איך קוברים סיפור בחסות האינטרס? העיתונאי אשלי רינדסברג חקר את ה"ניו יורק טיימס"

מי שקרא את ה"ניו יורק טיימס" ביום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, קיבל מידע הפוך ממה שכל תלמיד של המאה ה־20 יודע. תחת הכותרת "היטלר אומר את דברו" ("Hitler gives word"), דיווח ה"ניו יורק טיימס" כי גרמניה הותקפה בידי פולין. הכתב הפרו־נאצי של ה"טיימס" היה אוטו טולישוס, ועל כתבותיו, בין השאר, ההסתמכות שלו על שקרי התעמולה הנאצית, הוא קיבל את פרס פוליצר.

אפשר להגיד שמאז 1 בספטמבר 1939, בכל מה שקשור לגורל היהודים, מוכר ה"ניו יורק טיימס" נרטיב כוזב, שבו הדיווחים הפוכים למציאות. כמו עכשיו, בדיווחיהם של הכתבים פטריק קינגסלי, איזבל קרשנר ודיוויד סנגר. אשלי רינדסברג, מחבר הספר החדש "הגברת האפורה מצמצה" ("The Gray Lady Winked"), אומר שיש הקבלה בין פעילות הכתבים במשרד ה"ניו יורק טיימס" בישראל, כאן ועכשיו, לבין צורת הדיווח של ראש דסק ברלין של העיתון, גידו אנדריס, מאז תחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת ועד סוף מלחמת העולם השנייה.
רינדסברג, עיתונאי ומסאי שכתב ל"לוס אנג'לס ריוויו אוף בוקס", ל"הפינגטון פוסט" ול"ג'רוזלם פוסט", נולד ב־1981 בדרום אפריקה, אבל גדל בפילדלפיה, בלאס וגאס ובסן דייגו. הוא למד בקורנל ועלה לישראל לפני 17 שנה. לפני עשור כתב קובץ סיפורים בשם "סיפורי תל אביב".
אני שואל אותו כיצד השקרים הגדולים של ה"ניו יורק טיימס" מהעבר - סיקור פשעי הסטליניזם, האהדה להיטלר, הכחשת הקרינה הרדיואקטיבית של פצצות האטום, פרשת מוחמד א־דורה - משתקפים בנרטיב השקרי של ההווה.

"זה משפיע בכמה דרכים", הוא עונה, "במקרים מסוימים ההשפעה ישירה. ביחס לאינתיפאדה ומוחמד א־דורה, התזה שלי היא שהעיתון יצר את ספר ההפעלה של פרשת א־דורה. בשנת 2000 הם באמת השקיעו ביצירת הנרטיב שהאינתיפאדה נגרמה באשמת ישראל; לאמור, שרון גרם לפריצת האינתיפאדה בביקורו בהר הבית. אנחנו יודעים מדו"ח מיטשל שזה לחלוטין לא האמת. אבל בכל זאת כתבו זאת, שוב ושוב, לאורך השנים".
רינדסברג מסביר שכשה"טיימס" נכנס "לתחום של יצירת סמלים - הוא התנתק מהיותו ארגון לאיסוף ודיווח חדשות והפך לארגון העוסק בבניית נרטיבים. זה מה שעשו בפרשת א־דורה. למה יום אחרי שמוחמד א־דורה נורה, העיתון קבע שהילד נורה מאש ישראלית בשעה שכתב העיתון לא היה שם?"

רה"מ אהוד ברק, האלוף גיורא איילנד ואחרים קיבלו את האשמה למות א־דורה.
"בהחלט. וזה היה גורם משפיע ביותר לחיזוק הנרטיב האנטי־ישראלי. אבל ה'ניו יורק טיימס' עשה צעד אחד רחוק יותר - מעבר לאמירה שהישראלים עשו את זה. הם אמרו שהילד הוא 'סמל'. וזהו הבדל גדול".
לדבריו, "זה חוזר עכשיו בשייח' ג'ראח. שישה בתים, נכון? אם שמים אותם בקונטקסט - האם הם הסיבה שיותר מ־3,000 רקטות נורו על ישראל? ברור שלא. האם הקונטקסט הוא שיש מלחמה? ודאי שלא. שש משפחות מפונות משייח' ג'ראח בעקבות החלטות בית משפט, אבל על זה הם לא דיווחו. בראש הכתבה נאמר שהמשפחות הן סמל. כשאתה מפיק כתבה חדשותית על משהו שהוא 'סמל', אתה כבר לא מדווח על העובדות. אתה בונה נרטיב סביב המטרה הפלשתינית הגדולה - הדיכוי שממנו הם סובלים. ואז אנחנו מקבלים הצדקה ברורה של חמאס לתקוף את ישראל, כי זו פעולה של התנגדות לכיבוש".

