טילים של טעויות

ישראל ביקשה להימנע ממודל עדכני של "אירוע המגנומטרים", כיבתה את האש - ומבחינת חמאס, המסר הועבר • אך עד מתי ישראל תחמוק מהדילמה האסטרטגית: "הסדרה או הכרעה"?

לגרוף קופה על אירועי ירושלים. ילדים בוחנים חלק מרקטה באחד מקיבוצי עוטף עזה, השבוע,
 
אירועי השבוע בזירה הפלשתינית צריכים להדליק בישראל נורה אדומה. לראשונה זה זמן התעוררה מזרח ירושלים, ובעקבותיה התעוררה גם הרצועה. ישראל לכאורה הציגה חזית נוקשה, אך נתפסת כמי שהתקפלה בכל החזיתות.
הכתובת באירוע "הירושלמי" היתה על הקיר. סוגיית הטריבונות בשער שכם מוכרת היטב. גם הפקקים שהם יוצרים בלילות הרמדאן אינם חדשים. צודקת משטרת ישראל בטענתה שלא היה שינוי בסטטוס־קוו משום שהמחסומים היו שם קודם; טועה המשטרה כשהיא מיתממת לטעון שהאכיפה הנוקשה שבה נקטה בשבוע שעבר דומה לזו של השנים הקודמות.

התעקשות המשטרה, בליווי פרשים, הלהיטה את הרוחות. ביחד עם ההפגנה של ארגון להב"ה - עוד טעות של המשטרה, באישור ובעיקר בניהול האירוע - קרה מה שישראל משתדלת למנוע: ירושלים עלתה לכותרות. הסלוגן "אל־אקצא בסכנה" שב ושטף את הרשתות החברתיות. מכאן קצרה הדרך עד ל־36 הרקטות שנורו בליל שבת האחרון מהרצועה, ולהמשך הירי בימים הבאים.

חמאס אינו מעוניין בהסלמה בדרום. אין אף גורם שסבור אחרת. אבל חמאס הוא אלוף העולם בניצול הזדמנויות. ומרגע שזיהה שיש לו הזדמנות לגרוף קופה על אירועי ירושלים - הוא לא היסס. בוודאי כשברקע עמדו הבחירות ברשות הפלשתינית, שחמאס ביקש לגרוף בהן הישג משמעותי (נכון לשעת כתיבת שורות אלה, עמד אבו מאזן להודיע על דחייה או ביטול של הבחירות).


"נגיב במקום ובזמן" של פעם


ישראל הופתעה מעוצמת הירי מהרצועה. בדיונים הביטחוניים שכונסו בשבת בקריה הוחלט לפעול בשלושה צירים: הראשון, להיערך להסלמה, על כל המשתמע מכך - מתגבור סוללות כיפת ברזל ואמצעי איסוף מודיעיני, ועד להיערכות לתגבור כוחות. השני, העברת מסרים לחמאס כי ישראל אינה מעוניינת בהסלמה, אבל אם הירי יימשך היא תגיב בעוצמה, כלפי חמאס עצמו (שלא היה אחראי לשיגורים אבל אִפשר אותם). השלישי, מהלך מהיר להרגעת הרוחות במזרח ירושלים, מתוך הבנה שאם ירושלים תירגע גם עזה תירגע.

כחלק מכך, נרמז למשטרה שכדאי שתוריד את הרגל מהגז בשער שכם. לדרג המדיני אין יכולת להורות למשטרה כיצד לאכוף את החוק והסדר, אבל ראש הממשלה ושר הביטחון הבהירו שלדעתם זה הדבר הנכון לעשות. מפכ"ל המשטרה החדש, שהשתתף בדיונים, הבין - והורה על שינוי מדיניות מיידי. זה לא אומר שירושלים נרגעה לגמרי; יהיו בה עוד לא מעט ימים ועימותים אלימים, כולל במהלך ימי הרמדאן הנוכחי. זה כן אומר שנפץ מיותר אחד נוטרל.

לעזה לקח עוד כמה ימים להירגע. זה דרש העברה אינטנסיבית של מסרים - כולל גלויים - כי ישראל מאבדת סבלנות. לאחר שכונס הקבינט ביום שני הבין חמאס שהוא משחק באש, תרתי משמע, והנחה להפסיק את הירי. ברביעי לפנות בוקר אמנם שוב בוצע ירי לכיוון ישראל (שנחת בשטח הרצועה), אולם בצה"ל סבורים כי הוא בוצע בניגוד להנחיה, והעובדה שהוא לא צלח נובעת מכך שחמאס מפעיל אמצעים וכוחות כדי לאכוף את הנחייתו.

