אגדת מדבר

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה" כתב מאיר אריאל זצ"ל, וצדק - אוי, כמה שהוא צדק, זה באמת עושה טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. במיוחד אם אני בתוכו.

אבל עידן הקוויקי לרומא או לפריז חלף בשיעולי קורונה ובמשבר נמלי התעופה. החוויה המענגת והמערסלת של שדה התעופה נגוזה לסיוט ביורוקרטי, מתיש ומטורלל. זהו התור שלפני התור, עומדים בשמש הקופחת, ואדוני, אתה הרי יודע מה סארטר אמר, "הגיהינום הוא הזולת", והצרפתי המיובש הזה לא הכיר ישראלים בתור. אנגלי, גם לבד, יוצר תור מסודר של אחד. ישראלים בתור זו מפלצת שמתפתלת בחוסר חן וסדר, הזנב מבקש לעקוף את הראש. וכולם מזיעים. כי חם. וזה לא לעצבים שלי.

"מועדון הלבבות הבודדים של נתב"ג" היה תופעה מדהימה. פעם רציתי לצלם עליהם סרט. אלו היו אנשים שהגיעו לאולם מקבלי הפנים בנתב"ג כדי לצפות בנוחתים פוגשים את מקבלי פניהם. טיפוסים יותר עריריים מזאב ערבות שנשכח על הירח ומיילל לעבר כדור הארץ הנשקף ממרחק. וכך בערך נראית מערכת היחסים שלי עם חו"ל והדיוטי פרי בשלב הנוכחי. מיילל לעבר מטוס החולף בשמיים.

אבל אדם צריך לנפוש. איפה נפיג את רעשי היום־יום בשלווה השמימית של חופשה? הבו לי שקט. ואיפה יש שקט? במדבר. וכהמלצת נביאנו ירמיהו ביקשתי "מי יתנני במדבר מלון אורחים". אבל איזה מדבר - יהודה? סיני? פארן? ואז זה היכה בי. אאוריקה! נתב"ג, נמל התעופה בן־גוריון. הכל ברור. "בנגב ייבחן העם". אז חופשה בנגב כבקשת "הזקן". ניסע לשדה בוקר. אל הזקן, אל דרך היין. אל חוות הבודדים. ציונות 2022. אנשים שעושים.

במאי 1953 חזר בן־גוריון מתרגיל של צה"ל בנגב, על כביש 40 של היום, וראה צריף וכמה אוהלים. הוא עצר לדבר איתם. לאחר כמה ימים התקבל בשדה בוקר מכתב מרה"מ: "במשך 47 שנותיי בארץ ראיתי כמה מפעלים חלוציים... לא ראיתי מימיי מפעל חלוצי כשדה בוקר... לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים... אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בליבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה".

בשנות ה־90 יצאה לדרך התוכנית המופלאה של חוות הבודדים ברמת הנגב, נחלת שבט שמעון. במשך עשור עשו להם את המוות. החברה להגנת הטבע וארגוני ירוקים ניסו למנוע את התוכנית בכל דרך אפשרית. זה היה עיכוב מיותר וחסר תכלית. הלוואי שהיו משקיעים מאית מזמנם בהתנגדות להתפשטות הפראית של הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים. אבל על הבדואים אין להם קלף, וגם אין להם רצון לדעתי, ולכן הם נטפלו לכבשת הרש. בסופו של יום בג"ץ דחה את העתירות. והאזור מדהים.

לקחנו צימר בחוות נחל הרועה. אני לא מומחה לתיירות ולא קיבלתי הנחה, היה אחלה. ממש מה שחיפשנו. שקט מדברי מבודד. עם בריכה קטנה צופה אל הוואדי.

לפעמים אני כזה בור שזה משגע אותי. הייתי משוכנע שזה נחל הרועֶה, בזכר. טעות. השם נחל הרועָה הוא לזכרה של ברברה פרופר שנולדה בגרמניה, עלתה ארצה, גדלה כבת מאומצת בירושלים והיתה אחת ממייסדי קיבוץ שדה בוקר. רועת הצאן של היישוב. בספטמבר 1952 בדואים רצחו אותה. בת 22 במותה.

אני שוכב בבריכה, מביט אל הוואדי הקרוי על שמה וקורא על ברברה בסמארטפון.
דני הלל, ממייסדי הקיבוץ, שפגש אותה שעתיים לפני הרצח, כתב (מתוך מאמר של נורית גוברין): "ראינו את ברברה במורד הוואדי, עומדת עד מותניה בין השיחים ומוקפת בעדר הכבשים והעיזים הקטן שלנו... בעדינותה הפיזית ובמעודנותה התרבותית היא השתייכה יותר לסלונים הספרותיים באירופה מאשר לחזית הקשה של הנגב. אבל היא מילאה את תפקידה באומץ ובנחישות, ממוזגים באותו חוש ההומור הלגלגני שלה.

"נפנפנו לברברה, והיא החזירה לנו נפנוף וחייכה. אותו חיוך שובב, נהדר, שבאיזה שהוא אופן מיזג תמימות ותחכום, אמונה וחוסר אמונה, נעורים ובגרות, גיל ואירוניה; חיוך של נערה אישה, היודעת את האבסורד של מה שאנו עושים, האנכרוניזם של ניסיונותינו הבלתי מציאותיים להחיות את התנ״ך באמצע המאה העשרים - ידעה כל זאת וצחקה על כך, אהבה זאת, ומסרה את עצמה לכך ללא סייג. היא נפנפה בידה וחייכה... שעתיים מאוחר יותר, כשחפרנו על גדות הוואדי הסחופים ב׳כוכב׳, בוררים את השורשים של כמה שיחים בולטים, שמענו ירייה, ואחריה עוד אחת, מכיוון השביל... מצאנו את ברברה שוכבת בתוך העשב היבש, ירויה למוות לאור היום, קרוב לוודאי שהיא לא ראתה את רוצחיה הבדואים שארבו לה".

הערב יורד, האוויר יבש, כמעט קריר. זהו חבל ארץ מדהים. והיין מכאן משובח. בוואדי החיות יוצאות אל הלילה, השמיים זרועי כוכבים ואני מוצא שיר של נתן אלתרמן שלא הכרתי להתנחם בו. "הנערה משדה בוקר", "הטור השביעי" ב"דבר", 1952. קולו של המשורר הלאומי.

ואולי, מי יודע, גם ברברה והשיר היו חלק מההחלטה של בן־גוריון לעבור לשדה בוקר ב־1953. "הנערה משדה בוקר", תקראו את המילים היטב. הן נכונות גם היום.
"…ופתאום מֵהַרְחֵק, מבקעה נִדחת. מִשֵּם נערה אלמונית לאל, דרך יום, דרך גבב העסוק והפחז הַמַּכְהִים את עינינו משחר עד ליל, דרך גיא, דרך הר, דרך לילה ושחר, פורצת, קמה, ארץ ישראל…

"ארץ ישראל האמיתית, ארץ ישראל הַנּוֹהֲרָה, ארץ ישראל שמתמיד, ארץ ישראל הנערה… ארץ ישראל כִּבְדַת־הראש והסוררת, אשר לא יכילוהָ ארבעה כתלים, אשר סוּפַת הַשׁוּק אותה אינה צוררת, אשר עודה שׁוֹגה בהבלים…

"ארץ ישראל שאין לה תקנה, כי אם להיות תמיד בִּמְקום הסכנה. ארץ ישראל אשר בין תל ובין ערוץ, ארץ ישראל אשר עם עדר הקיבוץ, ארץ ישראל התִמהונית ואמיצה, ארץ ישראל החלוצה.

"הנה, בַּהֲמֻלַּת הרחוב המִּתפקר, בעצם המונו ובהילוּתו של יום, ניצבת היא עִם נערה משדה־בוקר - חולפת על פנינו דֹם.

"ואין אנו שומעים לפתע את קולם, של משָׂרְכֵי דרכים עם מְבַלֵּי עולם, ושל גורפי ממון ושל רודפי כבוד, אשר הפכו את פני הארץ נַעֲווֹת…

"חולפת על פנינו זוֹ רוֹעַת העדר, כמעולם אחר, אשר עודנו כאן. כמעולם אחר, והוא עולם של נדר, עולם של נתינה ושל קרבן.

"וכך מבהיק פתאום, אִלם ולא־תובע, אבל תקיף מִִתֵּת מנוח ומִסתור, צדו הנאמן והצרוף של המטבע, צִדו הנאצל והטהור.

"ואחר כך גל־עד וציון־שם קמים, לאות וּלְזִכָּרוֹן עֲלֵי עפר. ובני העם הזה, אם עוד אינם סוּמִים, רואים את המַּסָּד והעִקָּר".