המדינה מתנערת מאחריות והעלייה להר הבית עלולה להפוך לאסון

בשבועות האחרונים מסוקרים בכלי התקשורת התורים המייגעים בנתב"ג. חופשות בחו"ל הן זכות קדושה, וכשהן ניזקות - אבירי הדמוקרטיה זועמים. אף אחד, לעומת זאת, לא מתעניין בתור אחר, של אלה המבקשים להגיע אל לב ליבה של הבירה. כשהזכות להעלות להר הבית נפגעת אין מי שמשמיע קול.

ביום ירושלים האחרון ביקשו לעלות להר הבית כ־4,000 איש, מספר שיא של מבקרים ביום אחד. זקנים, נשים וטף עמדו שעות ארוכות בשמש הקופחת, ללא מים ובצפיפות קשה. הם נאלצו להידחס דרך שרוול צר בכניסה לבידוק הביטחוני ונמחצו אל הקירות. בעוד שבועיים יציין עם ישראל את צום תשעה באב, ואלפים שוב צפויים להעלות להר הבית. רגע לפני שאסון צפיפות בסגנון הר מירון יתרחש חלילה שוב, ארגון "בידינו" מוציא דו"ח שמבקש להתריע בפני האחראים על המצב ולדרוש מהם להיערך בהתאם.

"על משרדי הממשלה ליטול לידיהם את האחריות לעליית יהודים להר הבית, לגבש פתרונות ולקיים היערכות מקדימה לימי עלייה מרכזיים שבהם צפויים לעלות להר אלפי יהודים", נכתב בהמלצות. עוד ממליץ הדו"ח על הצבת סדרנים מטעם המשרד לשירותי דת להכוונת העלייה, חלוקת מים ודאגה לנקודות צל בכל אזור ההמתנה בכניסה.

על פי הדו"ח נדרשת עבודות בינוי להרחבה ולהסדרה של הכניסה להר הבית, ולבניית גשר חדש ובטיחותי. בין השאר מוצע להרחיב בימי העומס את שעות הביקור של היהודים ולאפשר כניסת עולים להר הבית בצורה שוטפת ולא בקבוצות קטנות ומוגבלות.

"מדובר בהזנחה של שנים, כי לאף אחד לא אכפת", אומר תום ניסני (33), יו"ר "בידינו" ומי שחיבר את הדו"ח, "בזמנו, כשעלו להר הבית עשרה אנשים ביום או יהודה גליק אחד, זה לא הטריד אף אחד. העניין הוא שהמדינה לא התאימה את עצמה, היא לא מבינה שדברים השתנו, שבכל יום דתי או לאומי מגיעים אלפים.

"מה שראינו ביום ירושלים היה זוועה. מאות עומדים בשמש, בלי סדרנים, בלי מישהו שיפקח. זה היה נורא והיה יכול להיגמר בילדים שנחנקים בתור, לא עלינו, או מבוגרים שקורסים מהתייבשות, חלילה. בתשעה באב הסכנה כפולה כי זו לא רק צפיפות אלא גם חשש להתייבשות של הצמים. אנו מנסים בכל הכוח למנוע אסון".

"עונש קולקטיבי"

ניסני החל לעלות להר הבית לפני שבע שנים. הוא נולד בתל עדשים, גדל בעפולה, וכיום גר עם רעייתו ושני ילדיו בעלי זהב. לאחר שירות של עשר שנים בחיל המודיעין בצה"ל, הפך לרכז השטח של "אם תרצו" ופעיל בארגון "סטודנטים למען הר הבית", שלימים התמסד והפך לעמותה מסודרת תחת השם "בידינו".

"לא גדלתי במשפחה דתית וגם כיום בעוונותיי אני לא אדם דתי, אבל כן אדם מאמין", מעיד ניסני על עצמו, "הייחוד של 'בידינו' זה שהפעילים של העמותה הם חבר'ה צעירים, חילונים ודתיים. החשיבות של הר הבית היא לא רק דתית או רוחנית אלא גם לאומית. בסוף שמו אותנו מול הקיר למטה ואמרו לנו שזה הכי חשוב. אני לא מכיר בזה, אני לא מוכן לקבל את זה שאנחנו צריכים להסתפק בכותל. זה רודף אותנו. עד שאנחנו כעם לא נתפייס עם הר הבית ונחזור למעלה, זה ימשיך לדקור אותנו".

ביום ירושלים עצמו עמד ניסני בתור להר, אך כמו משה רבנו נגזר עליו "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תעבור". במהלך שבע השנים האחרונות הוא היה מנוע עלייה להר במשך כשנתיים וחצי במצטבר, הודות לצווי הרחקה מינהליים של מפקד המחוז, המופעלים כנגדו באופן דרקוני. "זה מטורף. הפכתי לסוג של סדין אדום כי אני מעודד אנשים לקבל את הזכויות שלהם ולהתנגד לאיסורים המוזרים האלה על ההר. לפני שבוע קיבלתי צו הרחקה חדש לארבעה חודשים. אני יודע שבג"ץ לא יושיע אותי. ניסינו".

בינתיים, עד שיוכל לעלות בעצמו, הוא פועל כדי שאחרים יוכלו לעלות בבטחה. "אני חושש מאוד שבתשעה באב זה לא ייגמר בטוב. לא לומדים מאסון מירון. הוצאנו פנייה בכתב לראש הממשלה, לשר הדתות, לשר לביטחון הפנים, לוועדות השונות בכנסת. עכשיו אנחנו מחתימים חברי כנסת כדי לקיים דיון דחוף במליאה. שר הדתות לא הצליח בינתיים לעשות כלום, אפילו לא משהו פשוט כמו להעמיד עוד סככות במקום, או לדאוג לכיסאות ולסדרנים. השר לביטחון הפנים לא רוצה בכלל להיפגש איתנו. אני מקווה שיעשו משהו ולא יתעוררו רק אחרי שיהיו אבדות בנפש, כמו שבדרך כלל נהוג בארץ הזאת".

מאז מבצע שומר החומות נרשמה עלייה בכמות העולים היהודים להר, ובשנה האחרונה עמד מספרם על כ־40 אלף, למרות שהעלייה מותרת ליהודים רק בזמנים מוגדרים. מדובר על השעות שבע עד 11 בבוקר ובין אחת וחצי לשתים וחצי בצהריים. ביום ירושלים עלו 2,600 איש, והיתר, כ־1,400, לא הצליחו לעלות.

"שוטרים התחילו לדחוף וזה יצר עוד צפיפות. את שלוק המים האחרון שהיה לי נתתי לילד קטן. מביש שהמשטרה מצפה שנעמוד בשמש בהמתנה לבידוק, ואז טוענת שזה למען ביטחון ובטיחות העולים להר"

ניסני: "במקום להאריך את הזמנים בימים מיוחדים, המשטרה דווקא קיצרה אותם. ההר נסגר 20 דקות לפני הזמן. זה נבע בין השאר מההתנהלות של המשטרה שהחליטה, אחרי שכמה יהודים הוציאו דגל ישראל בהר הבית, לתת עונש קולקטיבי לכל הציבור. יש הרבה דרכים לפתוח את צוואר הבקבוק של העלייה, לפתוח ליותר זמן, לאפשר כניסה משערים נוספים להר".

בכירים במשטרה שהיו בשטח ביום ירושלים טוענים כי לא היתה צפיפות חריגה, ובשום שלב לא נשקפה סכנת חיים לעומדים בתור. במשטרה סבורים שאכן צריך לשפר את התנאים עם תוספת צל וספסלים, אבל מבהירים שזה לא באחריותם ולא בסמכותם. אחריות המשטרה, מסבירים שם, מסתכמת בשמירת שלום העולים להר, ולשם כך נערכת המשטרה בכוחות גדולים במיוחד והשוטרים מגינים בגופם ממש על המבקרים מפני ההתפרעויות של הערבים. ביום ירושלים עצמו אף נפצע שוטר, והכל במטרה לאפשר ליהודים לבקר בהר הבית.

"ההתרגשות הפכה ללחץ"

אלא שבדו"ח "בידינו" אספו עדויות של מאה איש שמעידים על צפיפות חריגה ועל סכנת חיים. גם סרטונים וצילומים מעידים על כך. "מה שהיה ביום ירושלים היה באמת מאוד חריג. לקח לי כמה ימים להתאושש מהאירוע ולהבין שעברתי חוויה לא פשוטה", מתארת יהודית בוצקו (39), אם לשישה מירושלים, לבורנטית וחוקרת במעבדה בהדסה עין כרם. "אני עולה כמה פעמים בחודש. לפעמים לבד ולפעמים עם הילדים שלי. ביום העצמאות הגעתי להר יחד עם הילדים הקטנים. כדי להיכנס לעמדת הבידוק צריכים לעבור במין פרוזדור מאוד צר. הילדים שלי פשוט נדחסו לקירות והתחילו לבכות. והחלטתי לא להביא אותם איתי ביום ירושלים. זה היה חכם כי ביום ירושלים זה היה ממש זוועה".

יהודית הגיעה לכניסה להר בשמונה בבוקר אבל עלתה רק אחרי שעתיים ורבע. "התלוויתי לקבוצה של אנשים מבוגרים שבאו מכל הארץ ולרובם זה היה הביקור הראשון בהר הבית. מהר מאוד ההתרגשות הפכה ללחץ. אנשים עומדים שעתיים בחום ונעשו כבר ממש אדומים, נדחסו אחד על השני. המים נגמרו מהר מאוד ואנשים התחילו להעביר אחד לשני שאריות של בקבוקים.

"אנשים התחילו לצעוק. היו רגעים שממש פחדתי שמשהו רע עלול לקרות. צריך לעשות משהו. יש פתרונות. יש עשרה שערים להר הבית. בעבר היו שלושה שערים שדרכם יהודים יכלו לעלות, עד שסגרו, וכיום מאפשרים לעלות רק משער המוגרבים. אם 250 אלף מוסלמים יכולים להיכנס להר ברמדאן, אז מה כל כך קשה לאפשר לאלפים יהודים לעלות בלי לסכן את חייהם?".

אחרי העמידה המתישה בתור עברה בוצקו את הבידוק הביטחוני, ויחד עם הקבוצה טיפסה במעלה גשר המוגרבים, גשר עץ זמני שנבנה סמוך לכותל. "מייד כשנכנסו להר עמדה מולנו שורה של שוטרים שחסמו את הדרך ודחפו אותנו לכיוון היציאה. אחרי שתי דקות דחפו אותנו החוצה. היתה לי תקרית עם שוטר. ביקשתי ממנו לאפשר לי עוד רגע. אני לא יכולה לומר שהוא עשה את זה בכוונה, אבל הוא דרך לי בחוזקה על הרגל. הרגשתי כאב חד. אחר כך במשך חודש לא יכולתי לנעול נעליים כי הרגל היתה עם שטף דם כחול.

"אבל יותר מהמכה הפיזית, אני מוטרדת מאוד כי יש פה מחדל שמסכן חיי אדם. יש כל הזמן מגמת עלייה בכמות העולים, אבל התנאים הפיזיים נשארים אותו דבר. אני בכל מקרה אמשיך לעלות. כל עלייה זאת חוויה מרגשת מחדש, ובכל פעם העוצמה גדלה. החוויה המרגשת הזאת לא משתווה לשום דבר אחר".

פרובוקציות על ההר

"סבלתי מאוד מהצפיפות. עמדתי בחום בלי מים במשך שעה ועשר דקות", מתאר אבנר ניחמקין (22), סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטה העברית, את חוויית העליה להר שלו, ""למזלי אני גבוה, אז פחות הרגשתי את המחסור באוויר. אבל חברה שלי שנמוכה ממני, ואנשים זקנים לידינו, סבלו מאוד".

ניחמקין, שגדל בבית ירושלמי חילוני, החל לעלות להר הבית לפני שנתיים וחצי. "פגשתי את תום באוניברסיטה ומשם זה התחיל. אני חילוני עקרונית. התחלתי להתעניין במצב של הר הבית כי הבנתי שזה נושא שהוא קשור פוליטית לעיר שלי".

ניסני: "החשיבות של הר הבית אינה רק דתית או רוחנית, אלא גם לאומית. אני לא מוכן לקבל את זה שאנחנו צריכים להסתפק בכותל. עד שלא נתפייס, כעם, עם הר הבית ונחזור למעלה - זה ימשיך לדקור אותנו"

אחרי ההמתנה הארוכה עלתה הקבוצה של אבנר להר, אבל אז החלו העניינים להשתבש. "איש וואקף התקרב לשוטרים והתחיל לצעוק עליהם. זה הידרדר לאלימות. השוטרים ניסו להרגיע אותו, עד שבסוף עצרו והרחיקו אותו. בעקבות כך החליטו השוטרים שהקבוצה שלנו לא תלך במסלול הארוך, אלא ישר לכיוון שער היציאה. באמצע הדרך ליציאה התחילו ערבים לצעוק לעברנו ואז הונפו דגלי ישראל מהצד שלנו. ספרתי חמישה דגלים. התחלנו גם לשיר התקווה".

איך מכניסים דגלים להר הבית?

"אני לא עשיתי את זה, אבל אני מאמין שמסתירים מתחת לבגדים או בכיסים. אני לא אוהב לעשות יותר מדי פרובוקציות. בעקבות הנפת הדגלים התחילו עימותים עם השוטרים שפעלו בכוח סביר במטרה להוציא בכוח את הקבוצה שלנו. אחרי כעשר דקות הם הצליחו לדחוק אותנו מהר. המשכנו לרקוד ביציאה מההר והערבים המשיכו לצעוק נגדנו. היתה המולה".

מה ההורים חושבים על העליות שלך להר הבית?
"אמא שלי פחות פעילה פוליטית, אבל אבא שלי הוא שוטר גם בהר הבית וגם בעיר העתיקה. הוא לא רואה את הפעילות שלי בעין יפה. הוא טוען שאנחנו מייצרים עוד עבודה למשטרה. הוא אומר שאני מסתובב עם אנשים שהם פרובוקטורים. לא יצא לי לפגוש את אבא שלי כשוטר בהר הבית עצמו, אבל כן בעיר העתיקה, בייחוד בפיגועים שיצא לי להגיע אליהם כמתנדב במד"א.

"אני מבין שהפעילות של המשטרה בהר הבית נובעת מהוראות שניתנו מלמעלה. המדיניות לא מתחילה מהמשטרה. זה מגיע מהכנסת. אני מאמין שצריכים להוביל בהדרגה שינויים במדיניות ולאפשר ליהודים יותר חופש פולחן ופעולה בהר, עד אשר הדבר הזה לא ייחשב לפרובוקציה. אני מסכים עם אבא שלי, שכיום להרים דגל ישראל בהר הבית זו פרובוקציה. אבל זה לא ייתכן המצב הזה, שבלב ליבו של האתוס היהודי, בלב ליבה של בירתנו, אי אפשר להניף דגל ישראל ולשיר את המנון המדינה".

בסוף מוותרים

יהושוע לייבלר, בוגר מסלול ההסדר בישיבת קריית שמונה וסטודנט להוראה, מתאר מהזווית שלו את התורים הבלתי אפשריים אל ההר: "עמדתי בדוכן של 'בידינו' משמונה בבוקר. יצא לי לראות אנשים מבוגרים מאוד וילדים קטנים מאוד נמחצים בתור בחום ובשמש. היו לנו בדוכן שתי שישיות מים שאנחנו מחלקים לאנשים שמתעניינים בפעילות שלנו. חילקתי את המים לאנשים שעמדו בתור וברבע לעשר כבר נגמרו כל הבקבוקים. כל הבוקר חששתי שמישהו יתעלף מהחום והצפיפות. היו כמה מבוגרים שדאגתי אישית לקדם בתור כמה שיותר קרוב לשער הכניסה. התחילו גם צעקות ומריבות. היה בלאגן אחד גדול".

גם הסרטונים והצילומים מעידים כי הכניסה לכותל נחסמה בשל התור הענק שנוצר על ידי הממתינים לעלייה להר הבית. "בשלב מסוים הגיעו סדרנים של הכותל והחלו להציב מחסומים במקום כדי לעשות כביכול סדר ולפתוח את הכניסה לכותל. הם התחילו לדחוף אנשים. זה יצר עוד בלאגן וצפיפות. את שלוק המים האחרון שהיה לי בבקבוק קטן בכיס, נתתי לילד קטן שהיה לידי עם אביו. הוא היה צריך את זה יותר ממני. מביש שמשטרת ישראל מצפה מאנשים לעמוד כמו כלבים בשמש בהמתנה לבידוק, ואז טוענת שזה למען ביטחון ובטיחות העולים להר".

ברבע לעשר עזב לייבלר את הפעילות בדוכן העמותה ונכנס לעמוד בתור לבידוק. "ב־10:40 השער להר הבית נסגר, 20 דקות לפני הזמן, ולא נפתח יותר עד הצהריים. היתה קבוצה שכבר עברה את הבידוק הביטחוני והיתה על גשר המוגרבים. המשטרה ביקשה מהם לרדת אבל הם החליטו להישאר שם עד אחת וחצי בצהריים כששער הכניסה ליהודים נפתח שוב. הם עמדו שם שעות בלי מים. אני ויתרתי. לצערי לא זכיתי לעלות להר ביום ירושלים".

מה לדעתך צריך לעשות?
"קודם כל להפסיק עם השעות המוגבלות האלה. צריך להפנים שהיהודים הם לא אלו שגורמים לבעיות בהר הבית. למה נוצרו כל העיכובים הללו? כי היו התפרעויות של ערבים למעלה בהר. המשטרה פועלת נגדם ועוצרת אותם בסופו של דבר. אבל משהו בחשיבה מאוד בעייתי. כשאני עולה להר, מתייחסים אלי כאל פרובוקטור. למה? כי אני מאיים על הסדר הציבורי בכך שאני אגרום למישהו אחר להפר את הסדר הציבורי. זה עקום. זאת לא דרך להתנהל".

ממשרד הדתות נמסר: "כל המתחם הוא באחריות משרד ראש הממשלה". ממשרד רה"מ התבקשנו לפנות אל המשרד לביטחון הפנים, ואילו שם השיבו כי "יש לפנות בעניין למשטרה".

במשטרה טוענים כי הם "פועלים במהלך כל השנה לשמור על הביטחון והסדר הציבורי במקומות הקדושים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. הביקורים בשטח הר הבית מתאפשרים בימים ובשעות בהתאם לכללי הביקור, בהתאם להחלטות הדרג המדיני והנוהג הקיים. השוטרים הפועלים באזור מגינים בגופם על המבקרים ועל זכותם לעלות ולבקר במקום בבטחה, לעיתים עד כדי חירוף הנפש. כל ניסיון לפגוע בקיומם התקין של הביקורים מטופל בנחישות ע"י כוחות הביטחון, וכך היה גם במהלך יום ירושלים.

"משטרת ישראל פעלה לאפשר את העלייה להר הבית, כאשר כמה קבוצות מבקרים עלו במקביל, זאת על אף המצב הביטחוני הרגיש במקום באותה העת, הפרות הסדר האלימות ולאחר פעילות כוחות המשטרה מול גורמי הסיכון. הביקורים מתקיימים בשטח הר הבית בהתאם לתשתית הקיימת במקום, כשהשיקול המוביל הוא קודם כל ביטחון המבקרים ושלומם. הפרת כללי הביקור תוך יצירת פרובוקציה מיותרת ומסוכנת, רק תפגע בציבור המבקרים.

"לקראת ט' באב, המשטרה נערכת עם כוחות גדולים באזור, כדי לשמור על שלום הציבור וביטחונו ולאפשר את קיום הביקורים במקום בבטחה וכסדרם. לצד זאת יודגש כי נושא התשתיות במקום, חלוקת מים ומזון, הצללה וכיו"ב - אינם בתחום אחריות וטיפול משטרת ישראל".