אם אתה רוצה לירות, תירה: האזהרות של נתניהו מומשו

מה שהוביל את ראש הממשלה לדחוף לתגובה נחרצת למתקפה האיראנית היה, בראש ובראשונה, השיקולים הביטחוניים. אבל לא רק הם. בנימין נתניהו הוא איש של תודעה היסטורית. חלק גדול מזמנו וממרצו מוקדש לדמותו בשנים הבאות ובדורות הבאים. איך ייזכר וכיצד תילמד תקופתו בבתי הספר. לכן הוא לא מתרגש מהפגנות או ממתקפות נגדו בתקשורת. הוא רואה באופוזיציה מולו כל השנים כהתנגדות רגעית של קצרי רואי, מובלים בידי דמויות נוטפות שנאה המונעות מתפיסות עולם שאבד עליהן הכלח. בתפיסת עולם היסטורית, לשיטתו, הוא ייזכר כמנהיג שהוביל את ישראל ממעמד של מדינה חשובה אך בינונית למעצמה אזורית ומשפיעה.

מכל הדברים שהיה רוצה נתניהו להיזכר בהם בעוד 20, 40 או 100 שנה, בולטת הצגת דמותו כמנהיג שהוביל את המערכה העולמית נגד איראן, מובילת ציר הרשע של התקופה המודרנית. לא ברמה הישראלית, אלא העולמית. העולם המערבי, כולל ארה"ב, נכנע בעיני נתניהו לערכי הריקבון הליברלי, ובניגוד ליצר האנושי הבסיסי לשרוד ולהגן על עצמו - הולך ושוקע בתרבות הרסנית המתעקשת לא להכיר במציאות המורכבת, ולא פעם מפגין אמפתיה למשטרים אפלים, טרוריסטיים ומדכאים. הוא רואה עצמו כמי שעומד לעיתים כמעט לבדו, ומתעקש לזעוק ולהתריע על האיום הגלובלי המתקרב.

יריביו הפוליטיים קלטו את המסר והחלו לתקוף את נתניהו בדיוק שם, בנקודה הכי רגישה שלו. הם האשימו אותו בכך שכל השנים רק דיבר ולא עשה, שפספס הזדמנות לתקוף את מתקני הגרעין עוד כשהיו פגיעים, שלא הצליח להשפיע דבר בנאומו המתריס בקונגרס, ושרק חולל נזק כשדונלד טראמפ החליט להיענות ללחציו ולפרוש מהסכם הגרעין. בשורה התחתונה, הם טוענים, נתניהו התריע, איים ונאם - אבל איראן הפכה למדינת סף גרעינית בתקופתו.

במוצאי השבת איראן תקפה את ישראל לראשונה בהיסטוריה, במתקפת טילים ומל"טים עצומה בהיקפה. האזהרות של נתניהו בעשורים האחרונים מומשו. המסכות הוסרו. המדינה שבכל נאום מדברים מנהיגיה על רצונם להשמיד את ישראל החלה לממש את איומיה. עם כל הכבוד ללחצים של ביידן, סונאק ומקרון, ואף שהמתקפה האיראנית היתה בסופו של דבר די נלעגת בתוצאותיה - אין מצב שנתניהו יכול להרשות לעצמו לא לעשות דבר, נוכח התממשות האיומים שהוא עצמו משמיע השכם והערב כבר 30 שנה. זו גם הרוח שהביא איתו לקבינט המלחמה. גנץ ואיזנקוט לא התנגדו לפעולה צבאית, אבל העלו תהיות לגבי נחיצותה. האצבע של נתניהו היתה קלה יותר על ההדק. תהיה תגובה, אמר, נקודה.

הקואליציה נגד איראן, שהתחברה בן לילה כדי להגן על ישראל בגופה, הפכה אחרי המתקפה לקואליציה נגד מתקפת־נגד ישראלית. לרגע היה נדמה שהלחץ יכניע את ישראל, אבל התמונה התהפכה מהר מאוד. הנחרצות הישראלית לתקוף חזרה ותמימות הדעים בצמרת אילצו את הקואליציה המערבית להתקפל, ולהבהיר שלא תוכל לעצור את ישראל מלהגיב למתקפה האיראנית. אותה התמונה הולכת ומתבהרת גם לגבי רפיח.

למרות הלחצים העצומים, שלעיתים אף לבשו צורה של איום מפורש ואולטימטום נגד ישראל, המתקפה שם מתקרבת. יהיו שיגידו כי בתמורה להיענות לבקשות האמריקניות בנושא הכנסת הסיוע ההומניטרי, ישראל יכולה להתעקש על רפיח. יהיו שיגידו הפוך, שעניין איראן ורפיח דווקא מלמד על כך שישראל, אם היא רוצה, יכולה להדוף כל לחץ כשמנהיגיה משוכנעים שמדובר בהפקרת ביטחונה, כולל בעניין הסיוע ההומניטרי.

ובינתיים, הם שם

ההפגנות נגד הממשלה, על לבושיהן השונים, שגם כך לא הצליחו לצבור תאוצה ונותרו נחלתם של כמה אלפים בודדים בקפלן ומול בית ראש הממשלה בירושלים, נראו השבוע כל כך מגוחכות עם חשיפתה של תשובת חמאס למתווכים בעסקת החטופים. במשך שבועות ניסו לשכנע, ללא הצלחה יתרה, שמי שאשמה בכך שהחטופים לא הוחזרו היא הממשלה, תוך שהם נתפסים בכל בדל דיווח על כך שנתניהו מונע עסקה, מצמצם את המנדט של צוות המשא ומתן, ממגר את יוזמות ראש המוסד.

השיא היה "עדות מבפנים" של טענות מפורשות נגד ראש הממשלה שמונע עסקה, עד שהתפוצצה ההדלפה כי חמאס מוכן לשחרר פחות מ־20 חטופים, וגם זה בתמורות בלתי אפשריות ולא הגיוניות. ההדלפה הזאת משרתת צד מאוד מסוים, זה ברור. אבל זה לא אומר שאותו הצד לא צודק. למעשה, אחריה אפשר לטעון בוודאות: הטענות שנתניהו מונע עסקה היו שקריות ונבזיות. כל מי שאימץ את הנרטיב הזה, ודאג להדהד אותו, היה שותף לשקר.

אבל אי אפשר לתפוס את החבל בשני קצותיו. את החטופים צריכים להחזיר, גם אם חמאס מפיל כל עסקה אפשרית. ובאין עסקה על הפרק - ובעתיד הנראה לעין גם לא תהיה - לא ייתכן המשך המצב שבו אין לחימה אינטנסיבית לפחות בהיקף שהיתה בחודשי המלחמה הראשונים. הרי כל מתנגדי העסקה חוזרים ואומרים כי רק לחץ צבאי יביא לשחרור החטופים. ובכן - היכן הלחץ הזה בדיוק? ומדוע נמשך הסיוע הבלתי פוסק לרצועה? השיקולים להכנסת הסיוע ההומניטרי, חשובים ונחוצים כשיהיו, מסכנים את חיי החטופים, מונעים את שחרורם ומנציחים את שלטון חמאס. גם זו אמת ברורה שיש לציינה בקול ברור.

שקט מתוח

עם התוצאות קשה להתווכח. בניגוד לערביי יהודה ושומרון, וכמובן עזה, שעליהם מופקד צה"ל - על אכיפת החוק בקרב ערביי ישראל מופקדת המשטרה. מבדיקה מקיפה ומניתוח כלל האירועים באוכלוסייה זו מאז 7 באוקטובר, עולה כי שישה יהודים נרצחו באירועים שונים בידי ערביי ישראל בחצי השנה האחרונה. זאת, לצד ניסיונות בלתי פוסקים של כמה מהארגונים הבולטים והמובילים בציבור זה להתסיס את השטח ולשחזר את ימי שומר החומות.

מייד אחרי הטבח בעוטף עזה נערכה המשטרה בפריסה משמעותית לעצור אירועים אלימים בערים המעורבות וביישובים הערביים, כולל הפעלה של כיתות הכוננות שכבר פעלו אז, ואליהן התווספו כיתות הכוננות שהצטרפו לאחר פרוץ המלחמה. בצמרת המשטרה הודיעו כבר בימים הראשונים שלה כי יגלו אפס סובלנות לכל פעילות טרור, הסתה או ניסיון התססה, ברחובות או ברשתות החברתיות, וכי כבר החלו בפעילות מנע אגרסיבית שהביאה למעצרים המוניים בסכנין, בשפרעם, באום אל־פחם, בעכו, ביישובי הנגב ועוד.

ההרתעה המשטרתית הותירה את הפעילים הפרו־עזתים והאנטי־ישראלים בבתיהם, מחשש לגורלם. ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל יזמה הפגנות תמיכה בעזה בכל רחבי הארץ, אך כשלה. בשלב מסוים פנתה התנועה למאבק במשטרה עצמה, בטענה כי היא חוסמת קיום של הפגנות לגיטימיות - אך גם מאבק זה לא צלח.

גם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ניסה בכל כוחו להתסיס ולהוציא את ההמונים לרחובות, אך כבר בהפגנה הראשונה נעצרו שניים ממארגניה עד לתום ההליכים, ופעילים נוספים נעצרו מעצרי מנע. לאחרים נשלחו הודעות אזהרה. מפלגת חד"ש הטילה אף היא את האחריות על ישראל בכל מה שמתרחש בעזה בימים הראשונים של המלחמה, וגם מפלגת רע"מ והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הדגישו את חלקה של ישראל במצב, כולל קריאה לשחרור כל האסירים ולהפסקה מיידית של המלחמה, ואף כינו את מעצרי המסיתים "מעצרי שווא".

