אוטובוס התיירים שחנה לפני כשבועיים, באחד מימי החנוכה, מול קבר רחל, לא עורר תשומת לב מיוחדת - עד לאותו רגע שדלתותיו נפתחו. עשרות המוסלמים שירדו ממנו כדבוקה אחת, שינו לפרק זמן קצר את הנוף האנושי המוכר במתחם המקודש. המאמינים המוסלמים (סוּפִים), במקרה זה מהודו, עטויים בלבוש מסורתי, מיהרו אל שני הפתחים: הגברים אל הכניסה הראשית, והנשים אל עזרת הנשים. הם חלצו את נעליהם, כפי שמקובל במסגד, הניחו אותם זוגות־זוגות במבואות שסמוכות למקום ציון הקבר, ונדחקו לצד המתפללים היהודים אל מצבת האבן עטופת הפרוכת, מתרפקים עליה, מלטפים אותה וממלמלים פסוקי תפילה משלהם.
ברגעים הראשונים עדיין היה ספק לגבי זהותם. הגלימות הלבנות והצבעוניות בלבלו לרגע את המתפללים היהודים ואת תלמידי הישיבה שפעילה באתר. אלא שבתוך דקות ספורות - כשלצד פסוקי התהילים החלו להישמע במקום גם פסוקי קוראן וקטעי תפילה ושירה בשפה זרה - היה ברור שמשהו שונה ופחות מוכר מתרחש בקבר רחל. חלק מהמתפללים היהודים זזו הצידה בנימוס ופינו מקום גם למוסלמים. אחרים עזבו. היו גם כאלה שניסו להרים את קולם, בתפילותיהם שלהם, כדי להחריש ולהסות את קול התפילה של המוסלמים. הללו סיימו כעבור זמן קצר את תפילותיהם, שבו לאוטובוס והמשיכו לדרכם.
המחזה הלכאורה בלתי שגרתי הזה נשנה בקבר רחל כבר כמה וכמה פעמים בעת האחרונה, עד שפרץ לאתרי חדשות דתיים וחרדיים. הבאזז התקשורתי־מגזרי שנוצר עורר לא רק עניין, אלא גם מחלוקת: האם מדובר בעידן חדש של "וגר זאב עם כבש", או בתופעה לעומתית שהפלשתינים יוזמים ועומדים מאחוריה, כחלק מהמערכה שלהם לאסלום המקומות הקדושים ליהדות?
מרים עדני, מבאות המקום, מתארת "תופעה" שנמשכת כבר כשנתיים, "אלא שרק בחודשים האחרונים מגיעות קבוצות, ולא בודדים או קבוצות קטנות", לדבריה. עדני, יו"ר הקרן למען קבר רחל, מספרת ש"הנשים בעזרת הנשים היו בשוק. כלל לא היינו מוכנות לכך. כשראיתי את התמונות של הנעליים ליד חנוכיית הענק שדאגנו להציב במקום, העניין צרם לי שבעתיים. זה סוג של ביזוי הקודש. קבר רחל הוא קודם כל מקום קדוש ליהודים.
"אין לי בעיה עם מוסלמי שמגיע לכאן על בסיס אישי, כמבקר, ומכבד את המקום, אבל ביקורי הקבוצות הללו נראים כהתרסה. גם ההיבט הביטחוני מעורר סימן שאלה. קבוצות של מוסלמים ומוסלמיות שמגיעות לקבר רחל, מבלי שנערך להן כל בידוק ממשי? במציאות של היום, כשהטרור מחפש כל פרצה כדי לפגע בנו - זה גובל בהפקרות. כשאני, כיהודייה, נכנסת לכותל, עלי לעבור בידוק ביטחוני; קל וחומר שמוסלמים, תיירים או מקומיים, צריכים לעבור כאן בידוק כזה".
עדני, שייסדה לפני כשני עשורים את מטה "יש שכר לפעולתך", עמדה בימי האינתיפאדה השנייה בראש קבוצת נשים שהקפידה לפקוד את קבר רחל, גם בימים שבהם השתוללו סביבו אש וקרבות. השבוע היא קראה לשרי הממשלה החדשה לבדוק באופן יסודי את התופעה, ולדאוג למקום - גם בשל קדושתו וגם בשל הרגישות הביטחונית.
שחר פיירמן, מנהל אתר קבר רחל מטעם המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, מסרב להתרגש מביקורי המוסלמים בקבר רחל, מסיבה פשוטה. "זה לא חדש", אומר פיירמן, "אלה הן קבוצות של מוסלמים מהודו. שוחחתי איתם פעם או פעמיים. הם באים להתפלל, כפי שחלק מאיתנו באים להתפלל, מתוך אמונה שרחל תושיע אותם. חלק מהם מתפללים לפרי בטן. הם כאן כבר שנים, אבל עד עכשיו לא דיברו עליהם. פתאום שמו לב.
"הקבוצות הללו מגיעות לכאן 13-12 פעמים בשנה, לא מתגרות ולא מזיקות לאיש. ככל שהבנתי משגת וידיעתי מגעת, אין להם אוריינטציה פלשתינית או מתריסה. נכון, הם מוסלמים, אבל הם לא מתגרים, ולא מחוללים כל נזק".
בין שתי נשים
גם פרופ' יצחק רייטר (אוניברסיטת רייכמן ומכללת אלקאסמי), חוקר המקומות הקדושים בארץ ישראל, מבקש להרגיע. הוא לא סבור שמדובר באסלאמיזציה של קבר רחל, ולא בהתרסה. "לפחות על פי לבושם של אנשי הקבוצה שביקרה שם בחנוכה, מדובר במוסלמים אסיאתיים", הוא מעריך.
"יש דמויות תנ"כיות רבות שהמוסלמים מעריכים ומעריצים אותם בדרגה של נביאים, גם אם הם לא היו נביאים. קבר רחל אינו הקבר היחיד של דמות תנ"כית שהמוסלמים מגיעים אליו. הם מגיעים גם ל'קבר דוד', ל'קבר שמואל' (נבי סמואל), ל'קבר ראובן' (נבי רובין) שליד פלמחים וגם ל'מערת אליהו', שמקודשת לארבע דתות". רייטר מציע, לפיכך, לראות בביקורי המוסלמים בקבר רחל חלק מהמכלול הזה. "צריך להמתין מעט ולראות לאן זה יתפתח", הוא אומר, "אבל על פניו, זה לא נראה כמהלך שיש מאחוריו כוונת השתלטות או עימות".
פנחס ענברי, אחד החוקרים הוותיקים של העולם הערבי, מצייר תמונה מורכבת מעט יותר. ענברי מזכיר שקבר רחל מזוהה כבר שנים רבות על ידי חלק מהעולם המוסלמי עם דמותה של ראבעה אל־עדוויה, קדושה סוּפית מימי הביניים, שעל שמה נקראו מאות אתרי עלייה לרגל וקברים שמיוחסים לה בכל רחבי העולם הסוּפי.
המוסלמים שביקרו לאחרונה בקבר רחל הם סוּפים, ובהחלט ייתכן שיש לכך קשר עם הזיהוי של המקום כקברה של ראבעה אל־עדוויה. ענברי גם מזהה זיקה בין שני הזיהויים הנשיים של האתר - רחל מהצד היהודי ואל־עדוויה מהצד הסוּפי. הוא מזכיר גם את זיהויו של המקום עם בלאל אבן רבאח (ראו בהמשך), ומציין כי רק בשבוע שעבר החליטה הרשות הפלשתינית להרחיב את המאבק העממי גם לתחומי הדת, ושהעניין נדון בין אבו מאזן למלך עבדאללה.
"המלך מבקש להגן על הסטטוס־קוו בהר הבית, ואבו מאזן מאותת על הרחבת הסכסוך גם לכותל. זה עדיין לא קורה, אבל זה הכיוון. המכנה המשותף לקבר רחל ולכותל הוא ששניהם מוכרים באונסק"ו כשייכים לאסלאם, ולפיכך המאבקים עליהם יהיו במסגרת הלגיטימיות הבינלאומית".
האם מדובר, אם כך, ברוב מהומה על לא מאומה - או שפשוט ישראל צריכה ללמוד להבחין בין האסלאם הלאומני והלעומתי, שהפלשתינים מציגים, לבין אסלאם אחר, מאינדונזיה, מהודו וממקומות אחרים, שאישים כמו הרב יעקב נגן מטפחים עימו שיח והידברות?
במקרה של קבר רחל, התשובה מורכבת: מאז ימי האינתיפאדה השנייה חדלו הפלשתינים לזהות את האתר עם רחל אמנו התנ"כית, כפי שנהגו שנים רבות. הם לא מכנים אותו עוד "קובת ראחיל" (כיפת רחל), ונוקבים, כאמור, בשני שמות של קדושים מוסלמים שזרים לאוזן הישראלית.
האחד הוא זה של בלאל אבן ריבאח, אתיופי חבשי במוצאו, שמוכר בתולדות האסלאם כעבד ששירת בביתו של הנביא מוחמד בתפקיד המואזין הראשון. השנייה, שאותה הזכיר ענברי, היא ראבעה אל־עדוויה, אישיות סוּפית חשובה מהמאה השמינית, מהמיסטיקנים הראשונים באסלאם שדיברו על אהבת האל ועבודתו במונחים של אהבה רומנטית ואהבת בשר ודם.