רקטות בלי אבא ואמא

הוא מבין שמדובר בקריאה ניואנסית של העיתון, ושרוב הקוראים לא יירדו לסוף דעתו. "אני מנסה להסביר לאנשים שזה נעשה בצורה מעודנת ומתוחכמת", הוא אומר, "השינוי הוא קל לכאורה. בכתבה ב'טיימס' מאתמול נכתב: 'הדמוקרטים משנים עמדה לגבי ישראל - לעמדה שהיא ביקורתית יותר'. זו תיאוריה של ה'ניו יורק טיימס'. האם זו המציאות? האם ניתן למדוד זאת? לא. בכתבה אחרת יש לנו מקור ישראלי אחד ושלושה מקורות פלשתיניים. במילים אחרות, ה'טיימס' מעניק כיסוי פי שלושה גדול יותר לפלשתינים. זאת העבודה של איזבל קרשנר, שליחת העיתון בישראל, דיוויד סנגר, הכתב הבכיר בוושינגטון, ופטריק קינגסלי, הכתב ברשות הפלשתינית".

אבל אפשר בכלל לעשות השוואה בינם לבין ה"ניו יורק טיימס" בברלין בשנות ה־30?
"הסיקור מברלין בשנות ה־30 היה קיצוני, אבל אני בהחלט חושב שיש הקבלה. ה'טיימס' השקיע מאמץ גדול ביותר בברלין כדי לטשטש את התוקפנות הנאצית, וזה בדיוק מה שאנחנו רואים עכשיו לגבי עזה. סימנתי את צורת הדיווח. כשיש תקיפה - אתה קורא על 'מטוס ישראלי' או 'הפצצה ישראלית'. מנגד, כשפוגעים בישראל - אתה קורא על 'נזק לבניין באשדוד'. על ידי מי? אין דיווח על ירי טילים מעזה ופגיעה בבניין באשדוד".

איך אתה מגדיר את התופעה הזאת?
"זה יצירת נרטיב כוזב. זה מעודן, אבל באותו זמן גם לא כל כך מעודן. כשאתה קובע שיש במפלגה הדמוקרטית ביקורת קשה יותר כלפי אנשי המרכז של המפלגה - זו אמירה גורפת אבל נטולת בסיס מדיד".

זה דווקא כן מדיד. יש לך מכתב חתום של 28 סנאטורים, בהנהגת ברני ואליזבת וורן, שקרא לנשיא ביידן לפעול להפסקת אש מיידית.
"אבל מה אלה עשו ב־2014? כמה דמוקרטים התנגדו לישראל בצוק איתן? מנסים להציג כאילו מצבה של ישראל נהיה גרוע יותר, והדמוקרטים ביקורתיים יותר. לא מספקים לכך ביסוס, כי יש גם קולות חזקים לטובת ישראל מקרב הדמוקרטים וזה כולל את ריצ'י טורז, דמוקרט מהברונקס שכתב מאמר חזק מאוד. אפשר למצוא גם את אנדרו יאנג שיצא באמירות לטובת ישראל, והוא מועמד לראשות עיריית ניו יורק, ויש גם רבים אחרים".

לקבור את סקופ המאה

מה מניע את ה"ניו יורק טיימס" לדבוק בנרטיב שלו, למרות נפילת הנאציזם והסטליניזם, ובהמשך המשטרים הרודניים בעיראק ובסוריה? "יש לכך שני יסודות", אומר רינדסברג, "אחד, האידיאולוגי. ה'טיימס' תומך באידיאולוגיה מסוימת, ולגבי ישראל זה הסיפור. בעלי העיתון תמיד היו אנטי־ציונים. מההתחלה. זה קשור לשורשיהם הגרמניים־יהודיים. הם האמינו בכך שהיהודים הם לא עם, אלא דת. אז למה שתהיה להם מדינה?
"אבל יש יסוד נוסף, והוא עסקי וכוחני. יוקרה. ראש המשרד של העיתון בברלין, גידו אנדריס, היה משת"פ נאצי, וזה אפשר לעיתון את הנגישות הטובה ביותר".

אתה מספר בספרך על לורנס, הכתב לענייני מדע שסיקר את פרויקט מנהטן (פרויקט ייצור פצצות האטום הראשונות על ידי ארה"ב). הוא שייך לאותם כתבים שמכרו את נשמתם לשטן, אבל זכו בנגישות. הם הביאו את הפרטים. הוא אפילו צפה ממטוס בהטלת הפצצה על נגאסקי. זו לא עסקה טובה?
"לא. כי אתה יכול להשיג את הפרטים בכל מקרה, ובמציאות, למעשה לא קיבלת את הפרטים הנכונים כפי שראינו בסיפור של ההתקפה הפולנית כביכול על גלייביץ. אלה גם לא הפרטים, אלא הקו המערכתי בסיקור אולימפיאדת ברלין ב־1936. זו היתה השאלה: אוקיי, כל העולם צופה, אבל האם זו חגיגה של המודרניות הגרמנית החדשה, או שזו מפלצת שמביימת מופע ראווה תעמולתי? זו החלטה שצריך לקבל. ה'טיימס' הכריע שזה הדבר הנפלא ביותר שקרה לעולם. הם סיקרו, כביכול, את אירוע הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה, לפי דיווחי כתביהם משתפי הפעולה. הפרטים דווחו על ידי ה'וושינגטון פוסט' ועל ידי עיתונים אחרים, וגם על ידי סי.בי.אס, אד מארו וצוותו. והפרטים הללו למעשה טושטשו על ידי ה'ניו יורק טיימס'. אלו לא היו העובדות".

לפני 19 שנה הייתי נוכח בהרצאה של פרשן ה"טיימס" רוג'ר כהן, והוא קיבל את עובדת החטא של העיתון בימי השואה. אבל מי שהקשיב לו, לא בטוח ידע שזה לא רק מחדל סיקור השואה אלא של כל התנהלות העיתון משנות ה־20 ועד סוף המלחמה. לא רק חיפוי על פשעי הנאצים אלא מעין אהדה לשטן.
"כן. אני לא חושב שהמנהלים של ה'ניו יורק טיימס' כיום יודעים על מה שהיה בעבר. הם אולי יודעים שהיתה בעיה מסוימת. מקס פרנקל, שהיה עורך, כתב איזה מאמר על כך בעיתון בשנות ה־70. אבל אתה מדבר על החטא העיתונאי הגדול ביותר של המאה ה־20. ללא תחרות. אבל אפילו במישור הטכני - מה המשימה של עיתונאי? לדווח את הסיפור. להשיג סקופים. השואה היתה הסקופ הגדול של המאה. היתה להם האינפורמציה, ובכוונת מכוון הם קברו את המידע. בדיוק כפי שהם עשו עם סטלין, בקשר לרעב באוקראינה. מבחינת האינטרס שלהם - הם העדיפו לוותר על הסקופ, ולא לבצע את חובת הדיווח העיתונאית הבסיסית".

כשאתה מדבר על סקופ - זו לא ידיעה אחת אלא סיפור מתמשך. מבצע נרחב להשמדת היהודים.
"כן. תראה את הסיפורים שזוכים היום בפוליצר, למשל פרויקט 1619 (פרויקט כתבות של ה'ניו יורק טיימס' שמסגר את ההיסטוריה האמריקנית מ־1619, 400 שנה לאחר הגעת ספינת העבדים הראשונה לצפון אמריקה). הפרס בדרך כלל מוענק על תזה גדולה, קשת של סיקור עיתונאי, כמו סיקור 11 בספטמבר. זה היה הקו הסיפורי שהיה בימי סטלין ובגרמניה, וה'ניו יורק טיימס' החליט שבמקום לחשוף סיפור של פעם בדור, משתלם להם יותר לקבור את הסיפור. זה דבר מטורף".

איך זה השתלם לעיתון? מבחינה עסקית?
"כשאתה מחליט לקבור סיפור כזה, חייב להיות משהו מאוד משתלם ומושך. ובמקרה של ה'טיימס' זה היה עסקים ואידיאולוגיה יחדיו. במקרה של גרמניה הנאצית, זה לא להיראות כעיתון יהודי. העורכים אולי חשבו שאם הם ייראו כעיתון יהודי בזמן שהאנטישמיות בעולם נמצאת בשיא, כולל בניו יורק, הם עלולים לפגוע ללא תקנה בצד העסקי של העיתון וביוקרתו. פחות מודעות פרסום, קוראים ינטשו. כמו כן, היתה מעורבת במהלך אידיאולוגיה. בשני המקרים. במקרה של גרמניה - היהודים אינם עם, ולכן האנטישמיות לא קיימת. במקרה של סטלין היתה גם אהדה לקומוניזם. אין שאלה".

