ההידברות בבית הנשיא: נתניהו קיבל צ'אנס לתקן

שום דבר לא הסתיים השבוע. כמאמר הקלישאה, זה לא היה התחלת הסוף, אלא בקושי הסוף של ההתחלה.

שני המחנות, הליברלי והשמרני, יצאו מהסיבוב הזה עם מעט תקוות והרבה חוסר אמון. שניהם גם הבינו שאנחנו קרובים לקצה. שלא תהיה הזדמנות נוספת. שמה שיישבר עכשיו, לא יאוחה שוב לעולם. אפשר לקונן על כך שלהנהגה לקח כל כך הרבה זמן להבין את זה, ושמחיר כה כבר שולם בדרך: בנזק שנגרם לצה"ל, במיליארדים שנמחקו מהפנסיות ומהחסכונות שלנו, ביחסים הבינלאומיים של ישראל, ובעיקר באובדן התחושה שאנחנו עם אחד עם גורל אחד.

הסקרים שפורסמו השבוע (רק סקרים, ובכל זאת הם מבטאים הלכי רוח) מרמזים שרוב גדול - גם מקרב מצביעי הקואליציה - לא מרוצה מהדרך שבה הלכה הממשלה. אפשר להתווכח על אופי הרפורמה, אבל לא על הדרך שבה היא הובלה: הדורסנות, האדנות, הקיצוניות. לזה התווספה התחושה שאת הספינה מנווטת בפועל קבוצה משיחית וחסרת אחריות; ההתנהלות המופקרת של איתמר בן גביר וההתבטאויות של בצלאל סמוטריץ' לימדו שמשהו עמוק, יסודי, השתבש בדרך.

הפיטורים של שר הביטחון היו השיא. יואב גלנט לא פוטר כי כשל בתפקידו. הקישור לסרבנות נעשה רק בדיעבד, בתפירה גסה, כתירוץ מאוחר ולא מוצלח. הוא פוטר כי העז להתריע, תחילה בחדרים סגורים ולבסוף בפומבי, כי המהפכה המשפטית מסכנת את ביטחון המדינה ואת צה"ל. גלנט עשה בדיוק את מה שמחייב תפקידו: לשמור על הביטחון ולשמור על צה"ל. מי שפיטר אותו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, עשה בדיוק את ההפך: דאג לעצמו ולבייס הפוליטי שלו, ולעזאזל הביטחון.

סיכון המדינה במודע

ביום ראשון חשפנו ב"ישראל היום" שגלנט דרש לכנס את הקבינט כדי שהשרים ישמעו סקירות אינטימיות של ראשי מערכת הביטחון על השלכות החקיקה. נתניהו סירב לדרישה, ואחר כך טען שגלנט כלל לא העלה אותה. אין דרך יפה לומר זאת: נתניהו משקר, ועוד בהודעה רשמית. הדרישה הזאת הועלתה יותר מפעם אחת, בחדר נכחו נוספים ששמעו אותה (המזכירים הצבאיים של שניהם), וגלנט גם דיווח עליה לאחרים במשרדו ובצה"ל.

כשהידיעה הזאת הגיעה אלי, הייתי בטוח שאני לא שומע נכון. 35 שנים אני מסקר את מערכת הביטחון, ומעולם לא נחשפתי למצב מטורף כזה שבו ראש הממשלה מסרב לכנס קבינט - כלומר מסכן במודע את ביטחון המדינה - כדי לקדם אג'נדה פוליטית, מוצדקת ככל שתהיה. אבל אז למדתי פרט נוסף, מבהיל לא פחות: הקבינט לא כונס מאז אמצע פברואר כדי לדון בשורת נושאים שכל אחד מהם נפיץ ומחייב דיון בפני עצמו: הגרעין האיראני, ההיערכות לרמדאן, הפיגוע מלבנון וסכנת ההסלמה בצפון, השבר המעמיק ביחסים עם ארה"ב, חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן, ועוד.

קשה להבין את שרי הממשלה, שלא דורשים את כינוס הקבינט כדי שיתאפשר להם לשאת באחריות שמוטלת עליהם על פי חוק. קשה עוד יותר להבין את נתניהו: בכל הקריירה הפוליטית שלו הוא דאג למסמך את עצמו - בדיונים, בהערכות מצב, בהתייעצויות. הוא הקפיד תמיד שלא לשאת באחריות לבדו; זה היה שילוב של שיקול דעת עמוק והבנת הצורך להרבות שיח ודעה כדי להגיע להחלטה טובה יותר, והחשש שבמקרה של תקלה התיק ייפול עליו לבדו.

סיפור שלא סופר: בראשית העשור שעבר ביצע המוסד פעולה ידועה במדינה באזור. המבצע אמנם הצליח, אבל במהלכו נגרם נזק מבצעי ודיפלומטי רב. הלוחמים חזרו לארץ שפופים, והיה חשש שחלקם לא יוכל לעזוב עוד את גבולות המדינה. ראשי הארגון ביקשו שראש הממשלה, שכחלק מאחריותו על המוסד אישר את המבצע, יבוא לשוחח עם הלוחמים כדי לעודד אותם. נתניהו התחמק, בתירוצים של לו"ז. במקומו הגיע נשיא המדינה דאז, שמעון פרס, שחיבק אותם בשם כולנו. נתניהו פגש בהם רק זמן מה אחר כך, כשהעניינים נרגעו.

לנתניהו היתה הזדמנות לחבק גם בשבועות האחרונים. לדבר עם טייסים ועם אנשי מ"מ, לשמוע ולהסביר, לנסות לשכנע ולהשתכנע. במקום זאת הוא התיר לכמה מהשרים ומהח"כים להשתלח בהם באופן מופקר, שרק הגביר את רצונם של רבים לא להתנדב למילואים. זה השתלב במגמה הכללית, המקוממת, של הכללות: הז'אנר של "שמאלנים בוגדים" (או כמו שנתניהו הישן נהג לומר: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים") עבר גלגולים רבים בחודשים האחרונים, אבל הוא גם היה זה שאיחד את המחנה הליברלי וגרם לו להבין שהפעם זאת קריאת אמת למאבק על העתיד שלו במדינה שלנו, של כולנו.

יכול להיות שהתחושה הזאת מוגזמת, שהדמוקרטיה יציבה ולא באמת נתונה בסכנה. אם כך, מחובתה של הממשלה להפיג את החשש. במקום זאת היא הגבירה אותו. הרצף האינסופי של הצעות חוק, חלקן משיחיות, חלקן מושחתות, גרם לתחושה שאנחנו חיים במציאות של חטוף ככל יכולתך. נתניהו עצמו הוביל זאת - מהחקיקה שנגעה אליו אישית ועד לנסיעות היקרות, המיותרות, לאירופה, שסוכמו בתמונה אחת של לובסטר בשרני בערב השבת שעברה בלונדון, כשהמדינה סוערת ובוערת.

בעבר היה נתניהו נייר לקמוס מצוין למצב. הוא היה קשוב, חד, מדויק וידע לשלב בין כל האינטרסים כדי להימנע מצרה, ביטחונית או כלכלית. החודשים האחרונים העלו חשש שהוא איבד את זה. העובדה שהמשיך בחקיקה למרות כל סימני האזהרה מסביב, העובדה שפיטר את גלנט, ואפילו העובדה שנתן לבן גביר משמר לאומי פרטי ומסוכן, מלמדים שהעסק פחות נשלט ויציב מבעבר. אולי זה המשפט, אולי הסביבה הקרובה שלו, ואולי אלה עניינים אחרים; כך או אחרת, לנתניהו של פעם זה לא היה קורה.

להציל, לא לשבור

אבל א־לוהים אוהב את ביבי (זה לא חדש), ונתן לו, ולנו, הזדמנות נוספת. רבים במחנה הליברלי תקפו השבוע את בני גנץ, שהושיט לו יד לדיאלוג. אותו גנץ שכבר ספג סטירה מנתניהו, שהיה פתי, שאמור היה ללמוד את השיעור שקיבל בפוליטיקה ובאמינות. אבל כמו שאמר מרגע שנכנס לפוליטיקה, וכמו שלמד בצבא, גם הפעם גנץ שם את ישראל לפני ומעל הכל. הסקרים השבוע מלמדים שבינתיים זה גם משתלם לו פוליטית, אבל זה פחות חשוב; נדמה שגנץ מבין שההיסטוריה לא תסלח גם לו אם לא ינסה שוב (ושוב, ושוב).

צריך לקוות שגם נתניהו יבוא כדי להציל, ולא כדי לשבור. הצדדים הגיעו בשבועות האחרונים לקצה, ושמו הכל על השולחן. זה יוצר הזדמנות מעולה לדבר על הכל: על מערכת המשפט ועל כלכלה, על חלוקת הנטל בחברה ועל חינוך, על תחבורה ועל פריפריה, על גיוס חרדים ועל פתרונות אמיתיים לאלימות ברחוב. אם ידברו, יגלו את מה שידוע, שרוב גדול בציבור מסכים על 90 אחוז מהדברים, ואם כך - אפשר לשבת יחד בממשלה ולבצע אותם.

זאת הזדמנות אדירה שניתנה לישראל בשנתה ה־75, שספק אם תחזור. נתניהו יוכל למצב את עצמו באמצעותה כמנהיג אמיתי בסדר גודל היסטורי, כמו שרצה תמיד. אם ההזדמנות הזאת תוחמץ, הוא ואנחנו נהיה שותפים לטרגדיה נוראית, שתסכן את קיומו של הבית. זה בידיו, בידיהם. לנו נותר רק להתפלל שיצליחו.