שיטת הוליווד המוכרת

ההתנפלות על ראש המוסד יוסי כהן מזכירה את החיסולים המלוכלכים בעיר הכוכבים בשנות ה־40. אלא שהפעם הקורבנות אינם שחקנים

נחתוך ישר לעיקר: להתנפלות על ראש המוסד הפורש יוסי כהן. בהליך מזורז הוא סומן כמטרה פלילית, והשבוע הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כי הורה לפרקליט המדינה עמית איסמן לבדוק את "החשדות" שהועלו נגדו.
ההליך המעניין הוא הלופ של כתבים בכירים ותובעים פליליים שנכנסים לפעולה במשותף - כל זה כל כך שקוף - במטרה לחסל במוקדם ולא במאוחר מועמד למנהיגות פוליטית של הימין. חשוב להסביר משהו על הכתבים הפוליטיים והפליליים הבכירים: הם לא באים מהמסורת של כתבים מדיניים מן העבר. המודל של "הכתב המוערך" כיום הוא שתי בעלות טורי הרכילות המיתולוגיות מהוליווד הקלאסית, הדה הופר ולואלה פרסונס.

להדה הופר של היום קוראים בן כספית, אמיר אורן או רביב דרוקר, מוטי גילת או גיא פלג. בימינו היו מעניקים להופר תואר של תחקירנית־על עם מקורות עומק חשאיים, אולי פרס סוקולוב. היא עסקה בשנות ה־40 וה־50 בהרס החיים, או לכל הפחות הקריירה, של כוכבי קולנוע, במאים ותסריטאים. היתה הזנה הדדית בינה לבין ג'יי אדגר הובר מהאף.בי.איי. הוא היה מספק לה חומרים שחורים מההאזנות ומהמעקבים שלו, והיא היתה מפרסמת את החומר, כמובן תוך שמירת חסיון המקורות.
היתה חפיפה גדולה בין השמות שהופר רדפה בשנות ה־40 כקומוניסטים מצורעים, או הומוסקסואלים בארון, לבין המוזמנים למסור עדות והלשנות בוועדה לעניינים לא־אמריקניים של הקונגרס. המטרה הגדולה ביותר שהצליחה לסמן היה צ'רלי צ'פלין, שנרדף על ידיה ועל ידי האף.בי.איי ולבסוף ברח מאמריקה ולא שב.
כך נערכה לאחרונה מתקפה שבלטו בה יוסי לנגוצקי, אמיר אורן, מוטי גילת - שתבע במפגיע מהיועץ המשפטי לפתוח כבר בחקירה נגד יוסי כהן - ובן כספית. לפי המודל של רכילאיות הוליווד, ה"חומרים המחשידים" שנועדו בעיקר להשחיר ואין להם שום ממד פלילי, הגיעו ממקורות של גופי אכיפת החוק, ועכשיו זה שעומד בראש מערכת אספקת החומרים הסיבובית הזאת מורה על "בדיקה". זה מסלול שלפי מודל נתניהו יהפוך בזמן המתאים לתיק חקירה פלילי.

מובן שישנם המחמירים. זאת לא סתם "רשימה שחורה". אלה שהזיכרונות והדימויים שלהם נשאבים מברית המועצות מוצאים כאן שיטות חיסול סטליניסטיות. המעמד השליט יעשה הכל להנציח את שלטונו שהתערער בעשור האחרון, כל מחיר קביל בעיניו. עליית כוחם של אישים חלשים ובינוניים כמו היועמ"ש מנדלבליט ושר המשפטים גדעון סער מלמדת על השיטה.

בספרו "בצבת המשטר", מציין עזרה זהר את תחום התקנת הטלפונים כאמצעי של השלטון לרדות באזרחים בישראל, וליצור תלות במשטר באמצעות המחסור והמונופול. שלטון הימין שחרר את האזרחים מאחיזת הצבת הטלפונית. עכשיו המדינה המנהלית משמרת את כוחה באמצעות פתיחת תיקים, הפרחת חשדות וכתבי אישום. כמו שבעבר נזקקו לפרוטקציה והעדפות מקצועיות ומעמדיות, היום הפוליטיקאים פיתחו תלות מוחלטת בצבת המשטר של הפרקליטים, חוקרי המשטרה והכתבים הבכירים.