ניתוח הנתונים מלמד שלא חלה כל התמתנות אידיאולוגית בקרב ערביי ישראל, שרובם, לפי סקרים שונים, תומכים בערביי עזה ומתנגדים לפעילות צה"ל ברצועה. למרות זאת, מה שהותיר את השטח רגוע היה פעילות המנע ההתקפית של משטרת ישראל ושל כיתות הכוננות החמושות בערים המעורבות, שמורכבות רובן ככולן מיהודים. אין כל ערובה שהשקט המתוח הזה יימשך לאורך זמן. מה שכן בטוח הוא ששינוי המדיניות הקיצוני בין הפרעות ההן לחשש הציבור הערבי לחזור על המעשים כיום נובע כמעט אך ורק מהרתעה, ממעצרי מנע ומפעילות משטרתית אינטנסיבית. יהיו כאלה שיקראו לזה אגרסיביות משטרתית, מדינת משטרה או משטרת בן גביר. אחרים יקראו לזה פשוט משילות.

מסע רדיפה בקמפוס

את הערב שבו נאלץ לברוח באמצעות ניידת של משטרת קליפורניה לאחר הרצאה באחד מהקמפוסים במדינה, סרן (מיל') יובל קליין לא ישכח במהרה. לא ממחבלים הוברח קליין בידי השוטרים המקומיים, לאחר הרצאתו למען ישראל באוניברסיטת קאל פולי שבעיר סן לואיס אוביספו במדינת החוף המערבי - אלא מסטודנטים אמריקנים שבאו להפגין מול הרצאתו, שבה הסביר בבהירות את העמדה הישראלית במקום שבו ההסברה הלאומית מופקרת לחלוטין.

לא היתה זו ההפגנה היחידה במהלך ביקורו, שבו נאם והרצה ב־12 קמפוסים בשבועיים של מסע הסברה בערבות אמריקה של 2024. אלפים הפגינו נגדו כמעט בכל מקום שאליו הגיע, ומודעות על הגעתו הופצו בקרב ארגוני הסטודנטים, לא פעם בברוטאליות על סף האלימות, של צעירים מוסתים ושונאי ישראל, שיותר ויותר מהם מרימים את ראשם בשנים האחרונות במדינת ערש הדמוקרטיה, ובמיוחד בחודשים האחרונים.

זה התחיל בכתבה שבה התראיין קליין, קצין חילוץ והצלה של פיקוד העורף במילואים ולוחם שריון בסדיר, על החילוץ שבו השתתף בטורקיה. לאחר הרצאת זום מוצלחת בפני סטודנטים מטעם הארגון היהודי הפרו־ישראלי "קמרה", שעוקב אחר שקרים המופצים על ישראל בכלי התקשורת האמריקניים ומצד הפוליטיקאים מבית הנבחרים והסנאט, ותובע מהם לפרסם תיקונים והתנצלויות, לא פעם בהצלחה - קליין הוזמן למסע הסברה אינטנסיבי ברחבי המדינה מחוף לחוף, מפלורידה ועד לקליפורניה, להציג לסטודנטים היהודים, וגם לאלה שאינם, את המדיניות הישראלית הנוכחית.

פה בארץ, אנחנו לא כל כך מודעים למה שהולך בימים אלה באמריקה, הוא מספר. הסיפור של המלחמה בעזה תופס את תשומת הלב של האמריקנים בכל מקום ובכל זמן. מעודד לחשוב שיש בוודאי מישהו מטעם המדינה שאחראי על הנושא ומטפל בו, אבל למרבה הצער הזירה מופקרת לחלוטין.

הטיעונים טיפשיים, שקריים, מצוצים מן האצבע: ישראל רוצחת, טובחת בילדים, אונסת נשים. קלים להפרכה, אך חומות השנאה כבר לא מאפשרות זאת. האווירה בקמפוסים בארה"ב, הוא אומר, נוראה כמו זו שהיתה בגרמניה בשנות ה־30. וכמות הסיפורים והמקרים על התנכלויות לסטודנטים יהודים, כולל גילויי אלימות ותקיפות של ממש, היא בלתי נתפסת.

צריך להבין, הוא אומר, רוב הסטודנטים היהודים נמצאים בקמפוסים לבד, אלף מיילים מהבית, ללא משפחה וללא חברי ילדות. והם כולם חוטפים, מי יותר ומי פחות. חלק נאלצים להסתיר את זהותם, ואלה שלא - פשוט חיים בפחד יומיומי. זה נכון לסטודנטים עצמם, וגם לראשי הארגונים המסייעים להם, כמו הלל וחב"ד און קמפוס. גם הם במצוקה נוראית, ולא יודעים איך להכיל את המצב הזה. הוא עודד אותם להרים את הראש ולהישאר יחד.

אשתו של יובל, ורד, הצטרפה למסע. ורד היא מורה לאמנות ואמנית בחסד. לכל מקום שאליו הגיעו - היא ביקשה מהסטודנטים לטבול את אצבעם בשלל צבעים, ולצרף את טביעת האצבע למיצג ענק של מגן דוד המורכב מאלפי טביעות אצבע של סטודנטים אמריקנים, מכל רחבי אמריקה, לסמל את האחדות ואת שותפות הגורל של כולם. המיצג יוצג במרכז השיקום בשיבא, שבו מאושפזים רבים מפצועי צה"ל.