גרשון סלומון, מי שעד לפני חצי יובל שנים זוהה יותר מכל אדם אחר עם המאבק היהודי על הר הבית, הלך לעולמו בשבוע שעבר בעיצומה של המהפכה היהודית שם: תפילות שקטות, במניין, שמתקיימות מדי יום בצידו המזרחי של ההר, באישור המשטרה ובפיקוחה; שר מיועד לביטחון הפנים (בן גביר), שמתכוון לבסס ולהעמיק עוד את השינוי; ויותר מ־50 אלף מבקרים יהודים בשנה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי - מציאות שסלומון רק חלם עליה, צפה בה מרחוק, אך לא זכה לממשה.
סלומון גילם בהשקפתו ובאישיותו היפוך גמור לתכונות שאפיינו רבים מממשיכיו. הוא התנגד להישגים זמניים או חלקיים בהר, לסיכומים אד־הוק עם המשטרה או לפעילות שקטה שתביא הישגים, ללא שאלה יפורסמו ברבים. הפרגמטיזם וההבנות השקטות והבלתי פורמליות - שבסופו של דבר הביאו לשינוי הגדול בהר - לא היו לרוחו.
ולמרות זאת, לאורך שנים ארוכות, בימים שמעטים בלבד בצד היהודי התעניינו או עסקו בהר הבית, סלומון היה שומר הגחלת היהודית שם. יו"ר תנועת נאמני הר הבית וקומץ חברי תנועתו היו מתייצבים בשערי ההר כמעט מדי שבוע, בימי חול, חג ומועד, ומתדפקים על דלתותיו, הנעולות בדרך כלל בפניהם. פעם אחר פעם הם היו פונים לבג"ץ ומבקשים ממנו לממש את זכות התפילה היהודית במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. פעם אחר פעם השיבו השופטים את פניהם ריקם.
למרות התוצאות הדלות באותם הימים, סלומון היה משוכנע כי ללא המאבק העיקש והכמעט סיזיפי, שלו ושל חבריו, "הר הבית יישכח וישקע בתהום הנשייה". הוא כנראה צדק. האיש שהקפיד לבקש אישור מהמשטרה לכל אחת מפעולותיו, שימר לאורך שנים את החוטים הדקים שקשרו בין הציבור היהודי הרחב לבין הר הבית, בתקופה שרבים עסקו דווקא בגלוריפיקציה של הכותל המערבי, ורק קומץ זעום התעניין בהר.
הוא היה שונה, כאמור, ממרבית הקבוצות והאישים שפועלים כיום לחיזוק הזיקה והקשר היהודי להר. כחבר בהנהלה המצומצמת של תנועת החרות וכמי שנמנה עם מייסדי תנועת התחיה, סלומון בחר להדגיש את היותו של ההר סמל לאומי, ולא רק סמל דתי. סלומון שאף להקמתו מחדש של בית המקדש בהר, אבל בחר לצייר את הר הבית כמוקד הממלכתיות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, "המקום שבו ישכון בית המשפט העליון, שבו יושבע הנשיא, שבו תפתח הכנסת את ישיבותיה פעם בארבע שנים ושבו יערוך צה"ל מסדרים חגיגיים".
ייתכן שדווקא האוריינטציה הלאומית המובהקת שלו ושל חבריו היא שהעלתה את המתח באזור הר הבית. פעם היתה זו תוכנית לקריאת מגילת איכה בשטח ההר; פעם - תוכנית להקרבת קורבן פסח במקום, ובפעמים אחרות - תוכניות לקביעת מזוזות בשערי הר הבית, מצעד לפידים בחנוכה ממודיעין עד לשערי ההר, או חתונה יהודית בפתח שער המוגרבים.
את המיזם המפורסם ביותר שלו - "הנחת אבן הפינה לבית המקדש" בחוה"מ סוכות תשנ"א (8.10.1990) - טקס סמלי שאושר על ידי המשטרה אך הופנה לנקבת השילוח העתיקה, ניצל הצד המוסלמי עד תום, לרעה. בסופו של יום אלים ורווי התפרעויות קשות נמנו בהר 17 הרוגים ערבים. היה זה האירוע הקשה ביותר בתקופת השלטון הישראלי בהר, שהפך מושא לוועדות חקירה ובדיקה, ישראליות ובינלאומיות. הוא התרחש אף שלמוסלמים לא היה ספק ש"אבן הפינה" לא תגיע למתחם המקודש. המשטרה הבהירה להם זאת ישירות כמה וכמה פעמים.
