"חשבנו שזה זמני"

הם חולפים כבר ימים אחדים זה לצד זה במבטים מושפלים, נמנעים מלהביט איש בעיני שכנו; אישה בעיני רעותה; ילדים בעיני חבריהם. הסטת מבט עקשנית, מהירה, מרירה. זה קורה עכשיו בחדרי המדרגות של בנייני המגורים המשותפים שבהם חיים זה לצד זה ערבים ויהודים, באזורי המסחר ובגנים הציבוריים.

יש במבטים הכבושים הללו מעט מהכל: זעם וכעס ושנאה וחרדה ופחד, וגם תימהון ומבוכה, אך בעיקר קושיה גדולה: כיצד זה שביום בהיר אחד, התהפכו להם מי שנחזו להיות ידידים, חברים, שכנים ובני אדם, והפכו לחבורת פורעים שורפת, משחיתה, מכה ושונאת.

המז"פ התודעתי שלנו כבר זיהה את השמן שהבעיר את המדורה הזאת: עלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה". אבל העלילה הזאת אינה חומר הבעירה היחיד. לא רק מכוח העלילה והלהטת הרוחות הדתית, האש הזאת לוחכת עתה את שולי חיינו כאן ומאיימת להטביע את הדו־קיום השברירי שהתקיים בקושי רב בין בני אברהם בכברת הארץ הזאת. בחדר נמצא עוד פיל ענק, שכמעט שלא דיברנו בו אחרי פרעות תשפ"א.

שלושה שבועות לפני פרוץ הפרעות, בליל יום העצמאות האחרון, התכנסו כ־40 איש, ערבים ויהודים, בתיאטרון הסראייה ביפו, כדי לזכור יחדיו את "הנכבה" ולדבר בזכות השיבה. הם הקרינו שם תמונות והציגו עדויות על המקומות שבהם חיו ערבים קודם מלחמת העצמאות. המארגנים בחרו לאירוע כותרת, שהיא אולי השם הכי הולם לפיל שבחדר: "חשבנו שזה זמני".

לא ברור בדיוק אם הפליטים חשבו שמנוסתם ממקומות מגוריהם במהלך המלחמה היא הזמנית והם עוד ישובו לבתיהם, או שהאמינו שמדינת היהודים היא הזמנית וימיה קצובים. ואולי גם וגם. מה שברור הוא, שזה יותר מ־30 שנה הפך העיסוק בזכות השיבה, גם בקרב ערביי ישראל, ולא רק בגדה וברצועת עזה, לעניין מרכזי וכלל לא אמורפי; לחלום שעודו בר־מימוש.

"הנוף הפלשתיני הטבעי"

המונים השתתפו לאורך השנים בתהלוכות השיבה ובסיורי מורשת באתרים שבהם התקיימו פעם יישובים ערביים. רבים הציגו לראווה את המפתחות מהבתים של פעם. שנה אחרי שנה מציינים במגזר הערבי את "אסון הקמתה של מדינת ישראל", ונשבעים אמונים לזכות השיבה, שאינה אלא סוף דרכה וחורבנה של המדינה היהודית.

מחקרי עומק שנעשו בשנים האחרונות בקרב ערביי ישראל העלו כי לצד ההפנמה שליהודים יש זכויות היסטוריות ולאומיות בארץ הזאת (57 אחוזים מציבור זה סבורים כך), ולצד ההכרה בזכותה של מדינת ישראל לשמור על רוב יהודי (43 אחוזים) - 67 אחוזים סבורים כי אין לישראל זכות להיות מדינת הלאום של העם היהודי, 66 אחוזים מסרבים להשלים עם קיומו של חוק השבות, 77 אחוזים מסרבים לוותר על זכות השיבה, 47 אחוזים מצדיקים אינתיפאדה פלשתינית שלישית ו־51 אחוזים מצדיקים אינתיפאדה של ערביי ישראל.

תודעת הנכבה, או ה"חשבנו שזה זמני", נוכחת כבר שנים כחומר בעירה, בדיוק כמו עלילת אל־אקצא. התודעה הזאת הוזנה ללא הרף הן על ידי חברי כנסת, סופרים, משוררים ואנשי ציבור ודת ערבים, והן על ידי נציגים ישראלים בתנועות השמאל הקיצוני. לפני שלושה שבועות היא התלקחה לשריפת ענק.
תיאטרון הסראייה ביפו אירח בעבר אירוע הזדהות עם דארין טאטור, משוררת וצלמת מהיישוב ריינה, שהורשעה בהסתה לטרור ובתמיכה בארגון טרור. באוגוסט האחרון, כשאלפים מתושבי השטחים נכנסו לתחומי ישראל דרך פרצות בגדר, טאטור תיעדה אותם במצלמתה כשהם מציפים את חופי הים של ישראל. היא כתבה אז: "מראה הערים שלנו על החוף הפלשתיני כמו יפו, עכו וחיפה, המלאות בתושביהן המקוריים, הוא הנוף הטבעי שצריך להיות במולדת זו... המראות והריחות של הנוכחות הפלשתינית... כל הארץ הזאת הנהר ועד הים נקראת פלשתין".

טאטור היא תבנית נוף החברה הערבית הישראלית: חברי כנסת ערבים מבהירים שוב ושוב לאורך השנים שזכות השיבה אינה בת־ויתור. כך אחמד טיבי, כך אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת וכך אחרים. סטודנטים ערבים באוניברסיטאות מציינים מדי שנה את אסון הקמתה של מדינת ישראל. אחרים מסיירים באתרים כפארק קנדה, יערות מנשה או ספוריה (ציפורי), לשעבר יישובים ערביים. באחדות מן התהלוכות הללו הועלו באש דגלי ישראל ומפות מדינת ישראל. רבים רואים עצמם כערביי הפנים וכחוליה מקשרת לאחיהם, הפלשתינים של החוץ, שיום אחד יחברו זה לזה. הם מגדירים עצמם לא כ"ערבים ישראלים", אלא כ"ערבים בישראל" - שייכים למקום, אך לא למדינה.

אג'נדה לא אזרחית

רבים בחברה הערבית מבקשים עד היום להחזיק בחבל בשני קצותיו - להצדיק את דחיית ההחלטה הבינלאומית על תוכנית החלוקה ואת ההתקפה על המדינה היהודית, אך גם להלין על כך שבמהלך המלחמה, האוכלוסייה הערבית סבלה מגורל דומה לזה שביקשה להמיט על האוכלוסייה היהודית.

כבר ב־2006 דרשו "מסמכי החזון" המפורסמים של ערביי ישראל את מימוש זכות השיבה של ערביי 1948. אז גם החל לחלחל לשיח הישראלי המונח "זיכרון הנכבה", שמערער על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל וחותר לבטל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. על רקע זה עלתה בשיח הערבי לא פעם ההשוואה בין מדינת ישראל לבין ממלכת הצלבנים, בתקווה שקיצה של ישראל יהיה זהה.

התביעות שמעלים מעת לעת ערביי ישראל לביטול חוק השבות, להפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה ואפילו להכרה בחוקה פלשתינית נפרדת לערביי הארץ - עלולות, אם ייענו, להביא את הקץ על ישראל, הן כמדינה והן כמדינה יהודית. הפרעות ביהודי הערים המעורבות הן נגזרת כמעט טבעית של תודעת השיבה, שבה דבקים כיום שורה של ארגונים ערביים־ישראליים.

אין ליהודים או לישראל מונופול או בלעדיות על תודעה ועל עיצוב זיכרון ומורשת, אבל כשאלה הופכים לאיום קיומי ופיזי בדמות פרעות - חובה על המדינה למגרם, ורק אז לכונן מהריסותיהם את הדו־קיום

אין ליהודים או למדינת ישראל מונופול או בלעדיות על תודעה ועל עיצוב זיכרון ומורשת, אבל כאשר אלה הופכים לאיום קיומי ופיזי בדמות פרעות - מוטלת על המדינה החובה למגר אותם, ורק אחר כך לכונן מהריסותיהם את הדו־קיום. חלום השיבה וחלום הדו־קיום אינם יכולים לדור זה עם זה.

האג'נדה של הפורעים הערבים ביפו, בעכו ובלוד לא היתה אזרחית (כמו זו של מנסור עבאס). הם לא עסקו בקיפוח, בהזנחה או בהיעדר שוויון, אלא זעקו: "ברוח ובדם נפדה את פלשתין". לאורך שנים הם הוסתו להאמין שנוכחות היהודים כאן היא זמנית, ברוח זיכרון הנכבה וה"חשבנו שזה זמני". הם לא הפנימו שהיהודים שבו לארצם כדי להישאר בה. לא כאורחים ולא כעוברי אורח, אלא כבעלי בית.

"זכות ההשמדה" או במילים מכובסות "זכות השיבה", אסור שתהיה על הפרק, וזאת עוד לפני שנגענו בטיבה המזויף של הפליטות הפלשתינית, היחידה בעולם שעוברת בירושה מאב לבן ומדור לדור ושכל עניינה - דחיקת היהודים מכאן.