כאשר נשיא המדינה רובי ריבלין הטיל את משימת הרכבת הממשלה על נתניהו, הוא עשה זאת בחוסר חשק מסוים. "הכרעה זו אינה הכרעה קלה בעיניי ברמה המוסרית־ערכית", הודה הנשיא, אף שכמובן המוסר והערכים הנשיאותיים מעולם לא היוו חלק ממערך השיקולים למשימה המסוימת הזו. כדי להדגיש את מורת רוחו מעט יותר, הוא ויתר על הפגישה האישית עם נתניהו.
חמיצות מסוימת נרשמה בשורות הימין, אבל לא מספיק התפעלות תקשורתית, ולכן הגביר הנשיא את הלחץ על דוושת הגז וברח ממשכן הכנסת, כדי לא להשתתף בצילום החגיגי המשותף יחד עם ראשי הסיעות ונשיאת בית המשפט העליון. נשמעו הערות מהיציע. אבל האדמה לא רעדה לנוכח הפרה חוזרת ונשנית של כללי הפרוטוקול הטקסי. מדוע שתרעד? אפשר להמר שחסרונו של נשיא זה או אחר לא יורגש בקרב צופי התמונה בדורות הבאים.
הנשיא הנוכחי זנח בתקופת כהונתו יותר מדי כללי פרוטוקול - החשוב בהם הוא ניתוק מגע עם הפוליטיקה, ובכך פגע במותג שהוא מגלם. מוסד הנשיאות הוא כולו פרוטוקול. לשם כך נוצר: לוקחים אדם, מקרצפים אותו מכל הקווים הפוליטיים באופיו, והופכים אותו לטקס ממלכתי עם רגליים. אך אם אפשר לוותר על הטקס - אפשר לוותר גם על המוסד.
התעלמות מכללי הטקס היא לא אסון גדול, אך עלולה ליצור בלבול, בדומה לבלבול שאנו חשים לנוכח אי בהירות בנוגע לכללי נימוס: מי פותח את הדלת למי, מי ראשון בתור, מי מחכה למי: זה שיוצא מהמעלית או זה שנכנס אליה. לא תמיד יש בכללים הללו היגיון שאפשר לזהות (אישה חזקה ועוצמתית לא צריכה שגבר יפתח לה את הדלת!), אבל במקרים רבים הם משליטים סדר בבלאגן האנושי. הם אחד מהמנגנונים הרבים שיצר האדם כדי לבנות חברה מתפקדת, שבה חופש הפעולה של היחיד מוגבל, וערכים חשובים מוצבים בתוך מסגרת ברורה שגם יוצקת בהם משמעות. גם משמעות חיונית לחברה מתפקדת ולתחושת משמעות חברתית ואישית, וגם חוק וסדר. כללי משחק ברורים שחלים על כולם. אלו הם לא שומרי הסף - אלא הסף עצמו.
גם הבלאגן האנושי, שאותו אכנה מעכשיו בשמו המכובד "כאוס", הוא רכיב חשוב בחברה האנושית, שכן הוא מבטא את יסוד החופש באדם, אבל בעוד העירוב של הכאוס במוסד הנשיאות הוא אמנם לא־נעים ומקסימום מעצבן - נוכחותו בשנים האחרונות במערכת המשפט משולה לתיבול כוס קפה בשלוש אצבעות של דינמיט.
מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק, החוק אינו חוק יותר. הוא "טקסט". בחיבורו "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט", כתב ברק: "תכלית הטקסט המשפטי מורכבת משני יסודות: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי עניינו הכוונה של יוצר הטקסט. זוהי כוונתם של האבות המייסדים אשר הכינו את החוקה; זוהי כוונתם של חברי הגוף המחוקק אשר חוקקו חוק; זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה; זוהי כוונתו של המצווה. הכוונה מבטאת יסוד סובייקטיבי. היא תיאור של מציאות היסטורית־פסיכולוגית־ביולוגית שהתרחשה בעבר (...) היסוד האובייקטיבי - והוא המעניין אותנו, שכן מתבטאים בו ערכי היסוד של השיטה - עניינו התפקיד של הנורמה בשיטה".