לעורכים היתה אהדה לקומוניזם?
"לבעלים. המו"ל היה ארתור הייס סולצברגר. היתה במשפחתו אהדה לקומוניזם. זה בטוח".

כשפרט אחד הופך לעובדה

איך צץ ברינדסברג הרעיון לדפוק את הראש בקיר של מוסד עצום כ"ניו יורק טיימס"? היום הוא בן 39, אבל החל לחקור את העיתון בגיל 25. לדבריו, זה לא היה בגלל מאמר אחד, אלא "בגלל הנחת היסוד של מאות מאמרים. אתה מכניס פרט מסוים - שישראל הורגת ילדים בעזה - הופך אותו לעובדה ואז בונה עוד קומות עליו. מבחינתי, היתה בי סקרנות אינטלקטואלית. להבין. כשוויליאם שיירר ('עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי') כתב שה'ניו יורק טיימס' דיווח שפולין פתחה בהתקפה על גרמניה - הייתי מוכרח להבין מאיפה זה בא. ברגע שראיתי שזה אמיתי, הייתי חייב להבין: למה? השאלה שאף אחד לא שאל לגבי וולטר דורנטי, ראש הדסק במוסקבה, והסיקור של העובדות לגבי סטלין: למה שדורנטי יטשטש את הסיפור הגדול ביותר בקריירה שלו? אין סיבה טובה".

דורנטי, כתב החוץ הבכיר, צייר מציאות ורודה מהגיהינום הסובייטי בשנות ה־30 והפך כלי שרת של הקרמלין. רינדסברג אומר כי "הנהלת ה'טיימס' היא שאמרה לו לפעול בצורה כזאת. הוא היה כתב מבריק, מפורסם, ובשום אופן לא היה עושה את זה על דעת עצמו. המו"ל טען ב־2005 שדורנטי היה רשלן, מבולגן. זה בולשיט גמור. הוא היה גאון, שלט בחמש שפות, רכש השכלה באוקספורד. הוא עשה זאת כי אלו היו ההוראות שקיבל מההנהלה, והוא שיתף פעולה. היה לעסקה ערך של תן וקח. הוא קיבל נגישות לסטלין, לרמות הגבוהות של הממשל הסובייטי. והיה אינטרס עסקי. כשחגגו את ההכרה של ארה"ב בבריה"מ, מי שארגן את החגיגה היה לשכת המסחר בניו יורק. ושם קיבל דורנטי את ההצדעה מהקהל, שנעמד על רגליו לכבודו על תרומתו למאמץ של כינון יחסים בין אמריקה לבריה"מ. זה בא מלמעלה".

התחקיר על הספר לקח לך 15 שנים?
"לא. התחקיר ארך שנתיים. אבל כשהלכתי למו"לים, אמרו לי שהם לא יכולים ללכת נגד ה'טיימס'. פניתי לעורך בכיר בסוכנות הגדולה ביותר, והוא ענה לי באימייל שהוא לא יכול לסכן קשרים עם לקוחות בגלל ספר שיוצא נגד ה'טיימס'. שמעתי את זה שוב ושוב. הספר שלי שכב במגירה 15 שנה".

מתי אפשר להבחין לראשונה בסימפתיה של ה"טיימס" לאש"ף? מתי הם הפכו לפרו־ערפאת?
"שאלה טובה. אין לי על כך תשובה. לא עברתי על שנות ה־80, אבל עליתי על זה בהקשר של האינתיפאדה השנייה. ראיתי את הכתבות והפרשנויות, והבחנתי שמשהו קורה. זה לא היה סיקור אובייקטיבי. זו היתה הבניית נרטיב, ואני מאמין שזה התחיל הרבה שנים לפני כן, כי ה'טיימס' היו אנטי־ציונים והיתה להם בעיה יהודית. אפילו בשנות ה־60 וה־70 מנעו בעיתון מיהודים להתקדם לרמות הגבוהות ביותר של העורכים".