את הדמות של אבן רבאח חיבר למקום יאסר ערפאת, כחלק מתהליך האסלאמיזציה והפלשתיניזציה שעברו בעשורים האחרונים גם הכותל המערבי והר הבית. פלשתינים רבים, כידוע, מכחישים כיום כל זיקה יהודית אליהם. הזיהוי של קבר רחל עם ראבעה אל־עדוויה הוא מוקדם יותר, וערפאת בזמנו התחמק ממנו, לדברי ענברי, כדי לא לשבש את יחסיו עם בית המלוכה הסעודי שהסתייג מכך.
מדוע נסתם ה"מחראב"?
לפני כעשור, בלחצם של הפלשתינים ומדינות ערב, רשם לראשונה אונסק"ו את קבר רחל גם כמסגד בלאל אבן רבאח, אף שהאמת ההיסטורית שונה לחלוטין. אבן רבאח נהרג בשנת 642 כשיצא להילחם את מלחמות האסלאם בסוריה, והוא קבור בדמשק. קבר רחל, ששוכן במבואותיה הצפוניים של בית לחם, כ־460 מטרים בלבד מדרום לגבול המוניציפלי של ירושלים, מזוהה כבר יותר מ־1,700 שנה כמקום קדוש יהודי, קברה של רחל אמנו. גם למוסלמים יש זיקה למקום, אך היא נובעת ישירות מדמותה של רחל - ולא מדמותו של אבן רבאח, שהוא המצאה מימי ערפאת.
מה שמלמד על כך בבירור הוא העובדה שבפרסומים של הגורמים הלאומיים הפלשתיניים, שמכנים עתה את קבר רחל "מסגד בלאל אבן רבאח", לא היה זכר לכינוי זה עד לפני שנים לא רבות. כך גם באתר החדשות של "אל־ג'זירה", שזיהה את המקום כ"קובת ראחיל", ורק בסוגריים כתב "מסגד בלאל אבן רבאח". כך גם ב"אלמווסועה אל־פלשתינה", שהודפס באיטליה בהוצאת ארגון האנציקלופדיה הפלשתינית אחרי 1996, וכך גם בלקסיקון הפלשתיני בהוצאת הליגה הערבית ואש"ף, שיצא לאור ב־1984.
אפילו בספר "הגדה המערבית ועזה - פלשתין" נזכר המקום כקבר רחל, ולא כמסגד בלאל אבן רבאח. גם בספר "פלשתין הארץ הקדושה", שיצא לאור עוד בטרם התפתחה אגדת בלאל אבן רבאח, נכתב בפשטות: "בכניסה הצפונית לבית לחם מופיע קבר רחל, אם האימהות, שמתה בנותנה חיים לבנימין".
ספרי הלימוד של הרש"פ מעידים על המועד שבו התחולל השינוי: בעוד בשנים 2000-1995 הציגה הרש"פ לתלמידיה את קבר רחל בשמו ההיסטורי, החל משנת 2010 מציגה הרשות בספרי האזרחות שלה את תמונת קבר רחל כמסגד בלאל אבן רבאח.
גם העובדה שבחדר הנוסף הצמוד לחדר ציון הקבר היה עד למלחמת ששת הימים מחראב (גומחת תפילה מוסלמית שמצביעה על כיוון הכעבה, שאליו צריכים המוסלמים לפנות בעת תפילתם), ושהמחראב הזה נסתם על ידי שלטונות ישראל, מנוצלת על ידי הפלשתינים במסגרת מסע התעמולה שלהם נגד הקשר היהודי למקום. אלא שגם הסיפור הזה עוות על ידיהם.
הסיפור המלא (הדברים מפורטים בהרחבה בספר "על אם הדרך, סיפורו של קבר רחל", שחיבר החתום מעלה) הוא שמשלושת צידיו של מתחם הקבר מצוי בית קברות מוסלמי. רובו שייך לבני השבט הבדואי "התעמרה", שהחל לקבור את מתיו במקום במאות ה־18 וה־19.
קרבתו של בית הקברות למתחם הקבר הביאה בדורות קודמים לחיכוכים בין יהודים לבין ערבים, שביקשו לטהר את מתיהם בחדר ציון הקבר. מקורות היסטוריים רבים מעידים ש"התעמרה" וערביי הסביבה התנכלו במאות הקודמות ליהודים שביקשו להגיע לקבר, ואף גבו מהם כופר ודמי חסות כתנאי לביקור במקום.
על רקע ההצקות הבלתי פוסקות של המוסלמים ליהודים שבאו לקבר רחל, השיג משה מונטיפיורי רישיון והיתר מהטורקים לבנות חדר נוסף לקבר של רחל. החדר נבנה ב־1841, והותקן בו גם מחראב. המטרה היתה להביא לכך שהמוסלמים יסירו את ידם מחדר ציון הקבר עצמו, ויחדלו מלהציק ליהודים. עוד קודם לכן השיג פקיד כוללות הספרדים בירושלים, חכם אברהם בכר אברהם, שני פירמאנים מהשלטונות העות'מאניים המוסלמיים, שמכירים בזכויותיהם של היהודים במקום ומצווים לא להפריע להם להתפלל בו. ולמרות זאת - נמשכו ההצקות וההטרדות.
