באנו חושך לגרש

ל"ג בעומר הפך ליום פולמוס על הדלקת מדורות ואיכות הסביבה, אך רבים לא מודעים לכוחו המיסטי

מתוך "מדורת השבט" (2004),

"המהומות האנטי־יהודיות בקישינב הן יותר גרועות ממה שהצנזורה תאפשר לפרסם. היתה תוכנית מסודרת שיצאה לפועל לטבח כולל של יהודים ביום שלאחר חג הפסחא הרוסי. האספסוף הונהג בידי אנשי דת, והקריאה הכללית 'להרוג את היהודים' נזעקה בכל רחבי העיר. ליהודים היתה זו הפתעה מוחלטת, והם נטבחו כמו צאן. הזוועות מהטבח הן מעבר לכל תיאור. תינוקות נקרעו לגזרים, פשוטו כמשמעו, על ידי המון משולהב וצמא דם. המשטרה המקומית לא עשתה כל ניסיון לרסן את האימה. בשעת השקיעה הרחובות היו עמוסים בגופות ופצועים". 
ה"ניו יורק טיימס", 28 באפריל, 1903 
 
ב־19 באפריל 1903 החל פוגרום קישינב. הפורעים נעצו מסמרים בראשי קורבנותיהם, ניקרו עיניים והשליכו תינוקות מהקומות העליונות אל המדרכות. הם סירסו גברים ואנסו נשים. בעקבות ביקורו בקישינב במשלחת של אנשי רוח יהודים, כתב ח"נ ביאליק את הפואמה בת 12 בתים, "בעיר ההרגה". 
"קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל־הַחֲצֵרוֹת, וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל־הַגְּדֵרוֹת וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל־גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
אֶת־הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת־הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל־הַחֲלָלִים".
אי אפשר להישאר אדיש אל מול התיאור הנזעם של ביאליק של הרוע הבלתי נתפס הגויי, והפסיביות היהודית. בבית השלישי קשה לנשום, ביאליק מתאר כיצד נאנסו הנשים בעוד הגברים הסתתרו והתפללו שלא יאונה להם רע. 
"וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן־הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ - וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת־עֵינֵיהֶם לֹא־נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ ־
וְאוּלַי גַּם־אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל־עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס - וְאֵלַי הָרָעָה לֹא־תָבֹא".
אפשר להבין מדוע הפרעות השפיעו כל כך על הציונים הראשונים - הרצל הציע בעקבותן את תוכנית אוגנדה, וזאב ז'בוטינסקי מצא בהן את ההשראה לרעיון ההגנה העצמית של היהודים. ובאותן שנים גם החל הרומן של הציונות עם בר כוכבא. 
ל"ג בעומר מסתורי בעיניי כמו האש עצמה. החג המיסטי מכולם. והחג שבהיפוך ציוני הפך למועד לאומי, איבד בדור האחרון את זוהרו ואת מהותו הציונית עבור רוב הציבור החילוני שגם לא מודע כלל למשמעותו בסוד. ל"ג בעומר הפך ליום פולמוס על הדלקת מדורות ואיכות הסביבה. 
המקור הראשון לציון ל"ג בעומר הוא במאה ה־12, כיום חג ושמחה על הפסקת המגיפה בקרב תלמידי ר' עקיבא. כעבור כמה מאות שנים, ועם חדירת ספר הזוהר, התקבל ל"ג בעומר בטעות, כציון יום פטירתו של רשב"י. ההילולה סביב המדורה במירון אינה קשורה למדורות שהבעירו לוחמי בר כוכבא לציון ניצחונם, אלא מדורה המסמלת את האש שאפפה את ביתו של רשב"י בשעת עלייתו השמיימה. 