על פי ברק, היסוד ה"אובייקטיבי" של הטקסט הוא הפרשנות של השופט. זו אינה מחויבת ללשון החוק, לכוונת המחוקק, לסמכותו של המחוקק - שכן אלה נמצאות ב"רמת ההפשטה הנמוכה ביותר". בסך הכל טקסט. וברק עוד מוסיף ומכביר מילים על "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי" ו"חוקתי" (לישראל אין חוקה), על שילובים ומיזוגים ועקרונות היסוד של השיטה, עד שהראש סחרחר והחוק נעלם. מרוב דיונים על עקרונות היסוד של בעיטת העונשין - כבר אי אפשר לשחק כדורגל.
השיטה שמציע ברק היא כאוס חוקי. וכאוס אינו שיטתי. לכן מערכת החוק קורסת כאשר היא אינה מוגדרת היטב, כאשר היא גחמנית, כאשר היא לא ניתנת לתיקון כיוון שהיא היחידה שממונה על חשיפת ליקוייה, וכמובן - לא מוצאת בעצמה שום פסול.
מערכת החוק הופכת כאוטית כאשר בית המשפט העליון דן בחוסר סמכות בחוקי יסוד, וכאשר המחוקק לא מציב בפניו את הגבול האובייקטיבי, כפי שנקבע בחוק - וידיה של הכנסת כבולות, כיוון שהיא קיבלה על עצמה את הפרשנות האובייקטיבית של השופט בנוגע לתכלית החוק. זהו כאוס.
מערכת החוק הופכת כאוטית כאשר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר, קובע כי ליועץ המשפטי לממשלה ניתנה הסמכות הבלעדית לקבוע את נבצרותו של ראש הממשלה, ושבוע אחר כך בית המשפט מבקש מהמדינה ומהיועמ"ש להשיב לעתירה שדורשת להכריז על נבצרותו של נתניהו. זהו כאוס. חוקים שנפסלים על ידי מערכת המשפט, סמכויות שניתנות ונלקחות על פי "ערכי היסוד של השיטה" או המצאה אחרת, ריקון החוקים הקיימים מתוכן לטובת פרשנות אובייקטיבית שמבוססת על ערכים כלשהם, שגם הם אינם מנוסחים במלואם ולא זכו לאמון הציבור, כיוון שנוצרו רק אתמול. זהו כאוס.
משפט נתניהו מתנהל באותו אופן כאוטי: מערכת אכיפת החוק עברה על החוק כאשר פתחה בחקירה נגד ראש ממשלה מבלי לקבל כחוק את אישור היועמ"ש. השופטים הודו בכך - אך המשיכו במשפט. זהו כאוס. ההגנה ביקשה לדעת אם עד התביעה הראשי, אילן ישועה, הוא עד מדינה - הפרקליטות מסרבת לענות והשופטים דוחים את בקשת ההגנה. זהו כאוס. התובעת במשפט, ליאת בן ארי, חשודה בסדרת עבירות כלכליות בהיקף של מאות אלפי שקלים, עונה לכל השאלות בחקירתה "אין לי מושג", ובכל זאת נושאת נאום על ניצול כוח שלטוני ועל טובות הנאה. זהו כאוס.
אין להקל ראש בכוחו של הכאוס להשחית כל דבר שהוא נוגע בו. לעיתים מחירו נמוך. התנהגותו של הנשיא ושבירת הכלים שלו יביאו לכל היותר לביטול מוסד הנשיאות, או לזלזול בו. לא נורא. אבל רעיונות דומים עלולים לצוץ בנוגע לחשיבותו של החוק בחברה הישראלית, וכאן התוצאה תהיה הרת אסון.