הדרך הקלילה שבה נסגר תיק של מיליונים לנפתלי בנט ונפתחת חקירה על מתנת חתונה של 20 אלף דולר, מלמדת על שפיץ של פירמידת עוצמה שעליה ניצבים סער ומנדלבליט. סער לא צריך לחשוש מחשיפת החשדות נגדו. כנ"ל מנדלבליט הנסחט הפוליטי.

מה שחנה סנש ידעה

קטע מיומנה של נערה אירופאית משכילה עשוי ללמד על הלקות האינטלקטואלית של רמטכ"לינו האחרונים
אחד הידידים שלי, המפרנס אותי בתובנות ובמובאות מספרים חשובים, הפנה אותי לקטע ביומנה של חנה סנש משנת 1939. היא בת 18 ומתארת את בחינת הבגרות שלה בגימנסיה בהונגריה, לאחר שהבטיחה לכתוב מעכשיו רק בעברית: "הבחינה הראשונה היתה בגרמנית. קיבלתי לתרגם קטע מגרילפארצר, ואחרי זה הייתי צריכה לדבר על 'סאפו'... ידעתי היטב כל דבר... אחרי עשר דקות שבתי ומצאתי על שולחני את השאלה בספרות הונגרית. שני נושאים ניתנו לי... דיברתי זמן רב ולא היגדתי עוד חצי הדברים".
אחר כך הבחינה בהיסטוריה: "צריכה הייתי לכתוב על אספות הפרלמנט לרפורמה... הדבר השני היה יותר טוב: המהפכה הצרפתית - מקדמותיה, מהלכה ופעולתה... באלגברה ופיזיקה לא פחדתי". וכך הלאה. בטקסט מתואר למעשה עולמה התרבותי ועומק השכלתה של נערה יהודייה מהאליטה המרכז־אירופית.

אותו ידיד, העוסק בדמותה של סנש מנעוריו, הוא אל"מ במיל'; לטענתו, ההבדל בין צמרת צה"ל של היום לבין בוני צה"ל ומנהיגיו הצבאיים בראשיתו, מצוי ברמה ובעומק התרבותי; ההבדלים האלה קובעים, בין שאר הגורמים, אם הצמרת הביטחונית יודעת לספק את ההכרעות הצבאיות הדרושות לניצחון ולייצוב ביטחונה של ישראל.
כל הרמטכ"לים הראשונים, מיעקב דורי, דרך יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין וחיים לסקוב - היו בעלי רקע תרבותי וידע השכלתי עמוק. זה כולל גם את דיין, שבנושאים שעניינו אותו גילה יכולת אינטלקטואלית גבוהה. קשה לדמיין רמטכ"ל משני הדורות האחרונים, שהיה מסוגל להוציא דו"ח עצמאי על הבעיות המבצעיות והלוגיסטיות של מלחמת יום הכיפורים, כפי שחיבר רא"ל לסקוב במקביל לדו"ח ועדת אגרנט, שבה היה חבר. זאת רמת חשיבה אחרת.

מה שמאפיין את הקצונה הבכירה בדור האחרון הוא נאמנות לביטחון כמוסד, ונתק מהביטחון כרעיון וכתפיסת עולם. שר הביטחון בני גנץ דואג יותר לביטחונה של ממלכת ירדן. אפשר לשער שאליטות ישראליות בתחומים מרכזיים אחרים לוקות באותה בעיה. וזוהי קודם כל בעיית עומק תרבותית. חל עליהם המושג, "הידלדלות הרוח", שעליו כתב אלן בלום ספר שלם, "דלדולה של הרוח באמריקה".
האליטה השלטת בישראל מדולדלת משרידי התרבות היהודית שממנה צמחה. היא נושאת תרבות של תקופת ביניים ישראלית, אך גם זו מנותקת כבר מתרבות ההווה. דומה שאת מצבה תיאר כבר לפני קרוב למאתיים שנה אציל צרפתי בשם ניקולה קוסטין, שבדומה לאלקסיס דה טוקוויל ערך מסע בארץ זרה, במקרה שלו - רוסיה הצארית.
לפי הגדרת קוסטין, האריסטוקרטיה הרוסית ניכסה לעצמה "שכבת ציפוי של ציביליזציה אירופית במידה המספיקה בדיוק כדי להיחשב לפראים מתורבתים אבל לא די כדי להפוך לבני תרבות. הם היו כמו דובים מאולפים שמעוררים אצלך געגוע לדובי פרא".
האליטה הישראלית, האריסטוקרטיה המקומית, נשטפה במהירות שיא בתפיסות של האריסטוקרטיה האחות באמריקה. וזו בתורה קרסה תחת מתקפת התעמולה הפרוגרסיבית המהפכנית. כמו האריסטוקרטיה הרוסית, שדיברה צרפתית והתחנכה בצרפתית, האליטה הישראלית דוברת אנגלית. לא שייקספיר ולא צ'רצ'יל, אלא בתי הספר הגבוהים הרווארד וייל, במקרה הטוב. בדרך כלל זו השתלמות של שנה אחרי מילוי תפקיד באיזה סמינר יוקרתי. תמיד בבוסטון או בוושינגטון.

מתחתנים בתוך המשפחה

לא רק בצה"ל יש מנהיגים משוכפלים, אלא גם בבית המשפט ובפרקליטות
אף שרבים מדברים על בעיית הקידום של הקצונה הבכירה בצה"ל זה שנים, לאחרונה פרצה הסוגיה גם לשיח הלגיטימי, לכאורה, של אישים שאמנם הם ביקורתיים, שלא לומר אופוזיציונרים, אבל בכל זאת שייכים לממסד. אלו האלוף יצחק בריק ועמוס הראל.
בריק דיבר הרבה בשנים האחרונות, והכל אצלו גם מתועד, על שיטות קידום קלוקלות בצה"ל בדרגים שבין סרן לסגן אלוף. במאמר באתר "מידה" (4.8.21) הוא עולה לדרגה הגבוהה ביותר, הרמטכ"לים. "בתקופה זו (מאז מלחמת יום הכיפורים) מונו עשרה רמטכ"לים, שבעה מהם מהכומתות האדומות, שניים מגולני ואחד מחיל האוויר", כותב בריק.

"הייתכן שאין קצינים מצוינים במערכי צה"ל האחרים... מיחידות חי"ר שאינן סיירת מטכ"ל או צנחנים... האם לא השתרשה פה גישה של חבר מביא חבר? מבחינת המינויים עולה תחושה של קבוצה מצומצמת של אנשים, בדרך כלל סגורה, שדואגת להעביר את המקל על פי השייכות אליה". בריק ציטט את עמוס הראל: "נדמה שישנם יותר מדי נישואי קרובים בצמרת צה"ל באופן שמנציח חשיבה קבוצתית, שביעות רצון עצמית מופרזת ומחסור בביקורת קונסטרוקטיבית".

אפשר לצרף את התופעה המוכרת זה 20 שנה לפחות: כל קצין בדרגת תת־אלוף שמגלה סימנים של גישה צבאית התקפית, משולבת בתפיסת עולם ציונית, מסולק בדרך זו או אחרת מהצבא: אפי איתם, עימאד פארס, צ'יקו תמיר. או שהוא מוקפא, כמו עופר וינטר.
התופעה נראית חמורה במיוחד כשמדובר בצה"ל. אבל צה"ל הוא המוסד הפתוח ביותר להתקדמות של יוצאי שכבות נמוכות או פריפריאליות. כך שאפשר להסיק בבטחה, שהמצב בממסדים האחרים שמרכיבים את המעמד השליט בישראל - חמור וסגור בהרבה.

מערכת המשפט, למשל. מהפרקליטות הצבאית או פרקליטות המדינה לאט־לאט לעבר המטכ"ל - בית המשפט העליון. קבוצה סגורה. "נישואי קרובים" תרתי משמע. אטימות לביקורת. האקדמיה, התקשורת, המשטרה. אולי רק שתי החרבות המושחזות והנסתרות הצליחו לשמור על נתק מתהליך הניוון.

הממסדים הללו הפכו למערכות שנמצאות בהשקה לגופים שרגל אחת שלהם בארה"ב ורגל שנייה בישראל, לעיתים ביהודה ושומרון. לאמריקנים ולרוחות הפרוגרסיביות האנטי־ציוניות הנושבות בקרבם יש השפעה מכרעת על צמרת צה"ל, הצמרת האוניברסיטאית, התקשורת ומערכת המשפט. לכן, באותם ממסדים יכולים להיות ציונים טובים, אבל הם לכודים קונספטואלית בתפיסה של מדינת כל אזרחיה הרואה בכל דבר יהודי משהו אפל ומסוכן, מפגר, מפיץ מחלות. ויותר מכל: מאיים על "הדמוקרטיה".

