שעבוד, אתה מבין למה יצא להסתדרות דימוי של ארגון שמטפח נצלנים? זה צורם.
"נכון, לא חסרות דוגמאות לאנשים שמנצלים לרעה את חומת ההגנה שעבודה מאורגנת מספקת להם. במקומות ממשלתיים עם עוצמה, ותק וועדים חזקים, שנבחרים כחוק וכוחניים מדי, קשה לגעת בנצלנים ובטלנים, גם אם הם, איך נאמר בעדינות, לא עובדים מצטיינים. יש ביניהם לעיתים גם ועדי עובדים, אבל בסוף היתרונות של העבודה המאורגנת הם עצומים, בלי ההגנה הזו היינו 'עם עבדים ומזי רעב'. אז כן, תודה לאל, למרות החסרונות, בסופו של דבר, רוב הפועלים חיים טוב יותר בזכות היתרונות של העבודה המאורגנת".
במסיבת יום ההולדת ה־70 שלך בשנה שעברה, רוביק דנילוביץ׳, ראש עיריית באר שבע, שהתחיל את הקריירה הפוליטית שלו לצידך, אמר שהוא תמיד הסתכל עליך כדמות המנהיג שרצה להיות. זו מחמאה אדירה בעיניי.
"לפעמים אני חושב שאני פסימיסט מדי. מצד אחד, אני יכול לומר שאני החמצה גדולה. תמיד היו לי שאיפות פוליטיות גדולות. ומצד שני, לפעמים אני מסתכל על החיים שלי כקפיצה נחשונית ואומר וואו, כמה הספקתי, תראה לאן הגעתי, איפה לא הייתי ומה לא עשיתי. אולם ממרומי גילי, אני חושב שהדברים החשובים באמת זה הדברים הקרובים אליך, כמו משפחה. אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין עם בת שבע, אשתי, וכל כך גאה בילדיי - בעדי, מנהל במפעלי ים המלח, בשירה שעובדת במפעלי ברום, ובנועה הקטנה שהיא מוזיקאית נהדרת, ואני כל כך שמח שהיא לקחה משהו מנפש האמן שלא יכולתי להיות. בסופו של דבר, אני חושב שמה שמאפיין את חיי זה שתמיד נלחמתי עבור מה שהאמנתי שהוא הדבר הנכון, אף פעם לא יכולתי ליישר קו עם עוול".