28 שנות הרחקה מההר
סיפור אבן הפינה, מכל מקום, עלה לסלומון ב־28 שנות הרחקה רצופות מהר הבית. הוא הפך לסדין אדום בעיני המוסלמים. המשטרה, מצידה, הטילה וטו על כניסתו להר וציירה תרחישי אימים, לא תמיד מבוססים, על הצפוי אם יגיע לשם. העיתונאי וחוקר הר הבית ארנון סגל, מפעילי ההר המרכזיים כיום ובפועל אחד מממשיכיו של סלומון, ציין השבוע במידה רבה של צדק שסלומון "הוקרב בידי המדינה כדי לרצות את הווקף הזועם, ובעצם כדי לכסות על אוזלת ידה. היו אלה עוול והתעמרות אכזרית שנקטו המדינה ורשויותיה כלפי אדם שומר חוק, שהקפיד לאורך השנים לבקש אישור משטרתי לכל הפגנה ולכל צעד שנקט, כולל 'הנחת אבן הפינה'".
רק בערוב ימיו, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים, נשבר הטאבו פעם אחת ויחידה. בחורף 2019 העניק המפקד היוצא של מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, מתנת פרידה לסלומון ואפשר לו לעלות להר, ללא מלווים או צלמים. קצין משטרה הוביל את סלומון אל המדרגות שמול כיפת הסלע, וכשהוצא מתחום ההר זכה לחיבוק מניצב הלוי, אחד מאדריכלי השינוי הגדול בהר.
סלומון צייר את הר הבית כמוקד הממלכתיות היהודית המתחדשת: "המקום שבו ישכון בית המשפט העליון, שבו יושבע הנשיא, שבו תפתח הכנסת את ישיבותיה ושבו יערוך צה"ל מסדרים חגיגיים"
סלומון, כאמור, הילך בגדולות, ולא היה מוכן להסתפק בהישגים חלקיים ולא פומביים. "המאבק שלנו הוא לא למען איזו פינת תפילה מסכנה בהר, שנעמוד ונתפלל בה בעוד הערבים עומדים עלינו ומשגיחים", הדגיש, "המאבק הוא על החזרת הר הבית לעם ישראל במלוא מובן המילה, והורדת הנוכחות הערבית האסלאמית משם. המאבק הוא למען בניין המקדש".
כשחזרתי השבוע אל רישומי השיחות הרבות שקיימתי עימו לאורך השנים, הבנתי שוב באיזה אור ראה סלומון את עצמו, וכיצד השפיע הדבר על תפיסת עולמו והתנהלותו. בעוד אנשי הציונות הדתית הקלאסית הגדירו את מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה", או "ראשית צמיחת גאולתנו", סלומון גרס שמדינת ישראל היא־היא הגאולה עצמה, "שיאה של הגאולה כמעט", כדבריו. סלומון תקף את "התפיסה הפסיבית, הגלותית, שעלתה לעם ישראל באלפיים שנות גלות". הרצל, על פי תפיסתו, היה נביא מודרני, וכך גם משה, "מתבולל שנקרא לדגל". גם סלומון עצמו, אף שלא הודה בכך, חש מעט כנביא.
כשרבנים הטיחו בפניו כי הוא דוחק את הקץ, הם היו נענים שהקץ כבר הגיע ושעלינו רק ליטול את המפתחות ולפתוח את השערים. כששאלו אותו: "מי שמך? מי מינה דווקא אותך לטפל בענייני גאולה?", סלומון היה משיב: "האם היתה התגלות להרצל? האם הוא ראה סנה בוער? ומי שם את יאיר ואת דוד רזיאל? (מפקדי הלח"י והאצ"ל, נ"ש), ומי שם את מתתיהו החשמונאי - יהודי כמעט נשכח מעיירה נידחת, מודיעין? כל יהודי צריך לראות את הסנה הבוער מול עיניו".
סלומון, מזרחן בהשכלתו, דור שביעי בירושלים, נצר ליואל משה סלומון, אימץ לעצמו טון דיבור שקט, בעל נימה רכה, אך קרוב למליצי. החיוך כמעט לא סר מעל פניו. תווי פניו האציליים, שפמו העבות, צליעתו הקשה ומקל ההליכה שבו נעזר דרך קבע בעקבות פציעה חמורה בקרב עם הסורים (למרגלות תל עזזיאת בפברואר 1958), הפכו אותו לדמות מיוחדת במינה בנוף האנושי שפעל למען ייהוד ההר. על אף חזותו הלא מאיימת, אנשי הווקף ראו לאורך שנים דווקא בו את האיום המוחשי ביותר על אחיזתם בהר.
הוא הקפיד להגיע להר הבית כששובל ארוך של אנשי תקשורת נשרך אחריו, ובפועל אימץ את הכלל: עשית ולא פרסמת - לא עשית. אילו רק רצה, סלומון יכול היה להגיע להסדר לא רשמי עם אנשי הווקף והמשטרה על ביקורים שקטים, שאינם מלווים ברעש ובפרסומת. כך נהגו קבוצות אחרות. אלא שעבור סלומון הפגנת הנוכחות היהודית בהר היתה משנית. חשובה ממנה היתה הפגנת הריבונות. הוא התעקש על עליות רשמיות ופומביות להר עם פרסום מוקדם, נרחב, בתקשורת. מנקודת מבטו, לא היה טעם בפעולה שקטה וחשאית.
נוסחת הוודאות הקרובה
עקשנותו הביאה לראשונה שלושה משופטי בג"ץ לביקור רשמי בהר הבית. סלומון ותנועתו עתרו בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת בדרישה להכריח את רשויות המדינה לאכוף בשטחי ההר את חוקי התכנון, הבנייה והעתיקות. מסכת העובדות שפרשו העותרים בפני בג"ץ היתה מרשימה במידה כזאת, שהשופטים התקשו להתעלם ממנה. גם התייצבותו של דן בהט, אז ארכיאולוג מחוז ירושלים, מאחורי חלק מהעובדות שפורטו בעתירה, סייעה ל"נאמני ההר".
ב־16 ביוני 1991 הטריחו עצמם להר הבית שלושת השופטים שדנו בעתירה: הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא מנחם אלון והשופט גבריאל בך. במשך כשלוש שעות סיירו השופטים במקום כשהם מלווים על ידי נציגי המדינה והעותרים, מתרשמים במו עיניהם מהמציאות שם. לסלומון עצמו לא הותר לעלות להר, מחשש שקיצונים מוסלמים ינסו לפגוע בו.
החלטת השופטים, שפורסמה כעבור שלושה חודשים, אמנם דחתה את העתירה, אבל היתה גדושה ביקורת חסרת תקדים על היועץ המשפטי, המשטרה, עיריית ירושלים ורשות העתיקות על שנמנעו מלהעמיד לדין את הווקף על הפרת חוק ועל שלא תבעו מהרשות המוסלמית להחזיר את המצב בהר לקדמותו.
היה זה הישג לסלומון ולתנועתו. "העותרים", כתבו השופטים, "השכילו להצביע, ואנו התרשמנו מכך בסיור שקיימנו, על עבירות רבות ונמשכות, שבוצעו לכאורה על ידי הווקף המוסלמי באזור הר הבית". אלא שגם בפעם ההיא הכריעה הרגישות המדינית והדתית של המקום, והשופטים הסתפקו בנזיפה ובהערת אזהרה לרשויות החוק.
לעומת זאת, נדחו באופן מוחלט, פעם אחר פעם, עתירות סלומון וחבריו בנוגע לאפשרות תפילה יהודית בהר - חלום שמתגשם כיום לא בעקבות ניצחונות בזירה המשפטית, אלא בעקבות הבנות וסיכומים לא פורמליים בין חלק מארגוני הר הבית לבין המשטרה. סלומון עצמו אמנם הוכנס אז מעת לעת להר, אבל בדרך כלל הותירה אותו המשטרה מחוץ לשער המוגרבים, ואפילו על זכות זו הוא נדרש לנהל מאבק.
אחת העתירות של סלומון לבג"ץ הביאה לנוסחת הוודאות הקרובה, שניסח אהרן ברק. הפורמולה המפורסמת הזאת שימשה לימים את מפקדי מחוז ירושלים לדורותיהם והרכבים נוספים של בג"ץ. ברק קבע כי "אם הפגיעה בביטחון הציבור, בדרך של פגיעה בגופם של המתאספים והמפגינים, היא קרובה לוודאי, יש בהסתברות זאת כדי להצדיק שלילה או הגבלה של חופש האסיפה וההפגנה. לא כן אם הפגיעה היא ברמת הסתברות נמוכה יותר". באירוע נשוא העתירה השופטים חייבו את המשטרה לאפשר לסלומון ולחבריו להתפלל ליד שער המוגרבים, אך מחוץ להר הבית.
"ההתחייבות שלי לא מספיקה?"