ספק אם ישראל באמת היתה משתגעת. צה"ל אמנם המליץ בראשית השבוע על תגובה חריפה (יחסית), אבל הדרג המדיני העדיף רגיעה. זאת עמדה מושכלת, שלוקחת בחשבון שכל מערכה בעזה תסתיים בנקודת המוצא.
הדברים נכונים בוודאי כשברקע עמדו המהומות בירושלים. העולם הערבי לא מתרגש מהעניין הלאומי הפלשתיני. עדויות לכך לא חסרות. משלל מבצעים ופעולות בעזה שלא עוררו שום אמוציה בבירות ערב, ועד ל"הסכמי אברהם" ששכחו את הפלשתינים בבית. אבל ירושלים היא עניין אחר: לא לאומני, דתי. סביבה יכולים כל מוסלמי העולם להתאחד, והיא יכולה להצית אש לא רק ברחובות של עזה ורמאללה, אלא גם באלה של עמאן וריאד.

מזה בדיוק ביקשה ישראל להימנע: ממודל עדכני של אירוע המגנומטרים. לכן היה חשוב לכבות את האש מהר, ולחזור לשגרה. לידי ישראל שיחקה העובדה שחמאס, כאמור, אינו רוצה מערכה בדרום. המצב הכלכלי ברצועה משתפר (באיטיות, אחרי הכל מדובר בעזה), והמענק הקטארי לחג אמור להגיע בקרוב. מבחינת חמאס, הנקודה הובהרה: הוא יצא להגן על ירושלים, וניצח. ישראל התקפלה. אפילו בעזה היא חששה להגיב. המהדרין גם יוסיפו את ביטול ביקורו המתוכנן של הרמטכ"ל בוושינגטון - רווח טקטי (נוכחות בארץ למקרה של הסלמה) מול נזק אסטרטגי (המאמץ לשכנע את ארה"ב שלא לחזור להסכם הגרעין עם איראן).

ספק אם ישראל היתה יכולה לנהוג אחרת בסיטואציה שנוצרה. מרגע שירושלים התלהטה וחיברה אליה את גזרת הדרום, היה נכון לפעול במהירות כדי לכבות את האש. לעיתים הדרך לעשות זאת היא באש: כך נהגה ישראל שנים מול עזה, כאשר על כל ירי הגיבה בתקיפת נגד. הפעם - אחרי שרשרת תקיפות התגובה בשבת - החליטה ישראל על מדיניות חדשה של הכלה ואיומים, שהזכירה לוותיקים את ה"נגיב במקום ובזמן שנבחר" של פעם.


אינטרס בבלאגן


טועה מי שחושב שהאירועים נגמרו. ספק אם הבחירות הפלשתיניות יסעירו את השטח, אבל ירושלים והרמדאן עוד כאן. השבועיים הקרובים יהיו מתוחים ביותר. יום ירושלים, לילת אל־קאדר, ואז עיד אל־פיטר ויום הנכבה וחג השבועות, שחלים כמעט יום אחר יום בסמיכות זמנים נפיצה במיוחד.
שתי פלוגות מג"ב שפיקוד המרכז "השאיל" למשטרה יישארו בירושלים, והגדודים שהוקפצו במקומן לשטחים ימשיכו בפעילות המבצעית. גם עזה תישאר מתוגברת באמצעים ובכוחות, עד להודעה חדשה. בהמשך לשקט, פתחה אתמול ישראל את מרחב הדיג בעזה, שנחסם כליל בראשית השבוע.

גורם ביטחוני בכיר אמר שלשום שאנחנו נמצאים בסיטואציה מוזרה. לכל אחד מהגורמים יש אינטרס בבלאגן, אבל לא אצלו. חמאס רוצה לראות את ירושלים בוערת (ואם אפשר גם את הגדה), אבל מעוניין שעזה תישאר שקטה. לרשות הפלשתינית אין עניין בבלאגן בשטחים, אבל ממש לא אכפת לה שחמאס יסבול בעזה. 

זאת סיטואציה נוחה לישראל, שמבקשת לקיים מדיניות של הפרד ומשול בין הגדה לרצועה, ובינן לבין מזרח ירושלים. ממילא עמדה ישראל על שלא לאפשר לערביי מזרח העיר להשתתף בבחירות לרשות - לקח מהטעות של הבחירות ב־2006, שבהן זכה חמאס בניצחון גדול. בישראל חששו שממשל ביידן יפעיל לחץ לאפשר בחירות פתוחות וחופשיות, ולכן פעלו ישירות מול אבו מאזן (בעיקר באמצעות ראש השב"כ) כדי לשכנעו שבחירות בעת הזאת עלולות להמיט על הרשות אסון, בהתחשב בחולשת הפת"ח מול פעלתנות חמאס וגורמים אופוזיציוניים נוספים, ובראשם מפלגתו החדשה של מרואן ברגותי.

אבו מאזן השתכנע, אך הסכנה נותרה. חמאס ימשיך לאתגר את ישראל (ואת הרשות). ישראל לא תוכל לחמוק לנצח מדיון אסטרטגי על מה בכוונתה לעשות מולו: להגיע להסדרה, או להכרעה. רבים מאלה שבקיאים במהלכי ההתעצמות שלו בתקופה האחרונה הביעו צער על כך שאירועי השבוע חלפו, מבלי שנוצלה ההזדמנות לשלול מהארגון את חלקו. 

כדאי להכירi