השומר הכי אנוכי: האיש שאחראי למצב העגום של ישראל באמריקה

הנורמליות החדשה

המהומות באקדמיות האמריקניות והמהלכים של הממשל נגד נצח יהודה הם זריקת עידוד לשונאי ישראל - מחמינאי דרך נסראללה ועד לסינוואר

בעקבות מלחמת ששת הימים, הישראלים החלו לראות בצרפת מודל של בוגדנות, הפניית עורף והזניה מדינית. האם באווירת הפולקלור של המלחמה הנוכחית מתחיל להתבסס רגש עממי דומה כלפי ארה"ב?

מארק דובוביץ, אחד מהמנתחים הטובים ביותר של המלחמה, בייחוד בהיבט של העימות הגרעיני בין ישראל לאיראן, אומר שמתקפת הטילים והכטב"מים ב־14 באפריל באה למעשה כתוצאה מהתעבות הבידוד המדיני הבינלאומי סביב ישראל. בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" אמר דובוביץ כי המנהיג העליון עלי חמינאי "ראה שישראל מבודדת אחרי שלושה חודשים של ביידן חובט בביבי, והיו שם 60 חברי קונגרס שקראו לגדוע את הסיוע לישראל. ישראל חטפה חזק, ואני חושב שחמינאי החליט שזו (חיסול בכירי משמרות המהפכה) ההזדמנות שלו לבסס נורמליות חדשה".

כלומר, כמו שחמאס הפך את ירי הקסאמים על שדרות ואשקלון להרגל - כך מעצמה כמו איראן קובעת רף של מתקפת טילים נרחבת על מדינה ריבונית אחרת, חברה באו"ם, וזה מתקבל כלגיטימי. "הוא חשב שהוא יהדק את הבידוד של ישראל, אבל קרה ההפך", אמר דובוביץ מהמכון הוושינגטוני להגנה על הדמוקרטיות.

או שככה היה נדמה לנו. נראה היה שישראל הפכה את הקערה על פיה, אבל מייד האמריקנים חזרו אלינו עם ימנית חזקה של איום בסנקציות על גדוד נצח יהודה, ועם שמאלית מוחצת של הפגנות אנטישמיות פרו־חמאסיות בקמפוסים המרכזיים בניו יורק ובשכנותיה. איראן לכאורה הועמדה בפינת העונשים, וישראל יצאה מהפינה. אבל ביידן ובלינקן לא נחים לרגע, והם כבר עובדים על חסימת הדרך ללחימה ברפיח ויוצרים "נורמליות חדשה" של סנקציות על יחידה בצה"ל.

הניתוח של דובוביץ מבהיר שדיבוריו של הנשיא ביידן, על כך שמחויבותו לביטחון ישראל "מחושקת כברזל", הם רטוריקה ריקה. יתר על כן, יש בהם כדי להטעות את ישראל, ואף להונות אותה. כי המלל האנטי־ישראלי שלו, ברמה הפוליטית וברמה של מלחמה באמצעות "כוח רך", מתורגם בסופו של דבר למתקפות פיזיות על ישראל.

הציטוטים שמכון ממרי מביא ממנהיגי הזירות השונות שאיראן מפעילה נגד ישראל, מלמדים בבירור שנסראללה ועמיתיו מחמאס ומהחות'ים שואבים עידוד רב ממהומות הלחץ של תומכיהם מעבר לקווי האויב. כלומר, במרכזי האקדמיה, ברחובות הערים האמריקניות, בגשרים ובנמלי התעופה. וזה לא רק עידוד - הם מזהים לחץ אפקטיבי של המפגינים האלימים על ממשל ביידן. חלק גדול מפקידי מחלקת המדינה עשויים מאותו החומר של אנשי הארגונים שאספו חומר נגד נצח יהודה. ואגב, מי שפתחו את החזית הפנים־צה"לית הזאת כבר לפני שנים היו ארגונים כמו שוברים שתיקה, בצלם ושלום עכשיו.

אבל אני הייתי שם את מתקפת הטילים והכטב"מים תחת הכותרת "מתקפת צ'אק שומר". בסופו של דבר, בשלושת חודשי החבטות וההצלפות נגד נתניהו, אבל בעצם נגד ישראל, השיא היה נאומו של "שומר ישראל", הדואג כל כך לשלום הישראלים.

קולומביה פינת קפלן

האמריקנים למדו מחבריהם בשמאל הישראלי שלכל בעיות העולם יש כתובת אחת - ואין בלתה: ביבי. לכן המאבק בו חשוב יותר מכל

ואפשר להוסיף עוד גורם משפיע בחודשים שקדמו למתקפת 14 באפריל: הדינמיקה של "המחאה" הקפלניסטית, החותרת תחת המאמץ המלחמתי ומורל העם, חזרה בדיוק לאותו המקום שהיתה בו בשנת העוועים שקדמה ל־7 באוקטובר.

במוקד המתקפה מוושינגטון ומרחוב קפלן (ומכביש 1) - ביבי. לארסיות המטורפת של מחוללי המהומות אנחנו כבר רגילים, זו אפילו לא נורמליות חדשה. אבל דיבורי ביידן ספציפית נגד ביבי, "האיש הרע", "הדפוק", שמנהל את המלחמה מעבר לסף ומעל לרף, ובתוספת התביעה המוצהרת של הסנאטור שומר שנתניהו ילך הביתה ויתקיימו בחירות, כי אחרת ישראל תהפוך למצורעת בעמים - זו באמת "נורמליות חדשה".

כדאי לשים לב. הדמוקרטים הפכו למפלגת שמאל רדיקלית, וביבי החליף את טראמפ אצל השמאל האמריקני. טראמפ מטופל באסטרטגיה של לוחמה משפטית, והממד הפסיכוטי של "מופרעות טראמפ" כבר די נשחק. הוא הפך למוצר יצוא, וניתן למצוא אותו בצורת ציוצים מבחילים נגד נתניהו ברשת איקס (או איכס) של כתבי "הארץ", ובקטעים ארכניים וקונספירטיביים בסניפים אחרים של המדיה החברתית. מי שמוצב היום כאובייקט שנאה באמריקה במקום טראמפ זה נתניהו. מדינת ישראל מצומצמת למילה "נתניהו". אף אחד כבר לא מעלה על הדעת שראש ממשלה של מדינה, שנלחמת לבדה עבור המערב בכמה חזיתות טרור, ידרוך על אדמת ארה"ב וייפגש עם הנשיא בבית הלבן. הנשיא האנטישמי תומך חמאס וחיזבאללה, ארדואן, יוזמן בעוד כשבועיים לשטיח האדום בבית הלבן - אבל לא ראש ממשלת ישראל.

בכותרות של מגזינים ליברליים לא מתייחסים לישראל או לצה"ל, אלא "איך נתניהו יגיב לאיראן". ההסתה נגד נתניהו מאפילה על טראמפ, ואפילו על התעמולה הבלתי פוסקת עד לא מכבר נגד "ולאד האיום" - פוטין. ההסתה מקורה ברטוריקה בלתי פוסקת של בלינקן וביידן. בכל ימי המתח בין ישראל לאיראן לא נשמעו כמעט שמותיהם של חמינאי, ראיסי, יחיא סינוואר או נסראללה. הם לא קיימים בכלל. הם מככבים בגלריית ההערצה של מפגיני הקמפוסים. מתחת לאפו של הנשיא ביידן, ארגוני הג'נוסייד חמאס וחיזבאללה והחזיתות העממיות הפלשתיניות למיניהן כבשו את הקמפוסים האמריקניים. סטודנטים יהודים (וחלק מהפרופסורים) כבר לא יכולים להרגיש ביטחון

באוניברסיטאות, בעיקר בקולומביה ובאוניברסיטת ניו יורק. קריאתו של רב לסטודנטים היהודים לא להיכנס לקמפוס של קולומביה היתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים. אבל אפילו בישראל היא מתקבלת באדישות נוכח הנרקיסיזם הקולקטיבי האלים של מפגיני קפלן, קיסריה וכביש 1. נהרגו שניים במסגרת הקומבינה.

ללא תקווה

גם חבילת הסיוע הנדיבה לישראל ולאוקראינה לא יכולה לכסות על מה שמתחולל בקמפוסים, ועל הגיבוי ששונאי ישראל מקבלים מהממסד

גם כותבים פרו־ישראלים מובהקים, שמתייחסים לתנועה המהפכנית שבמרכזה המאבק נגד מדינת ישראל, חושבים בטעות שהמחאה מלפני 50 שנה ויותר נגד מלחמת וייטנאם היתה משוחררת מההיבטים האנטי־ציוניים והאנטי־ישראליים. האנטי־ציונות על היבטיה האנטישמיים היתה חלק ממרכיבי המהפכנות השמאלית הרדיקלית באותם הקמפוסים שעולים היום לכותרות, אבל היא לא היתה בחזית ובמרכז הבמה. את מרכז הבמה התעמולתית תפסו ההתנגדות למלחמת וייטנאם, קריאות עידוד לקובה והמאבק נגד הנשיאים ג'ונסון וניקסון. ההבדל המהותי בין אז להיום הוא שבשנות ה־60 וה־70, המהפכנות לא רק היתה מלווה בפסקול וודסטוקי מרטיט, אלא היא היתה אנטי־ממסדית.

היום, מלופפי צלב הקרס המנוקד והמפוספס בשחור־לבן או באדום־לבן, כאפייה על צוואר, מהווים פלוגות סער קדמיות אלימות של הממסד השלטוני בארה"ב. החברים שלהם נמצאים בסטייט דיפרטמנט. עשרות מעובדי הבית הלבן ברמות שונות מזדהים עם המפגינים, שמנהלים מצור על מוקדים אסטרטגיים ומחשבים היטב את מיקום המהומות כך שיקבלו אפקט תקשורתי מקסימלי.

האפקט הכולל של התנועה המהפכנית הטרוריסטית גדול בהרבה מסך כל המפגינים. עובדה שהאיראנים ושלוחות הטרור שלהם מרגישים שהתופעה מאוד מקדמת את המטרות שלהם. באחד מנאומיו לפני כמה חודשים, חסן נסראללה אמר על ערביי מישיגן כי הם "מאוד משפיעים". כבר בשלב הראשון של המלחמה הוא שיבח את השפעת המחאה בארצות המערב, שבכוחה "ללחוץ על הממשלות".

חאלד משעל, ממנהיגי חמאס, התרברב: "ידידינו בשמאל העולמי נענו לקריאתנו לצאת לרחובות הערים (במערב)". גם "הידידים" המזוהים בארה"ב הדגישו בחודשים האחרונים שהמהומות שם מעניקות עידוד רב לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולחזית העממית, כמו גם לחיזבאללה. בתו של ידיד, שחזרה מניו יורק לביקור בתל אביב, אמרה בתגובה ראשונית שלפחות כיף כאן, ואפשר לרדת בבוקר לרחוב ולא לראות כאפיות.

בסוף שנת 2001 הוציא כתב העת "גרנטה" גיליון מיוחד, בעקבות מתקפת 11 בספטמבר, תחת הכותרת "מה אנחנו חושבים על אמריקה". כבר בהקדמה ציין העורך כי בשיחות סלון או בברים באנגליה, אפשר היה לשמוע אמירות על האמריקנים שלפיהן "מגיע להם" על שחטפו את מתקפת הטרור הקטלנית. הוא ציין שהם ערכו סקר בקרב מובילי דעה בינלאומיים, ומתוכם יותר מחצי הסכימו עם האמירה שלפיה "המדיניות של ארה"ב בעולם והפעולות שלה בזירה הבינלאומית היוו גורם עיקרי למתקפות 11 בספטמבר".

אבל היתה גם רוח האמונה הגדולה באמריקה וכל מה שהיא מסמלת, ואותה ביטאו באותו הגיליון הסופר הצ'כי איוואן קלימה והפוליטיקאי הקנדי המלומד מייקל איגנטייף. קלימה עוד זכר את עצמו כילד בן 10, עומד בתור ארוך לגירוש בידי הנאצים למחנה ריכוז. באותו היום ממש הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארה"ב. "זה היה פרדוקסלי: בעיצומו של הייאוש הגדול על מה שאירע להם, האנשים מסביבי התחבקו זה עם זה. הם האמינו שעם כניסתה של ארה"ב לעימות הגדול, הגיע רגע ההכרעה והמלחמה תיגמר בקרוב - להיטלר אין עוד תקווה לניצחון".

על אף חבילת הסיוע שעברה השבוע בסנאט, ספק אם יש מישהו באוקראינה או בישראל שתולה תקוות כאלה באמריקה היום.

ועכשיו, הרצי

החשש הוא שאחרי הודעת הפרישה של חליוה ימונו מפקדים שגם להם יש אחריות למחדל 7 באוקטובר. טוב יעשה הרמטכ"ל אם יפנה גם הוא את מקומו ויאפשר שיקום

במבט לאחור, רוב ראשי אמ"ן, כולל החשובים והבולטים שבהם, סיימו את דרכם במודיעין במשבר או בהדחה. בנימין גיבלי, גרגורי פק של צה"ל בשנות ה־50, ריסק את אמ"ן בעסק הביש (1954). יורשו, פטי הרכבי, היה שותף למה שמכונה "ליל הברווזים" ב־1959, כשתרגיל גיוס פומבי איים להצית את המזרח התיכון. יורשו, האלוף חיים הרצוג, פספס את כניסתו המאסיבית של צבא מצרים לסיני כעבור שנה, ומזל שנאצר לא התכוון לתקוף (תרגיל רותם).

אהרן יריב יצא "מנצח" בעקבות מלחמת ששת הימים, והעובדה שהמלחמה הקדימה את לוח הזמנים המודיעיני בשלוש שנים נשכחה. אלי זעירא טעה בגדול ב־1973 לגבי השאלה אם פני מצרים וסוריה למלחמה; אבל לנוכח המחדל המודיעיני של 2023 - הוא ראוי לפרס ישראל. האלוף זעירא לפחות היה מיושר לגמרי עם הדרג המדיני לגבי המידע והעובדות המאיימות. גולדה ודיין ידעו הכל על המתרחש בגבולות.

המצב הרצוי הוא שלאחר המערכה הצפויה ברפיח יוחלף הרמטכ"ל, ובמקומו יש רק מועמד אחד סביר, והוא האלוף אייל זמיר. עם רמטכ"ל חדש, הדרג המדיני יוכל לאייש את תפקידי המפתח בצבא, כולל ראש אמ"ן. מבחינה זו, עדיף שחליוה ימשיך עד לחילופי התפקידים בצמרת

ב־1982, חלק מהמודיעין באמ"ן ובמוסד בנה ארמונות חול עם הנוצרים בלבנון (היו בתוכם גם עמדות הפוכות). בשנים הבאות, ראשי אמ"ן כמו ברק וליפקין שחק ניסו לחלוף על פני המשוכה שנקראת ראש אמ"ן במהירות האפשרית, ולסמן וי בטרם יתרגש עליהם מחדל. אמ"ן הפך מקפצה לרמטכ"לות. בעקבותיהם באו אלופים כמו בוגי יעלון, אביב כוכבי והרצי הלוי. לגבי תפיסות כוללניות מוטעות אפשר להתווכח, אבל אי אפשר להתווכח עם ואקום של מידע כשבחיישני אמ"ן אין הבהובים, אף שהמצב הזה, שבו בתוך ארבע שעות אנחנו יכולים לעבור למלחמה מארוחת צהריים נינוחה על הדשא ביחידה 8200, נחזה כבר לפני יותר מעשור. את תיאור המצב החדש הזה השמיע האלוף יאיר גולן בתחילת קיץ 2012, כשהיה אלוף פיקוד צפון.

ההתפטרות המושעית של חליוה מלווה בעיקר במעטפת תעמולתית־פוליטית. תגובת שרשרת שהגורמים הפוליטיים־ביטחוניים מקווים שתגיע במהירות לדרג הפוליטי. אבל הדאגה האמיתית היא לעיצוב מטכ"ל עתידי בהרכב אלופים חדש. מדברים על מפקדים שקשורים למחדל הספציפי, אך למעשה מדובר בצורך לאומי היסטורי לשנות את אופי הפיקוד הבכיר. אפשר היה לראות את הבעיה כשהממסד הצבאי־ביטחוני תמך בבהילות קדחתנית בהסכם הגז הסחטני של ממשלת לפיד עם חיזבאללה, רק כדי להימנע מעימות. המצב הרצוי הוא שלאחר המערכה הצפויה ברפיח יוחלף הרמטכ"ל, ובמקומו יש רק מועמד אחד סביר, והוא האלוף אייל זמיר, היום מנכ"ל משרד הביטחון. עם רמטכ"ל חדש, הדרג המדיני יוכל לאייש את תפקידי המפתח בצבא, כולל ראש אמ"ן. מבחינה זו, עדיף שהאלוף חליוה ימשיך עד לחילופי התפקידים בצמרת.