מימוש רכוש יהודי
בסופו של דבר שולמו למוסלמים סכומי כסף גדולים כדי שיטהרו את מתיהם מחוץ לשני חדרי הקבר, ויניחו ליהודים להתפלל ולבקר בקבר רחל ללא הפרעה. כך התגלגל, אפוא, הסיפור על המחראב - "גומחת התפילה המוסלמית בקבר רחל" - כשהוא מעוות לחלוטין, וסייע לפלשתינים להפוך את המקום ל"מסגד".
גם ההיסטוריה המודרנית של קבר רחל מלאה תהפוכות, ונראה שהן לא האחרונות. מאחורי הקלעים פועלים עתה ח"כים ושרים כדי להעמיק את הנוכחות היהודית, שהתבססה בעשור האחרון בצמוד לקבר רחל - 12 משפחות יהודיות, ישיבה ומדרשה. על הפרק עתה: בניית משכן ובתי קבע למשפחות ולישיבה, הגדלת היישוב היהודי במקום, וגם מימוש רכוש יהודי שנרכש באזור לפני שנים רבות. אפשרות נוספת שנבדקת עתה היא לספח לירושלים, או לתחומי המועצה האזורית גוש עציון, את המובלעת הישראלית הזעירה של קבר רחל, שהורחבה לפני כשני עשורים בעוד כעשרה דונמים, על קרקעות שנרכשו ממשפחות נוצריות.
מי שהחליט מייד אחרי מלחמת ששת הימים שהאתר לא יסופח לירושלים היה שר הביטחון דאז, משה דיין. הוא הסתייג מכך בשל הקרבה לכנסיית המולד, ודחה בקשות של טדי קולק לספח את האתר. רה"מ המנוח יצחק רבין, כידוע, כמעט מסר את המתחם לשליטה פלשתינית ביטחונית ואזרחית מלאה, במסגרת הסכמי אוסלו, אלא ששדולה נמרצת של רבנים ופוליטיקאים (גם ממפלגתו שלו), ופגישה אחת נרגשת עד דמעות עם חנן פורת ועם מנחם פרוש, הביאה לשינוי ההחלטה.
רב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ', זוכר את הימים ההם ואת המאבק שגם הוא לקח בו חלק, אבל הוא לא קושר בין ביקורי המוסלמים בקבר רחל, שעלו לפתע לכותרות, לבין המאבק ההוא, או המאבק הפלשתיני נגד הזהות היהודית של קבר רחל היום. "זה נכון שיש ניסיונות לפגוע במבקרים ובמתפללים היהודים שם. מדי פעם נזרק בקבוק תבערה או מטען צד לעבר המתחם. החומות הגבוהות והחיילים במקום מסכלים כמעט תמיד את הניסיונות הללו - שהם חלק מהעימות עם הפלשתינים, אך לא מאפיינים את קבר רחל כמוקד של מחלוקת על מקום קדוש. אין לנו עימות על קבר רחל כפי שיש על הר הבית או על מערת המכפלה", אומר הרב רבינוביץ', ומציע "לא לעשות עניין מביקורי המוסלמים ההודים במקום".
כיצד מתייחסת היהדות ברמה העקרונית לביקורי מוסלמים במקומות קדושים ליהודים בכלל, ובקבר רחל בפרט?
"היהדות לא חוסמת איש שמבקש לבקר בתמימות במקומות קדושים ליהדות. גם את הכותל לא סגרנו בפני אף דת אחרת. אם מוסלמי, מכל מקום בעולם, מרגיש חיבור לדמות של רחל ומגיע לקבר רחל, ולא מפריע ולא בא להתריס, להשתלט או לפגוע ביהודים שם, או לנהוג מנהגים שמנוגדים לרוח המקום - אין לנו כיהדות כל בעיה עם כך.
"זאת", מדגיש הרב רבינוביץ', "בניגוד לדרך שבה המוסלמים נוהגים כלפי יהודים בהר הבית ('אף שאני מתנגד, כידוע, לעליית יהודים לשם'), ובניגוד לדרך שבה הירדנים חסמו בפני יהודים את האפשרות לבקר במקומות המקודשים להם בירושלים בשנים 1967-1948".
כיצד מתייחס הרב לערימת הנעליים ליד החנוכייה שם, שחוללה מהומה בין המתפללים שם?
"ייתכן שצריך להצניע אותן. אני מניח שידאגו לכך בעתיד, אבל ברמה העקרונית - אין בעיה בכך שהם חולצים את נעליהם. מבחינתם זה לא סימן לזלזול, אלא לכבוד".