ומה לגבי בר כוכבא? בתלמוד הבבלי אין התייחסות ספציפית למרד ולתמיכת חכמים בו. חורבן ביתר מוצג כחלק ממלחמת החורבן, ובר כוכבא מוצג כבר כוזיבא, משיח שקר שרלטן המולך בניגוד לרצון חכמים. התלמוד הירושלמי מציג יחס מורכב יותר, אין צנזורה על הערצתו הגדולה של ר' עקיבא לבר כוכבא ועל הזדהותו עם המרד, אולם הירושלמי מבקר את בר כוכבא על היעדר הרוח הדתית והתרסתו כלפי שמיים, ותולה בכך את כישלון המרד. 
ל"ג בעומר, כחגו של בר כוכבא, נולד עם המהפכה הציונית שנזקקה להשראה מלוחמים אמיצי לב ולמצביא אגדי כתחליף לגלותיות, שציפתה פסיבית לגאולה. תפיסה ביקורתית של מרד בר כוכבא אינה חידוש. כאמור, כבר חז"ל חפרו הסתייגויות למכביר. הטיעונים אז והיום דומים: המרד היה חסר סיכוי ותוחלת. הרפתקה מגלומנית משיחית שהובילה להרס עצום. ליהודים לא היה שום סיכוי נגד הצבא האימפריאלי החזק בעולם. 
אבל, יש משהו לא הגון בשיפוט המרד מנקודת מבט מודרנית. פרספקטיבה שנוטה להשכיח את המציאות שבה נולד המרד. שלטון קלגסי רומי. הקיסר אדריאנוס הקים בירושלים עיר אלילית, "איליה קפיטולינה", וגזר על המילה. אימפריה זרה דרסה את העם, בחומר וברוח. הגזירות הדתיות היו הקש ששבר את גב הגמל. היהודים לא היו עם נידח בשולי האימפריה. הם היוו אחוז משמעותי מאוכלוסיית האימפריה ונוכחותם בכל האימפריה ומחוצה לה היוותה מוקד כוח לא מבוטל. 
בניגוד למרד הגדול שבו חרב הבית השני, הפעם, היהודים התכוננו היטב והעיתוי היה מתוכנן. לא גחמה משיחית אלא מהלך מאורגן של מלחמת שחרור שזכתה לתמיכת רוב העם.
שלוש שנים החזיק מעמד צבא הגרילה של בר כוכבא מול כוח אדיר שמנה 11 לגיונות, שליש ממצבת הצבא הרומי. לימים, כשהקיסר אדריאנוס דיווח על המרד לסנאט, הוא נמנע מלנקוט את הלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום". לקיסר ולצבאותיו לא היה שלום, הרומאים ספגו אבידות קשות. שלושה לגיונות רומיים הושמדו. יהודה חרבה כליל. נותר יישוב יהודי רק בגליל. 
יש לתהות מה היה קורה לו היה העם נכנע, מוותר על ברית המילה ומשלים עם הפקס רומאנה, אולי היינו נטמעים כשם שנטמעו רוב העמים תחת השלטון הרומי.
 
כשהיינו ילדים שרנו על בר כוכבא הגיבור ואלתרנו קשתות וחיצים, אך משבגרנו ונכנסנו בשערי האקדמיה נודע לנו שבר כוכבא היה קנאי משיחי שהוביל את העם לאסון. זו התפיסה הרווחת. 
דה גול ראה בעצמו גלגול של ז'אן דארק, הבתולה מאורליאן שביקשה לשחרר את צרפת מהכיבוש האנגלי בזמן מלחמת מאה השנים במאה ה־15. למרות שהאנגלים לכדו את ז'אן דארק וצלו אותה על המוקד כמו מרשמלו, ז'אן דארק נחשבת לגיבורה לאומית של צרפת ומיתוס מכונן בתרבות הצרפתית. 
וויליאם וולאס, המורד הסקוטי ואבי הלאומיות הסקוטית, הנהיג מרד במלך אדוארד הרביעי וכשל. הוא הוסגר לאנגלים וב־1305 הוצא להורג באכזריות בלתי נתפסת. הוא נתלה, סורס בעודו בחיים, קרביו נשפכו והוא אולץ לצפות באיבריו נשרפים על המוקד. ראשו נערף וגופו בותר לארבעה חלקים. הראש הוקע על יתד על גשר לונדון, איברי גופו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד. וולאס הוכרע אולם האש שהצית לא כבתה. דמותו משמשת עד היום השראה לסקוטים שמבקשים עצמאות. 
סקוטלנד עדיין תחת הכתר האנגלי, צאצאי בר כוכבא לא. 

כדאי להכירi