בשנות ה־80 הצליח סלומון לרתום לפעילות בעניין ההר את דב שילנסקי, מי שהיה אז יו"ר הכנסת, וקודם לכן (יחד עם דן מרידור) ייצג בהצלחה כעורך דין קבוצת בית"רים שניסתה להתפלל בהר. ביקורי הח"כים בהר, בראשות שילנסקי, יצרו הד תקשורתי עצום, אך גם מהומות קשות ומתח רב. סלומון טווה קשר גם עם ארגוני נוצרים פונדמנטליסטיים. אחדים מהם מימנו סריקות של החללים התת־קרקעיים בהר הבית באמצעות העברת מצלמה מיוחדת, דמויית רנטגן, על הקירות החיצוניים של המתחם.
רק בערוב ימיו, כשהוא על כיסא גלגלים, נשבר הטאבו. ניצב יורם הלוי העניק מתנת פרידה לסלומון ואפשר לו לעלות להר, ללא מלווים או צלמים. כשהוצא מהמתחם, זכה לחיבוק מניצב הלוי, אחד מאדריכלי השינוי הגדול בהר
הוא פעל במסגרת תנועת החרות, בניסיון לכלול במצע התנועה סעיף מפורש, המבטיח שממשלה בראשות חרות תשנה את הסטטוס קוו ותתיר תפילת יהודים בהר. מנחם בגין, לימים ראש הממשלה, התנגד. סלומון דרש הצבעה. בגין זימן אותו אליו לשיחה בארבע עיניים. סלומון רשם את פרטי השיחה. פרסמתי אותה לפני 27 שנה (בספרי "הר המריבה", כתר, 1995). בגין לא טרח להכחיש את תכניה.
בגין: "כמוך אני סבור שהר הבית הוא המרכז, הנשמה של העם היהודי. הלב - מוסרית, רוחנית ודתית. כמוך אני סבור שבמלחמת ששת הימים נעשה דבר חמור: מסירת הלב היהודי לערבים. הורדת הדגל הישראלי מההר שעות אחדות לאחר שחרורו היתה מעשה מבזה ומשפיל. כמוך אני סבור שהר הבית צריך לחזור לידיים יהודיות, כולל תפילה יהודית ודגל יהודי. אבל הגד לי, גרשון: האם אתה רוצה שהר הבית יישאר כפי שהוא והמערך יישאר בשלטון, או שאנו נגיע לשלטון ונממש את מדיניותנו גם בהר הבית? אסור לנו להכניס זאת למצע".
סלומון: "מר בגין, אני מבקש לדעת מה תעשה בעניין הר הבית כאשר תהיה ראש ממשלה".
בגין: "אם אהיה ראש ממשלה, הר הבית יחזור להיות מרכז החיים הלאומיים והדתיים. אתיר תפילת יהודים במקום. החרפה הזאת תוסר מעם ישראל".
סלומון: "איך אני יכול להיות בטוח שהדברים הללו ימומשו?"
בגין תמה: "ההתחייבות שלי אינה מספיקה?"
סלומון האמין לבגין. הוא הציע לו לעלות להר הבית בהזדמנות קרובה ולפרסם זאת, בבחינת רמז לעתיד לבוא. כעבור כמה שבועות, כשפגש בסלומון, בגין סיפר לו שעלה להר הבית יחד עם חיים לנדאו, אלא שבגין סירב לפרסם זאת מחשש למהומה.
ב־1977, כשבגין הגיע לשלטון, ההבטחה לא כובדה. בגין טען שמי שהטיל וטו על הסדרת תפילה יהודית בהר היו המפלגות החרדיות שהיו חברות בקואליציה שלו - אגודת ישראל וש"ס. הוא הפנה את התוקפים אותו בעניין זה לחרדים. מאוחר יותר כבר יישר קו עם מדיניות קודמיו מ"המערך", כשהבהיר בכתב לאנשי "אל הר ה'": "לא אסכים שיתעורר סכסוך דתי בין העם היהודי לבין העם הערבי והעולם המוסלמי". בכך אימץ למעשה גם בגין את ההיגיון הטמון בבסיס ההסדרים שמשה דיין קבע בהר. יתרה מזאת: כשדיין הצטרף לממשלתו כשר חוץ, בגין קיבל את אחד התנאים שדיין הציב לו, שלא לשנות את הסטטטוס קוו בהר הבית ולא לאפשר תפילת יהודים שם.
•••
ממרחק השנים סלומון אכן היה ה"נטורי קרתא" של ההר; שומר הגחלת היהודית שם בעשורים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים ומי שדאג להשאיר את ההר בתודעת הציבור היהודי. ברמה הפרקטית הוא אמנם נכשל, תנועתו לא הפכה לתנועת המונים ולא הצליחה להגדיל את הנוכחות היהודית בהר. אלא שספק אם ללא פעילותו והזרעים שטמן, התנועות שהמשיכו את דרכו היו מצליחות לחולל את השינוי שמתרחש בהר בימים אלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו