האתגר של הלוי: זה לא ילך (רק) בכוח

את הסיור הראשון כרמטכ"ל בחר רב־אלוף הרצי הלוי לערוך בפיקוד המרכז. זה סימן לסדר עדיפויות ברור: לטפל קודם כל במה שדחוף, כדי לפנות מקום למה שחשוב.

גזרת יו"ש רותחת כבר כמעט שנה. זה התחיל עוד קודם לכן, עם אובדן המשילות של הרשות הפלשתינית ומנגנוני הביטחון שלה בצפון השומרון, וגלש לגל טרור שהפך ויראלי בהשראת הרשתות החברתיות. רק החודש נהרגו ביו"ש 15 פלשתינים ועשרות מבוקשים נעצרו, ובאופק אין שום דבר שמבשר את סופו של הגל הזה. ההפך הוא הנכון; כל הסימנים מעידים שיימשך, ואולי יתעצם.

סיבה ראשונה לכך היא היחלשות הרשות בדמדומי חייו של אבו מאזן, תהליך שצפוי להתגבר (בעידוד חמאס) סביב מאבקי הירושה. סיבה שנייה היא העובדה שדור שלם שמצטרף למעגל הטרור והאלימות לא חווה על בשרו את הלחימה של חומת מגן, וההרתעה כלפיו מוגבלת. וסיבה שלישית היא חוסר התוחלת שמוצאים פלשתינים רבים במצבם הנוכחי, והניסיון שלהם לאתגר את ישראל (מדינית, ביטחונית, תדמיתית).

אבל יש גם סיבה רביעית, שקשורה במישרין למצב הפוליטי בישראל. בתפיסת הפלשתינים, הר הבית בסכנה, וכך גם עתידה של הרשות, שליטתם בשטח, אפילו חירותם. כל אלה מתנקזים כרגע בעיקר לדיבורים ובקצה למעשים, אבל עלולים בהמשך להפוך למחאה רחבה בהרבה - אותה אינתיפאדה במתכונת לא ברורה, שממנה מזהירים בשנים האחרונות באמ"ן ובשב"כ.

קשב בכיוון איראן

יש לא מעט גורמים בישראל שחושבים שטוב שזה יקרה. חלקם יושבים בממשלה ובכנסת. מומלץ להם לשתות מים: לאף אחד לא ייצא שום דבר טוב מכך שהרשות תתפרק. האלימות תגבר דרמטית, עד כדי לחימה נרחבת עם נשק חם ברחובות. ואחרי שישראל תנצח, והיא תנצח, יישארו 3 מיליון פלשתינים שיידרש לדאוג להם בכל היבט - מחינוך ובריאות, דרך חשמל ומים וביוב ועד פתרונות תעסוקתיים וחברתיים.

הסכם אוסלו היה בעייתי ומלא חורים, אבל הוא שחרר את ישראל מהדאגות האלה (ומהנגזרות הפיזיות והכלכליות שלהן) ואפשר לה להתנהל כאילו שליטתה בשטחים לא קיימת. מי שתרם לכך הוא בג"ץ. בניגוד לתפיסה כאילו הוא בעד הפלשתינים, בג"ץ הוא שחקן דומיננטי מאוד בהכשרת פעילות ישראל מעבר לקו הירוק - מאישור כל מתווה של פעילות צבאית ועד להענקת שכפ"ץ משפטי מפני הגעה לטריבונלים בינלאומיים.

התהליך המסוכן, שהחל בקעקוע בלתי פוסק (ויעיל) של מערכת המשפט, עובר בהדרגה גם לכרסום במעמד צה"ל, השב"כ וכל קונצנזוס ממלכתי אחר. הלוי צפוי למציאות פוליטית וחברתית סבוכה במיוחד

כל זה עלול לעמוד בסכנה משלוש סיבות. הראשונה, האפשרות שהגדה תבער, הרשות תתפרק וישראל תשתלט מחדש על הערים הפלשתיניות ובפועל תבטל את עצמאותן. השנייה, מהלכים ישראליים - כמו העברת הסמכויות של המינהל האזרחי לידי השר סמוטריץ', שמשמעותם המעשית היא טיפול שונה ביהודים ובפלשתינים - שייתפס בעולם כאפרטהייד. והשלישית, קעקוע המערכת המשפטית ובראשה בג"ץ, באופן שיתקבל בעולם כפגיעה בעצמאות המערכת המשפטית בישראל.

הקשר בין כל אלה למצב הביטחוני בישראל הוא מיידי ובלתי ניתן לניתוק. המחשבה שהוא פתיר בכוח בלבד ילדותית ומנותקת מהמציאות; לא בכדי כל ראשי מערכת הביטחון לדורותיהם תומכים (לצד הפעלת כוח) בחיזוק המשילות והכלכלה הפלשתיניות כצעד הכרחי לחיזוק הביטחון הישראלי. הלוי אינו שונה; בפיקוד הדרום הוא הוביל מהלכים דומים מול גזרת עזה, מתוך הבנה ששקט בישראל הוא קודם כל נגזרת של איכות החיים של יריביה.

להלוי ברור גם שכדי לטפל בעניינים החשובים באמת (ואיראן בראשם), הוא זקוק לשקט בגזרות האחרות (ויו"ש בראשן). אם צה"ל יישאב לגדה, יהיה לו הרבה פחות קשב ומשאבים לטפל באיראן, וגם הרבה פחות תמיכה בינלאומית. זה בדיוק מה שרוצים האיראנים, שהאיצו את מאמציהם להבעיר את השטחים.

אם בעבר הותירה איראן את תפעול הטרור לגופים שהיא מממנת - חיזבאללה, חמאס, ג'יהאד אסלאמי - כעת היא פועלת גם במישרין מול יו"ש. זה חייב את השב"כ להתאמות מודיעיניות ומבצעיות, ובעיקר חידד את מה שהיה ידוע: איראן פועלת באינטנסיביות כדי לעטוף את ישראל בטבעת הדוקה של טרור ואש, וההתמודדות מולה היא מערכת משולבת - צבאית, מדינית, כלכלית, תודעתית - שמחייבת טיפול רציף ומקביל בכל המרכיבים, מהאבן הפלשתינית ועד לגרעין האיראני.

אסור לאבד את ירדן

גם רה"מ נתניהו הגיע ביום שלישי לגזרה. הוא ביקר בתת־מרחב שומרון של השב"כ (שכפוף למרחב ירושלים והגדה), קיבל סקירות וערך תצפית על מרחב התפר. זה לא היה ביקור בשביל לסמן וי; למרות כל השינויים שעבר, נתניהו מבין היטב שהקשר בין יצהר לבושהר - שאותו טבע ב־2009 - עדיין קיים.

לשב"כ ולראשו, רונן בר, תפקיד מרכזי בעיצוב הזירה הפלשתינית ובייצובה. הוא זוכה לאמון גבוה מהפלשתינים כמי שמסוגל לספק את הסחורה. ימים יגידו אם ביכולתו לעשות זאת גם תחת הממשלה החדשה, אם כי לפחות בצד הביטחוני תתייצב לצידו חזית אחידה של שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הלוי וכל צמרת צה"ל. זה יהיה חשוב במיוחד בואכה חודש הרמדאן ובמהלכו, ימים שצפויים להיות (שוב) נפיצים מתמיד, גם על רקע ניסיונות הטרלה מצד גורמים בישראל.

בשנה שעברה הצליחה ישראל לחצות את הרמדאן בשלום, אבל זה אתגר שמתחיל בכל שנה מחדש ודורש הכנה מוקדמת, לא רק ברמה המבצעית - עם משטרה שצריכה לפעול באופן מקצועי ושקול, ולא מתוך גחמות פוליטיות - אלא גם בהיבט הפוליטי מול הפלשתינים ומדינות ערב.

בעיקר אמורים הדברים מול ירדן, שמחזיקה במעמד מיוחד בהר הבית ובזיקה משמעותית לזירה הפלשתינית על רקע הרוב הפלשתיני בה. הרשתות מלאות צייצנים (ובהם חברי כנסת) שבחוסר אחריות שולחים את הירדנים לדרכם, מבלי להבין את ההשלכות של ערעור היציבות בגבול הארוך ביותר של ישראל ובמדינה שחוצצת בין ישראל לעיראק (ואיראן).

נכון שישראל קריטית לקיומה של ירדן, אבל ירדן לא פחות קריטית לביטחונה של ישראל. במערכת הביטחון מבינים זאת, והציר צה"ל־שב"כ - וכמובן המוסד, שפורמלית אחראי ליחסים החשאיים עם הממלכה - עושה לילות כימים במאמץ לתחזק את היחסים הרגישים בין המדינות.

הזירה הזאת טבעית לבר ולאנשיו, הרבה יותר מהזירה הפוליטית שגורמים שונים מנסים לגרור אליה את השב"כ. בשבועות האחרונים נקרא הארגון מימין ומשמאל להגן על הדמוקרטיה ומוסדותיה (חלק מתפקידו על פי חוק), והיו שהאשימו את בר בהטיות פוליטיות ואף קראו להדיחו. על פניו, זה נראה כמו חלק טבעי של המדמנה חסרת התחתית הקרויה רשתות חברתיות ושל הקלות הבלתי נסבלת של הטלת הרפש שרווחת במחוזותינו, אבל זה תהליך מסוכן, שמערער את לגיטימציית הפעולה של הארגונים הקריטיים ביותר לקיומה של המדינה ולפעולתה.

התהליך הזה, שהחל בקעקוע בלתי פוסק (ויעיל) של מערכת המשפט, עובר בהדרגה גם לכרסום במעמד צה"ל, השב"כ וכל קונצנזוס ממלכתי אחר. בשנתו הראשונה בתפקיד למד בר שזאת חזית מאתגרת לא פחות מהאויב; הלוי צפוי כעת לתקופת הכשרה דומה, במציאות פוליטית וחברתית סבוכה במיוחד.