קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ספגו אנשי הארגון החרדי־לאומי ליב"ה (ליבה יהודית בציבוריות הישראלית) ביקורת נוקבת וכה רחבה, אפילו מחוגים אורתודקסיים שמרניים, כפי שספגו לאחר שאנשי הארגון הפריעו לתפילות ולקריאת מגילת איכה בתשעה באב, ברחבת "עזרת ישראל" למרגלות הכותל המערבי. התפילות בנקודה הדרומית הזו של הכותל נערכות ללא הפרדה בין גברים ונשים, ונוטלים בהן חלק חוגים המזוהים עם התנועה הרפורמית, הקונסרבטיבית והאורתודוקסיה המודרנית.
בתשעה באב, לפני כשבועיים, אנשי ליב"ה הציבו במקום מחיצה, כחלק ממה שהוגדר כ"מאבק על זהותו היהודית של הכותל". התוצאה היתה ריב ומהומה גדולה וצורמת, דווקא ביום שרבים בישראל מדברים בו על המחיר הכבד של שנאת חינם.
הביקורת המשמעותית ביותר, כך נדמה, הגיעה בדמות "פצצה" שהטיל ימים ספורים לאחר האירוע הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה, מהחשובים והמרכזיים שבין רבני הציונות הדתית ומי שמזוהה בדרך כלל עם הזרם התורני־שמרני שלה.
הרב מלמד אמנם הדגיש כי אינו בקי בפרטי אירועי ט' באב בעזרת ישראל, וכי אמירתו היא עקרונית, אך הוא קרא לציבור הרחב ולרב הכותל שמואל רבינוביץ' לקדם בברכה ובמאור פנים את הרפורמים והקונסרבטיבים שבאים להתפלל ברחבה, ואף לספק להם ספרי תורה במידת הצורך. האמירה של הרב מלמד אינה נקודתית. למעשה, היא קוראת תיגר על התנהלות רבנית־תורנית שמעת לעת נוקטת דרך של הפחדה וחרמות, בפרט מול הרפורמים והקונסרבטיבים.
ההסבר לדברים הכמעט מרעישים טמון באירוע שולי לכאורה, שהתרחש לפני כחודש ימים. מלמד עסק אז בטורו ההלכתי־אקטואלי "רביבים" (שמתפרסם בעיתון "בשבע"), בסוגיה הלכתית העוסקת בהתקן תוך־רחמי. הרבנים, שכעבור חודש עתידים היו "להזדעזע" מדבריו בעניין הכותל והרפורמים, הזדעזעו כבר אז מעצם העיסוק הפומבי־תקשורתי בסוגיה כה רגישה ואינטימית.
אלא שהביקורת ההיא, שקשורה להלכות נידה, שחררה אצל הרב מלמד, כך נראה, שסתום סמוי. מקורביו אומרים שתגובתו למבקריו אז תקפה ונכונה גם לסערה העזה פי כמה שחוללו דבריו בעניין תפילות הרפורמים והקונסרבטיבים בכותל. "המציאות היא", כתב אז הרב מלמד, "שלמרבה הצער, פעמים רבות מדי ישנו לחץ שמטיל אימה על רבנים, שלא יעזו להביע את עמדתם כאשר היא שונה מעמדת המחמירים. הלחץ מגיע בעיקר מתלמידים קנאים שלא שימשו כל צורכם, שמעוררים מחלוקת נגד הרב שנדמה להם שסטה מהדרך.
"מחלוקות כאלה", הסביר הרב, "עלולות לפגוע במעמדם הציבורי ולמרר את חייהם בהאשמות ובדיבות, ולמי יש כוח להקדיש את זמנו להפרכתן... בעקבות זאת נסוגו ונרתעו, והתורה התמעטה ונחשכה, ורבו הצרות לישראל. לכן החלטתי לעצמי שבכל עת שאחוש שיש כנגדי איום, אתאזר בגבורה ואבאר את דבריי במסגרת הפומבית ביותר... כדי לתרום את תרומתי הדלה להפסקת סגנון האלימות והחרמות בתוך בתי המדרש... בעיניי, מצוות 'לא תגורו' (שאוסרת על דיינים להתנהל מתוך פחד - נ"ש) חיונית כל כך לקיומה של התורה, שהיא דוחה את חוסר הנעימות שבעיסוק בסוגיה זו בפומבי".
דבריו של הרב מלמד בעניין הרפורמים והקונסרבטיבים, שבמשך שנים מוחרמים על ידי רבים בממסד הרבני האורתודוקסי, הם המשך ישיר של תפיסת "לא תגורו". הרב מלמד בחר שלא להתראיין לכתבה זו, אבל בני ביתו העבירו אלינו על דעתו שיעורים מוקלטים ודברים שכתב, מהפכניים יש לומר - ודאי מנקודת מבט חרד"לית - שמשרטטים תפיסת עולם סדורה בעניין היחס הראוי לרפורמים ולקונסרבטיבים, שכבר מעוררת פולמוס עז בין רבנים בזרם האורתודוקסי.
מנגד, לראשונה זה שנים רבות, חשים ראשי שני הזרמים האחרים ביהדות כי עלה בידם להבקיע את חומת החרם שמטיל עליהם הממסד האורתודוקסי. "לעיתים הדברים הכי ברורים, הכי פשוטים והכי אלמנטריים - הם גם הכי מרגשים", אמרה השבוע רקפת ג'נסברג, מנכ"לית התנועה המסורתית.
לקדש ולא לחלל
הרב מלמד סבור כי בני "הציבור הדתי והחרדי ששומרים על ההלכה והמנהג", אינם צריכים להצטער על כך שהקונסרבטיבים והרפורמים מגיעים לכותל, אלא להפך - "לשמוח על כך שעוד אחים יהודים קשורים למקום המקדש, ועוד אחים רוצים להתפלל לאבינו שבשמיים". הוא מציע להם "להביט על כך בעין טובה. למרות שאנו חולקים על מה ששינו מההלכה. אנו יודעים לכבד ולהעריך את כל הדברים הטובים שבהם. גדול קידוש השם מחילול השם", הוא מסביר ומציע כאמור לרב הכותל, הרב רבינוביץ', "לכבד את היהודים מכל הזרמים" ולקבל את פני הבאים להתפלל בעזרת ישראל "בברכת ברוכים הבאים".
אף שעזרת ישראל אינה כפופה להוראותיו ההלכתיות של הרב רבינוביץ', הרב מלמד טוען כי "היא צריכה להיות מקום שגם לו הוא דואג במרב הכבוד... כלומר, למרות שלא יתפלל עמהם מפני שמירת ההלכה, ישמח מאוד בבואם להתפלל בכותל ויעודד אותם לפקוד את הכותל בקביעות ובקבוצות גדולות ככל האפשר, ואף ידריך את הסדרנים לסייע להם בכל מה שאפשר... ואם יצטרכו ספר תורה ידאג לכך בהדרת כבוד... ויפנה את הנשים שרוצות לקרוא בתורה בראש חודש לעזרת ישראל וידאג לכל צורכיהן בכבוד".
הרב מלמד לא "החליף צד" או "ערק", אבל דבריו בעניין הכותל משקפים החלטה נחושה שלו להיאבק בשיטת החרמות. הוא מבהיר שלא ישתתף בחתונה או בתפילה רפורמית ואף סבור כי שותפות בתפילות ובחתונות שכאלה - כמוה כאישור לדרכם: זה "כאילו לומר, אין לי מחאה", אבל "למרות שמדובר בתנועות של יהודים שאינם מבטאים את מסורת התורה... הן תנועות של יהודים שמקיימים מנהגים יהודיים. הצביון של החיים היהודיים חשוב להם. יש להם אידיאלים חשובים לתיקון עולם, ובפועל - הם משתדלים לחזק את הזהות היהודית של חבריהם ולעכב בכך את תהליך ההתבוללות, במובן הרחב והמלא ביותר של שכחת היהדות".
הרב מלמד אף גורס שלא ניתן, כפי שאחדים סבורים, להפריד בין החרמת הנציגים וראשי הזרמים האחרים ביהדות לבין החברים והחברות באותם זרמים. "אי אפשר להחרים רק את הנציג ולא לבטא חרם כלפי האנשים הפרטיים", הוא קובע. "כפי שאיננו מחרימים תנועות מרכזיות נוספות שחבריהן יהודים, והן עוסקות בחינוך, תרבות, טקסים ופעילות קהילתית יהודית, וחשות ערבות ואחריות כלפי כל ישראל ותושבי מדינת ישראל בכללם - כמו מכבי העולמי, בני ברית, ג'וינט, התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר, ותנועות הנוער היהודיות השונות".
הדברים הלא שגרתיים של מלמד הגיעו גם על רקע מפגשים ושיחות שקיים עם נציגי התנועות המוחרמות. המפגשים הללו, אומרים מקורביו, חיזקו אצלו את "ההיכרות עם כוונתם הטובה של האנשים והרצון שלהם לקיים איזה שהוא קשר של בני קהילתם עם היהדות". לפחות שני מפגשים כאלה נרשמו בשנים האחרונות.
"קשר של שברים"
באחד המפגשים של התנועות עם הרב מלמד נכח ד"ר משה וינשטוק, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, ומי שיזם יחד עם דביר כהנא את "אמנת הייעוד המשותף". "זו היתה שיחה בת שעתיים עם שרון בראוס, הרבה הקונסרבטיבית מלוס אנג'לס", מתאר וינשטוק. בראוס היא אשת שמאל המתנגדת להתנחלויות, שנבחרה לפני שמונה שנים על ידי מגזין "ניוזוויק" למקום הראשון ברשימת הרבנים המשפיעים ביותר בארה"ב, ובינואר 2013 אף הוזמנה לשאת תפילה בטקס השבעת הנשיא ברק אובאמה לכהונה שנייה.
בנובמבר 2020, זוכר וינשטוק, "בראוס שפכה קיתונות של ביקורת על מדיניות ישראל ביהודה ושומרון, ואז הרב מלמד ניגש וניצב מולה רועד מכעס, הביט ישר בפניה ואמר לה: 'את פגעת בי. אני מתנחל, ואני גר ליד שכם. אני איש הלכה ואדם מוסרי מאוד, ואת קראת לי רשע". וינשטוק מספר שבראוס החווירה, התבוננה ברב מלמד ארוכות ואחר כך נכנסה עימו לדו־שיח.
"הם ניהלו שיחת עומק ארוכה", מעיד וינשטוק, "בתחילה הוא הוכיח אותה והיא האזינה. אחר כך הם דנו בדברים רבים שבהם לא הסכימו, אבל היתה הקשבה. בתום הדיון בראוס הבטיחה לו: 'הרב מלמד, בפעם הבאה שאגיע לישראל, אקדיש יום-יומיים לביקור אצלך ואצל ענבל רעייתך בהר ברכה. ארצה להכיר אתכם באמת ולהאזין לקול שלכם. איני יודעת אם אשנה את דעתי, אבל לפחות נכיר זה את זה".
המפגש עם בראוס התקיים חודשים אחדים אחרי שהח"כית לשעבר תהלה פרידמן יזמה מפגש של מלמד עם הרבה הרפורמית הפריזאית דלפין הורווילר. המפגש, בהנחייתו של פרופ' גיל טרוי, התקיים בזום במסגרת ועידת "מקור ראשון" אשתקד. הרב מלמד תיאר שם את הקשר בין יהודי העולם כקשר משפחתי. הרבה דלפין דיברה על "קשר גיאולוגי עם שברים: למדנו לחיות עם שברים וזה כולל את השברים בזהויות שלנו, שמאפשרים לנו להרגיש שאכפת לנו מהאחר כי אנחנו לא מלאים בזהות מוגדרת אחת". הרב מלמד הגיב במפגש הנדיר כי הוא חש "כאילו היתה פרידה ארוכה וצריך להשלים קצת, לספר מה קורה וללמוד אחד את השני, אנחנו אחים. בעיניי זה המניע הבסיסי ביותר למפגש".
בשבוע שעבר סיפר הרב מלמד כי סבו, המחנך פרופ' יוסף ולק, כתב בספרו "כיום אתמול" מאמר על הקהילה היהודית בברסלאו, שבה נולד וגדל. הקהילה התייחדה בכך ששמרה על אחדות בין היהודים מכל הדעות, למרות המאבק החריף שהתחולל באמצע המאה ה־19 בין ראשי הזרמים שם. "על החותמת של קהילת ברסלאו", הוא מצטט מהספר של סבו, "נראים שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם הפסוק 'והיו לאחדים בעינך', ומייד נזכרים בראשית הפסוק: 'וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד (יחזקאל לז,יז) זו המשימה ושכרה אחדות"!
בנפרד, ללא מחיצה
בהמשך לדברים של הרב מלמד בעניין התפילות ברחבת עזרת ישראל שבכותל, התפרסמו מחדש ברשת צילומים משלהי השלטון העות'מאני בארץ ישראל, שבהם נראים יחדיו גברים ונשים כשהם מתפללים לכאורה יחדיו, או לפחות שוהים יחדיו בסמטת הכותל של פעם.
התמונות הללו נשזרות אף הן בוויכוח המחודש סביב עזרת ישראל, ובשאלה ההיסטורית־אקטואלית אם לפני מאה שנה גברים ונשים התפללו או שהו יחדיו בכותל המערבי.
לני בן דוד, איש המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומומחה לצילומי ארץ ישראל בין המאות ה־18 וה־20, מזכיר שכבר בשלהי השלטון העות'מאני מנעו השלטונות הצבת מחיצה שתפריד בין גברים לנשים. מעבר לכך, "באותן שנים מדובר היה בסמטה צרה וצפופה, שבה היה קשה לשמור על עקרון ההפרדה. אנשים, גברים ונשים, נדחקו יחדיו מפאת הצפיפות לכיוון חומת הגדר של שכונת המוגרבים, שתחמה את סמטת הכותל.
"צריך גם לזכור", מטעים בן דוד, "שצלמי התקופה ליהקו לעיתים את המצולמים שלהם באופן שבו רצו. גם צעיפי השל הרחבים, שבהם עטופות הנשים בצילומים הללו, שמכסים את כתפיהן וראשיהן, הם חלק מהסיפור. זקנות מאה שערים סיפקו עדות ישירה לכך. הצעיפים הגדולים הללו, כך הן סיפרו, היו המחיצה שלהן".
ד"ר דותן גורן, חוקר א"י והמקומות הקדושים שחקר סוגיה זו, מזכיר אף הוא את המניעה השלטונית להצבת מחיצה. הוא מציין כי "אמנם בשעת ביקורים ואמירת בקשות לא נשמרה ההפרדה, אולם כאשר התפללו במקום במניין, למשל בלילות שבת, היתה הפרדה, ללא מחיצה".
"מחיצה", מפרט גורן, "תועדה בתמונות רק בנקודות זמן בודדות לאורך ההיסטוריה. יש למשל תמונה אחת כזאת מ־1907 ותמונה ידועה נוספת מספטמבר 1928, שבה נראית המחיצה המפורסמת שהבריטים הסירו אותה בשיאו של סכסוך הכותל, שהוליד את מאורעות תרפ"ט".
בספרו "ובא לציון גואל", גורן מספר כי בשנת 1910 לערך היהודים העמידו ברחבת הכותל מחיצה ארעית מקרשים להפרדה בין גברים לנשים בזמן התפילה. צעדים אלה עוררו את חמתו של אבו באשיר, שייח' שכונת המוגרבים. הלה הביא בחלוף שנה להחלטה של המועצה המנהלית (המג'לס אדארה) לאסור על היהודים להביא כיסאות, ספסלים ותשמישי קדושה לתפילה בכותל.
ב"יומן הכותל" שכתב רב הכותל יצחק אביגדור אורנשטיין בראשית המאה שעברה, נכתב בין היתר כי מול האיסור הבריטי להציב בכותל מחיצה, הרב עצמו הקפיד לעמוד במקום קבוע, כתחליף למחיצה, כדי לסמן את קו ההפרדה בין אזור התפילה של הגברים לאזור התפילה של הנשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו