בעיני מתנגדיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו תמיד היה חשוד מיידי בכל מה שקשור בניצול מצבים ביטחוניים קשים לצרכים פוליטיים. מאז נבחר לראשונה ב־1996 ולאחר מכן ב־2009, לא היתה התלקחות ביטחונית אחת שבה לא הטיח מאן דהוא כי מי שאשם בליבוי הדליקה הוא נתניהו.
לא חשוב שבכל פעם הוכח כי מדובר בטענה הזויה ומופרכת - טענות אלו לא חדלו, ובמערכה הנוכחית אף התעצמו. האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, ומתברר שנתניהו הוא מחמיץ סדרתי בכל מה שקשור למערכות צבאיות. הגיבוי שקיבל מאזרחי ישראל, כולל תושבי קווי העימות, הרקיע שחקים בכל פעם שהורה על יציאה למבצע צבאי. העם עמד מאחוריו באופן טוטאלי. ראשי המועצות בעוטף עזה התחננו שינחה את צה"ל להשלים את המלאכה, ובינתיים הם מוכנים לספוג את האש הנוחתת עליהם ככל שיידרש.
שלא לדבר על הבייס הימני, שתבע להטביע את הרצועה בדם ואש ותימרות עשן. ובכל פעם זה נגמר במפח. בימים שבהם עזה היתה נושא מרכזי, כשראשי מפלגות הימין התחרו ביניהם מי יפיק מפיו את המילים המתלהמות ביותר כלפי ארגון חמאס השולט בה, נתניהו פעל פעם אחרי פעם בניגוד לאינטרס הפוליטי הכי בסיסי שלו כמנהיג הימין בזמן שאחרים נושפים בעורפו.
המערכה הנוכחית לא מסתמנת כשונה מקודמותיה. גם הפעם, כך נראה כעת, חמאס לא יוכרע, לא יניף דגל לבן, וימשיך לירות טילים על יישובי ישראל עד השנייה האחרונה שיתאפשר לו. גם בין המערכות פעל נתניהו בניגוד גמור למה שעשוי להיחשב מעשה פוליטי, המשיך לאפשר את העברת הכסף לחמאס מדי חודש, נשא ונתן באופן עקיף עם ראשי חמאס על רגיעה ממושכת, עמד מנגד כשמהרצועה שלחו בלוני תבערה לשרוף את השדות והבתים של התושבים היהודים הסמוכים, ולא פעל להחזרת החיילים שלא הובאו עד עצם היום הזה לקבר ישראל.
ובכל זאת, יש הפעם מרכיב שונה שלא היה בפעמים הקודמות, וזה כנראה הדבר שליבה את רוחות הקונספירציה, כאשר רבים ממתנגדי נתניהו אימצו את הקו המוטרף שסבור כי רה"מ יצא למבצע צבאי משיקולים פוליטיים: העובדה כי הפעם נתניהו אכן קצר רווח פוליטי. המערכה הצבאית וההתלקחות האזרחית בערים המעורבות בישראל מוטטו את ממשלת השמאל שהיתה עשויה לקום בתוך ימים בודדים. נתניהו אכן לא יכול היה לייחל לתרחיש טוב יותר בעיתוי טוב יותר. אבל כל הפעולות בשטח דווקא מעידות על כך שראש הממשלה לא נקט הפעם שום צעד שונה מאשר הפעמים הקודמות.
גם הפעם עשה כל מה שביכולתו להביא לרגיעה עוד בטרם החלה ההתלקחות. יתרה מכך, אפשר לומר שההתנהלות של הממשלה, המשטרה והצבא באירועים שקדמו למערכה, היתה לא פחות ממבישה. ההתקפלות בשער שכם, הפגנת חוסר האונים בלוד, הלחץ על איתמר בן גביר להתפנות משייח' ג'ראח, הניסיון לבטל את צעדת הדגלים והוויתור על הריבונות בהר הבית, הנמשך, אגב, עד היום - לא נועדו להביא להתלקחות אלא בדיוק להפך.
עדיין קשה להשגה
מבחינתו של נפתלי בנט, המציאות הכתיבה לו את סיבוב הפרסה. הוא לא היה מצטער אם הממשלה כבר היתה קמה ועומדת כעובדה קיימת בזמן שישראל נלחמת בחמאס בעזה. אבל יש הבדל בין ממשלה שכבר עומדת, וכעת יש להחליף את המבנה שלה כדי לא להיות תלויים ברשימה ערבית, לבין ממשלה שאמורה לקום בקולות רע"מ. יותר מהמערכה בדרום, לבנט הפריעה המערכה בתוך ערי ישראל. אחרי שראה את רע"מ ומנסור עבאס נקרעים בין רצונם לאחות את הקרעים עם החברה היהודית במישור האזרחי, לבין תמיכתם באחיהם שמעבר לקו הירוק, הבין שאי אפשר להקים ממשלה באופן הזה. לא בעיתוי הזה.
שתי אפשרויות עמדו בפני יו"ר ימינה אחרי שגמלה בליבו ההחלטה לטרפד את הקמת ממשלת השינוי, ולמעשה ליפול לידיו של נתניהו. הראשונה היא לנסות להמשיך לשחק על המגרש ולהוציא במקביל כמה שיותר מראש הממשלה: שריונים בליכוד, רוטציה, תיקים בכירים. לחלוב כמה שיותר. נתניהו היה עושה הכל כדי למנוע הקמת ממשלה אחרת, והיה מוכן לשלם לא מעט. אפילו הרבה.
האפשרות השנייה היתה להימנע מקשר עם נתניהו או עם אנשיו, ולהביע עמדה ערכית נטולת פניות פוליטיות. בנט ידע שבשמאל, באולפני הטלוויזיה ובטורי הפרשנות יקרעו אותו על המהלך. במשך שבועות עמלו על הכשרתו בעיני קהל השמאל, הלבנתו והצגתו כדבר הטוב ביותר שקרה למחנה מאז בן־גוריון. כל כך ייחלו שם לבואו, כקבלן המשנה שלהם לסילוקו של נתניהו, וברור לו מה יהיה גודל אכזבתם כשיתברר להם שהוא מבריז. הודעה כזאת, אם היתה יוצאת ממנו אחרי שהתברר שגם ניהל מושא ומתן עם הליכוד, די היה בה כדי שיקברו אותו פוליטית.
לכן בחר בנט שלא לנהל משא ומתן עם נתניהו. להודיע, ולקוות לטוב. בנט לא לגמרי פראייר. גם אחרי הודעת הפרישה מגוש השמאל לא מיהר להישבע אמונים לנתניהו. בשבועות הקרובים יש סיכוי סביר שרה"מ עוד יזדקק לו, במיוחד לאצבעותיו בכנסת, בהקשר של חוקים כאלה ואחרים שגוש מחנה נתניהו ינסה לקדם, כמו הגבלת כהונה, שלילת התמודדות לאחר כתב אישום, מינוי יו"ר הכנסת ועוד. לנתניהו אין שליטה בוועדה המסדרת, וללא ימינה גם אין לו רוב בה.
אם יוקדמו הבחירות, נראה שההעדפה של בנט תהיה להצטרף לליכוד. על פי החלטת המרכז, ראש הממשלה יכול לצרף לרשימת הליכוד הבאה שריונים למכביר, אבל החלטה לחוד ומציאות לחוד. אם נתניהו יחליט על צירוף ימינה, כנראה לא יצליח לאשר יותר מארבעה-חמישה. בימים האחרונים הבהירו בכירים בליכוד לנתניהו, אחרי הודעתו של בנט כי הממשלה היחידה שיכולה לקום היא ממשלת ימין, שייצאו למלחמת חורמה על שריונים מעבר למספר הזה.
אחד מבכירי הליכוד הגדיר את הנעשה בתוך המפלגה "הר געש שעומד להתפרץ". המועמדים כולם מעריכים שפנינו לבחירות, כשברור לכולם שהפעם לא יהיה אפשר עוד לבטל את הפריימריז, מה שאומר שבליכוד עומדת להיפתח מלחמת הכל בכל.
האופציות נפתחו מחדש
החוקים הפרסונליים מטרידים את נתניהו, אבל הרבה פחות ממה שהטרידה אותו האפשרות שתוקם ממשלה חלופית שתשלח אותו לאופוזיציה. עד כדי כך ניסה לבלום את הקמתה, שברגע האחרון אף היה מוכן להעניק לבנט, לסער או לבני גנץ את ראשות הממשלה ראשונים ברוטציה. כעת, כך נראה, אופציית הבחירות היא הקורצת לו מכולן. בבחירות יש סיכון, אבל כל עוד אין הכרעה, הוא נותר ראש הממשלה.
בינתיים נקרעו המסיכות מיריביו בימין - תקווה חדשה וימינה - שהיו מוכנים ללכת עם השמאל הכי קיצוני ולהקריב את כל האידיאולוגיה שלהם על מזבח החלפת נתניהו. כך שאולי הפעם בחירות יביאו להכרעה ברורה בין הגושים. גם האפשרות לבחירות ישירות לא הוסרה לגמרי מהשולחן.
הדילמה שתעמוד לפתחו של נתניהו אחרי המערכה הצבאית היא אם עדיף בחירות, או קידום משא ומתן מואץ עם גנץ. האפשרות שנתניהו יעניק לסער או לבנט את הבכורה ברוטציה ירדה מהפרק, נכון לעכשיו. בהיעדר איום מהצד השני, כבר עדיף לו ללכת בחירות. אצל גבי גנץ הסיפור קצת שונה.
יחסים מורכבים יש בין נתניהו לגנץ. השניים האכילו מרורים זה את זה בממשלתם המשותפת, אולם גם הצליחו לא פעם לייצר לא מעט שיתופי פעולה. נתניהו הרי כבר ישב עם מפלגות מהמחנה השני. תמיד היו חריקות, אבל בסך הכל העסק עבד. עם אהוד ברק. עם יאיר לפיד וציפי לבני. נכון שזה נגמר בפיצוץ, אבל לפחות זה לא התחיל בפיצוץ כמו עם גנץ.
מצד נתניהו, הדבר העיקרי שהיווה את השינוי הפעם הוא פחות הסכם הרוטציה ויותר ההסכם הפריטטי. הווטו ההדדי הוא שמנע את האפשרות למשול. אם יסכים נתניהו להעניק לגנץ את ראשות הממשלה לשנה או לשנה וחצי, נראה שעל הפריטטיות הוא יוותר. לליכוד יהיה רוב מוחלט בממשלה כזו, ונתניהו לא יסכים שלא יבוא לידי ביטוי בהחלטות ממשלה ובוועדות השרים החשובות.
באשר לסער, מתקיימים מגעים מתחת לפני השטח, כאשר הצירים המרכזיים הם בצלאל סמוטריץ', חיים כץ, וכמובן סער עצמו. ציר נוסף עובר בין אורית סטרוק לזאב אלקין. סמוטריץ' הצליח במשימתו לפרק את האפשרות לממשלת השמאל הנשענת על רע"מ או על הרשימה המשותפת, וכעת הוא עושה כל שביכולתו לממש את הבטחתו להקים ממשלת ימין.
בימים שלפני איבוד המנדט של נתניהו חזרו גם הוא וגם ראש הממשלה על ההצהרה כי אם בנט יבהיר שאין ממשלת שמאל - תהיה באותו רגע ממשלת ימין. כעת חובת ההוכחה עליהם.
גם רה"מ נתניהו וגם סמוטריץ' לא תקפו את סער בתקופה האחרונה והתמקדו רק בבנט. בעוד הרבנים והפעילים הקימו אוהלים והפגינו מול ביתם של ניר אורבך ואיילת שקד, מול ביתו של סער היה שקט. הסיבה, כך אומרים גורמים המעורים בעניין, היא הציר בין סמוטריץ' לסער, שאליו נתניהו מודע היטב. עד כמה אחורה הולך הציר הזה? הרבה.
כבר ביום השבעת הכנסת, כשעמדו ראשי המפלגות לצילום התמונה המסורתית, פנה סמוטריץ' לסער ואמר לו: "בוא נדבר, אתה צריך לחזור הביתה לימין". סער השיב: "לדבר תמיד אפשר, בוא נקבע לנו".
מפכ"ל על הכוונת
דבריו של מפכ"ל המשטרה על כך שכחולי המדים הפרידו בלוד "בין הניצים", הם אמירה אומללה. השאלה היא אם מדובר באמירה או בתוכנית עבודה. לפי התנהלות המשטרה, קיים חשש כבד כי השוטרים שפעלו בשטח אכן חשו כך, שמדובר בשני צדדים ניצים שיש להפריד ביניהם, ולא בסיכול פורעים ערבים שמנסים להרוג יהודים.
לפי שעה, בצמרת המשרד לביטחון הפנים נותנים אשראי למפכ"ל. לא מאמינים שהוא אמר את הדברים בכוונה. בטח שלא מדובר בתוכנית עבודה. למרות המתקפות על השר אמיר אוחנה, על כך שאינו ראוי לתפקיד וכעת כולם משלמים את המחיר, לשר אין באמת סמכויות בשטח. לא בהתוויית מדיניות, ואפילו לא בהוראה להזיז ניידת ממקום למקום.
אוחנה מיהר לתקוף את המפכ"ל על דבריו, אבל לא נראה שהוא מצטער בשלב הזה על מינויו. במשרד אומרים כי המפכ"ל עוד יוכיח את עצמו בעתיד, בדיוק בתחום הזה של טיפול בהפרות סדר ובפשיעה במגזר הערבי.
אחרים במערכת הפוליטית מעט יותר חוששים. כבר ראינו מפכ"ל, הם אומרים, שהבין שכדי לקבל חיבוק מהתקשורת צריך לדבר כמו שמאלן. אותו מפכ"ל, וזה לא היה מזמן, אף שכר יועץ תקשורת מיוחד לשם כך. רק חסר, הם אומרים, שיתברר שקובי שבתאי צועד על השביל שסימן עבורו אלשיך.