את רמת החשיבה הירודה ראינו פעמיים בתוך זמן קצר אצל האיש החזק בממשלה, יאיר לפיד. פעם בנאום האנטישמיות, פעם נוספת בהיעדרות שלו מקבינט הקורונה. "יש משהו חמוד במנהיג ישראלי שמסרב לראות את המלחמה נגד ארצו כאיזשהו עניין מיוחד. הוא אוהב את העולם", כתבה פרופ' רות וייס ב"וול סטריט ג'ורנל". "... אבל האם הוא יודע מה השתבש אצלו? נכון, אנטישמיות היא צורה של שנאה, אבל היא יותר משנאה. אנשים מתארגנים נגד היהודים כחלק ממאבק אידיאולוגי".
רק לאחרונה קשרה רשידה טליב בין השתלטות על אדמות "פלשתיניות" בישראל לבין אותם אנשים המנצלים אנשים אחרים באמריקה. הזעזוע מנאומו של לפיד נבע מהחשיפה הפתאומית, כאילו לבש בטעות את החליפה שלו הפוך, והבפנוכו האנטי־ציוני הזדקר מהתפרים החשופים.

השיקול הלא סביר

כל החלטה ביטחונית של רה"מ בנט צריכה לעבור את המסננת של מנסור עבאס, וזה לא מצב מוכר או קביל
התופעה האבסורדית, כפי שבנימין נתניהו קורא לה, של הממשלה הנוכחית - היא בעצם התגשמות החזון של הנשיא לשעבר ראובן ריבלין, וביטוי פוליטי פרגמטי של האידיאולוגיה האנטי־ציונית שרווחת בממסדים הביורוקרטיים של "המדינה המנהלית" של דינה זילבר. לא מדובר בחלוקה הנוחה של עימות ימין־שמאל. מדובר בהידרדרות מהירה, כרסום של הרעיון המכונן של המדינה היהודית.
הח"כית ממרצ ג'ידא רינאוי־זועבי אמרה בגלוי בקול ישראל בערבית: "אנחנו יכולים למנוע מהממשלה לנקוט פעולה צבאית נרחבת, הקואליציה תהיה בסכנה"; "אם נתניהו היה ראש הממשלה - תגובת ישראל לירי חיזבאללה היתה חזקה יותר"; "בנט יודע שאם הממשלה תלך לעימות צבאי - הקואליציה תיפול כי מרצ ורע"מ לא יסכימו לדבר כזה. הנוכחות של מרצ ורע"מ מגבילה את חדותה של כל החלטה צבאית".

עוד אמרה רינאוי־זועבי: "בנט מבין היום שהמצביע הימני נעלם לו, והוא לא יחזור. לכן הוא צריך להבין שהוא קרוב יותר לשמאל".
בסביבתו של בנט אכן שואלים בנושאים הביטחוניים, כפי שהיה השבוע, מה יגיד או יעשה מנסור עבאס. זה שיקול חדש. משהו ששום ראש ממשלה בעבר לא הכניס למערכת שיקוליו. האדם הסביר יודע שלרה"מ יש אחריות מיוחדת, יתרה. המצב שבו ישיל מעליו אחריות לנושאים מרכזיים בחיי המדינה בגלל הסדר קואליציוני הוא לא קביל על "האדם הסביר", שנעלם לאחרונה.

שופט העליון עוזי פוגלמן השתמש השבוע במילה "פוטש" בהקשר לעתירה של חברי כנסת בנושא הרכב הוועדה המסדרת. עכשיו, כשהמילה הזאת יצאה לשוטט בדרכים האפלות, היא מקבלת לגיטימציה. למשל, הניסיון לטרפד את יוסי כהן. ניסיונו של שר המשפטים לטרפד מראש את בנימין נתניהו. מעניין ששניים מהתומכים הגדולים של הממשלה הנוכחית, ישראל הראל ויועז הנדל, עמדו פעם בראש ארגון שנקרא "המכון לאסטרטגיה ציונית".