המשפחה השולטת ב"טיימס" כבר אינה יהודית. אחת השאלות העיקריות נוגעת להשפעה הדומיננטית של ה"טיימס" על הקשת התקשורתית. כולם הולכים בעקבות הנרטיב שלהם.
"במאה אחוז. הם קובעים את האג'נדה. היום הנוף התקשורתי שטוח יותר ממה שהיה, אבל עד לפני 20-10 שנה הם היו בראש הפירמידה. מה שהם הדפיסו כחדשות, אלו היו החדשות. לכן שמרו על הסיסמה בראש העמוד הראשון ('כל החדשות הראויות לפרסום'). הם היו כל כך חזקים, והסינדיקציה היתה כה רחבה. מאות עיתונים באמריקה ובעולם העתיקו את הסיפורים שלהם".

"נרטיב עוצמתי נגד טראמפ"

אני בטוח שגם התקשורת בארץ הולכת בעקבות הנרטיב של ה"טיימס". אבל ה"טיימס" מושפע מהנרטיב של עיתון "הארץ"?
"בטוח. 'הארץ' שותפים במהדורה הבינלאומית של ה'טיימס' שמופיעה בישראל. הבעלות היא 50-50, אז ברור שיש דינמיקה כזאת. ושוב - אינטרס פיננסי. כשאתה מזהה אותו, התמונה מתבהרת. אותו הדבר עם סין. ל'טיימס' יש מהדורה סינית, הם רואים חזון של שוק ששווה 1.4 מיליארד בני אדם. יש להם בסין מגזין 'החיים הטובים', כי יש במדינה כבר מעמד בינוני גבוה. זה אומר שהם חייבים לדבוק בקו המפלגתי הסיני, אחרת המשטר יסגור אותם. מהיום למחר. אם הם לא יאהבו את הסיקור העיתונאי שלהם, הם יכבו את העיתון בסין. כך בישראל - כשיש אינטרס עסקי ואינטרס אידיאולוגי, הדיווח משפיע בשני הכיוונים. אני מאמין שהנרטיב של 'הארץ' משפיע על ה'ניו יורק טיימס'".

הנשיא האמריקני היחיד ב־70 השנים האחרונות שהלך נגד הנרטיב של ה"טיימס" היה דונלד טראמפ.
"לגבי טראמפ אפשר ללמוד הרבה. לא משנה מה אתה חושב עליו, מה שעשה ולא עשה - הנרטיבים היו עוצמתיים וללא הפוגה. במשך שנה שלמה הם פרסמו דיווחים שרוסיה שילמה פרסים כספיים לטרוריסטים אפגנים כדי להרוג חיילים אמריקנים. הם טענו שטראמפ ידע על כך, וזו הסיבה שבגללה הם דחפו את הסיפור כל כך חזק. ואז, כעבור שנה, התברר שכל הסיפור היה שקרי. לא היו פרסים כספיים רוסיים. המודיעין האמריקני בנושא היה גרוע, אבל ה'ניו יורק טיימס' דחף את הסיפור במשך שנה".

זה היה הסיפור החשוב לפני הבחירות, נכון?
"זה גרם לטראמפ נזק עצום. אתה נחשף לזה ואתה לא יכול להוציא את זה מהראש. אמרתי לעצמי: 'אם זה נכון, אם זה נכון... אז האיש הזה הוא כל מה שאומרים עליו. הוא באמת מתואם עם הרוסים. הוא באמת עושה את הדברים שאתה לא יכול להאמין שנשיא אמריקני יעשה'. וטראמפ אומר: זה פייק ניוז".

מעניין שה"ניו יורק טיימס" היה כל כך פרו־סטלין וכל כך אנטי־פוטין. איך שלא תסתכל על פוטין, אולי הוא לא נער מקהלה, אבל הוא לא מפלצת כמו סטלין.
"לא. וגם ההשוואה שלו לסטלין ולהיטלר".

הילארי קלינטון השוותה בין פוטין להיטלר אחרי הפלישה לחצי האי קרים.
"וזה אירוני, כי היא זו שדחפה לחידוש יחסים עם רוסיה אחרי שזו תמכה בסוריה במלחמת האזרחים. הימין צרח איך היא יכולה לחדש את היחסים עם המשטר הרצחני, וכל זה נעלם כשטראמפ עלה".

האם אפשר לנתץ את האמינות של העיתון שהכחיש כי לפצצת אטום יש קרינה ונשורת רדיואקטיבית שממיתה אנשים, והיום ממשיך למחזר את הנרטיב הישן שהיהודים אשמים וצריך להרוג אותם? אשלי רינדסברג אופטימי. הוא אומר שהאמינות של ה"ניו יורק טיימס" מתפוררת ברגעים אלה ממש.