התקציב, קצת אחרת

1. התקציב אופטימי - נניח שהחלטתם להכניס קצת סדר לחיים שלכם, לתכנן במקום "לזרום". החלטתם לכנס ישיבה משפחתית ולדון בחלוקת התקציב. כמה יוקצה לחינוך - מספרי לימוד וציוד ועד מורים פרטיים וחוגי העשרה, כמה לתרבות ופנאי, כמה למזון וכמה לקניית ציוד לבית וכדומה. ברוב המקרים תכנון כזה יראה לכם שההוצאה עולה על ההכנסות שתכננתם. במקרה הזה תוכלו לפעול בשלושה כיוונים - או לקצץ בהוצאות המתוכננות, או להגדיל את ההכנסות הצפויות, או להחליט שחלק מההוצאות יירכשו בהקפה, מה שנקרא ביצירת גירעון. באנלוגיה הזו תקציב המדינה נוקט את שלוש הפעולות, אך בעיקר מניח בנדיבות גידול בהכנסות. נוכח הגידול בתחלואה והמשבר בתעסוקה נראה שהנחות הצמיחה מופרכות. הנחת הגירעון לשנה זו עומדת על 6.8% ובשנה הבאה על 3.9% בלבד. גם ההנחה שהוצאות הממשלה בשנה הבאה יסתכמו ב־560 מיליארדי שקלים "בלבד" נראית אופטימית מדי נוכח ההתחייבויות שהמדינה לקחה על עצמה ובעיקר נוכח העובדה שסיום משבר הקורונה לא נראה באופק. נכון לרגע זה ההנחות האלה דומות יותר למשאלות לב.

2. התקציב מחנך - פתאום קם אוצר ומחליט שהתקציב הוא כלי חינוכי. אפשר לתרץ מס כבד על טבק בכך שהעישון מזיק לסביבת המעשן ולא רק לעצמו; אפשר לתרץ מיסוי כבד על אלכוהול כדרך להרחיק נוער ממנו. הנימוק שלפיו אנחנו רוצים לחנך את הציבור באמצעות מיסוי הוא לא פחות מזניחת העיקרון הבסיסי של הדמוקרטיה, שלפיו כל אחד מחליט מה טוב לו, ומובן שלכולם גם שמורה הזכות להשפיע על הזולת ולחנך אחרת. מס על משקאות מתוקים הוא פתח למדרון חלקלק. ואם כבר מקל, אז מה עם הגזר? למה אין הקלות במיסוי על מוצרי מזון "בריאים"? ולמה אין מיסוי על יתר המוצרים ה"לא בריאים", שכבר מסומנים על ידי משרד הבריאות כעתירי שומן, סוכר ונתרן? האם מדינת ישראל מאמצת מדיניות חדשה לחינוך הציבור באמצעות מיסוי?

3. התקציב משחד - נסו לשער בנפשכם מה היתה עושה הקצאה של 53 מיליארדי שקלים לטובת המגזר החרדי? משום מה ההקצאה לטובת המגזר הערבי עוברת בלאט בתקשורת. נראה שיש קונצנזוס על הצורך להשקיע בחברה הערבית, אך כפי שאנחנו יודעים, למשל מתקציב החינוך, תוספת משאבים היא לא ערובה להצלחה ולשיפור ההישגים. בימים האחרונים נעצרו בכירים ברשות מקומית ערבית בצפון הארץ, יחד עם קבלן עבודות. מהחשדות עולה לכאורה כי קבלן עבודות העפר הוותיק מאוד, עבד באותה רשות ואף אחד לא העז להחליף אותו. ראשי רשויות במגזר הערבי מודים שהפשע השתלט עליהם והם נכנעים לו. במצב הרקוב הזה עוד כסף לרשויות האלה משמעו עוד לחץ על ראשי הרשויות. מדינת ישראל לא השכילה להבין את הייחודיות של מבנה הכפרים הערביים, את הסוציולוגיה של החמולות, את סד הלחצים שעומד בו כל מנהל בית ספר, שההשתייכות המשפחתית של המורה מהווה שיקול מרכזי בבחירתו, שלא לדבר על בעלי התפקידים והספקים ברשות. כשמדובר במנגנון עובד - כסף עשוי להניע אותו מהר יותר, כשמדובר במנגנון רקוב - כסף עלול להוסיף חורבן. כסף הוא לא בהכרח אמצעי מרפה, הוא עלול להיות ההפך מכך, אבל הוא אמצעי השתקה מעולה, בעיקר למנגנונים רקובים שבנויים עליו.

4. התקציב מתעלם - ממשלת שינוי אמורה היתה לשים קץ להתעלמות מאחת הסכנות הגדולות האורבות לחוסן הלאומי של ישראל - גירעון קרנות הפנסיה. לכאורה היא עושה זאת בכך שהיא כוללת העלאת גיל הפרישה לנשים. אך עד שזה יקרה הגירעון עולה ושר האוצר דחה בפעם נוספת את הקיצוץ בקצבאות קרנות הפנסיה של עמיתים. מדובר בגוף המנהל 8 קרנות פנסיה ותיקות שהגיעו להסדר עם המדינה. ההסדר הזה כולל התחייבות של המדינה למימון הגירעונות, שנכון לסוף 2019 נאמדים בכ־240 מיליארד שקלים - כמו תקציב המדינה לחצי שנה. בשלושת החודשים הראשונים של השנה הקרנות האלה הגדילו את הגירעון שלהן ב־3 מיליארדי שקלים! גם המדינה עצמה היא קרן פנסיה אחת גדולה של פנסיות שערורייתיות במיוחד - "תקציביות". ההתנהלות של קופות הפנסיה בארץ היא מהלך קלאסי של הונאת פירמידה. בשנים הראשונות מאז קום המדינה הקרנות נהנו ממצטרפים רבים, בעיקר בשל העליות המאסיביות, שהזינו את השיגיונות שלהן. מלבד הרעיון המושחת של נטילת פנסיות בשיעור העולה באלפי אחוזים על הערך הצבור שלהן, ההסתדרות משכה מהקרנות כספים "לטובת העובדים" ורשמה נכסים על שמה. כשנדרשה להשיב הכספים טענה כי מדובר בכספים ישנים שלא ניתנים לאיתור. גם התקציב הזה מתעלם מההתחייבויות הללו, מלבד יישום מאוחר וחלקי של העלאה מתבקשת של גיל הפרישה, שאינו תואם לתוחלת החיים כיום.

5. התקציב לא מאפשר לנוע בדרכים - משבר הקורונה הביא את המדינה לשיאים בפקקי תנועה. ההגבלות על הטיסות לחו"ל השאירו אותנו בארץ, על הכבישים, מבלי שהיינו מוכנים לגידול נוסף בנפח התעבורה. התקציב וחוק ההסדרים היו חייבים לכלול מהלכים מהירים שיתייחסו לבעיות. יישום רעיון אגרת הגודש יארך לפחות שלוש שנים. מדובר ברעיון נועז בארץ, מכיוון שהמטרו ינוע באזור מרכז הארץ רק בעוד כעשור. הרעיון שלפיו צריך לדחוק בציבור לעבור לתחבורה ציבורית במקום רכב פרטי הוא נכון, רק אם יש תחבורה ציבורית יעילה במקום. אם התוכנית הזו היתה כוללת, למשל, פתיחת שוק המוניות גם לנהגי אובר, היה בכך לסמן חלופה מיידית לרכב הפרטי. גם ביטול חלק מההנחות בתחבורה הציבורית הוא מהלך שיכול היה להיות הגיוני, אם הוא יתבצע יחד עם השקעות גדולות בשיפור התחבורה הציבורית, שמתוכננות רק בהמשך. לכן נראה שגם במקרה הזה לאוצר אצה הדרך לגבות את המסים מהמהלכים, גם אם הם לא הגיוניים מבחינה כרונולוגית. מלבד אי הצדק, הסכנה היא שקופת המדינה תיקלע לקשיים ולא תוכל להוציא את הכספים המתוכננים.

6. התקציב כולל הטלת מסים - כשהאזרחים "הקטנוניים" מדברים על מסים הם מתכוונים לכל הוצאה שהמדינה כופה עליהם לשלם, מבלי לתת להם תמורה ישירה לכך. האוצר, לעומת זאת, מגדיר מסים כמס על עבודה, מס חברות ומס ערך מוסף. אז לפי ההגדרה של האוצר אין בתקציב, שאושר בינתיים רק בממשלה, מסים חדשים. נשלם יותר ארנונה ומחיר החשמל יזנק, אם אכן יוטל מס על פליטות פחמן, נשלם יותר על תחבורה, על שירותים מחו"ל ועוד. תרגיל נוסף שנהוג לעשות בשווקים - להקטין את המוצר, במקום להעלות את המחיר שהלקוחות כל כך רגישים אליו. אז הממשלה קיצצה את תקציבי רוב המשרדים ב־1.5%.