במחצית הראשונה של חודש אוגוסט האחרון הגעתי לביקור משפחתי בארה"ב. ב־30 השנים האחרונות ביקרתי פעמים רבות בארה"ב, ולמדתי להכיר מקרוב ולאהוב את יהדותה. אבל בביקור הזה היה משהו שונה - השילוב של מגיפת הקורונה והשפעתה על הקהילה היהודית, משבר האקלים שהופך למוחשי יותר, ותהליך ההתרחקות של קבוצות ליברליות בקהילה היהודית מישראל, הכניס נימה של דאגה ועצב לשמחת המפגש.
כמו בביקורים הקודמים שלי באי מרתה'ס ויניארד שנמצא ליד קייפ קוד (ומכונה "כרם מרתה" בתרגומו היפה של אהרון אמיר ל"מובי דיק"), גם הפעם ביליתי שעות בוויכוחים על הסכסוך הישראלי־פלשתיני עם חברי והמארח שלי, הרב בריאן וולט. אשתו של בריאן, קרן ברויטמן, היא הרבָּה של בית הכנסת היחיד על האי. שניהם רבנים ריקונסטרקשניסטיים (או "רִיקוֹן" – במלעיל - כמו שיודעי הדבר בקהילה היהודית הליברלית מכנים את התנועה הריקונסטרקשניסטית).
יש דיסוננס קוגנטיבי בניהול ויכוח על הסכסוך המדמם שלנו במזרח התיכון על רקע הנופים המרהיבים של ירוק כהה של יערות וכחול של ים ואגמים שמאפיינים את כרם מרתה - מקום נופש פופולרי בקרב עשירי ארה"ב (הנשיא לשעבר אובאמה חגג שם את יום ההולדת ה־60 כשהיינו שם). בריאן גדל בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, עלה לישראל ואז עבר לארה"ב. הוא כבר לא ציוני ותומך בבי.די.אס, אבל כשהוא מדבר על ישראל באכזבה ובעצב, אתה יודע שפצעי ישראל שלו הם פצעי אוהב. אני נזכר במוטו של התנועה הריקונסטרקשניסטית שטבע מייסדה הרב מרדכי קפלן - "לעבר יש זכות הצבעה אבל אין לו זכות וטו". קפלן אמר את זה בהקשר של המחויבות להלכה, אבל אני תוהה אם אפשר ליישם אותו גם על הוויכוח בין הנרטיב הציוני לנרטיב הפלשתיני, ויכוח שבו נראה שלעבר יש זכות וטו מוחלטת.
"האוקיינוס האטלנטי צבוע באופן מתון ואנושי יותר, בגוונים שבין כחול לירוק ובין צהבהב לאפור", כך מתאר חברי רובי נמדר את האוקיינוס האטלנטי במסגרת ההשוואה שהוא עושה בינו לבין האוקיינוס השקט ברומן שלו, "הבית אשר נחרב". אני צועד עם שתי בנותיי על החול באחד מהחופים הציבוריים היפים של כרם מרתה. החוף ציבורי, אבל בחנייה אפשר לחנות רק עם רכבים שנושאים את התו של תושבי האזור, וכשאני רואה שלט, ללא גדר, שאוסר מעבר לחלק השמאלי של החוף, בריאן מסביר לי שהחלק הזה הוא פרטי.
אנחנו עוברים ליד אישה זקנה שיושבת לנוכח הים על כיסא מתקפל שהביאה מהבית. כשהיא שומעת אותנו מדברים, היא פונה אלינו בעברית ואומרת: "את השפה הזאת לא שומעים כאן הרבה". היא מספרת לנו שהיא חיה כבר יותר מ־60 שנה בארה"ב. היא גרה בניו יורק, שם התפרנסה מאולפן ללימוד עברית שהקימה. היא מספרת שלא היתה 40 שנה בכרם מרתה, אבל הקורונה הבריחה אותה ואת בעלה מהעיר והחזירה אותם אל האי.
לא יוצא לי לשמוע הרבה עברית כמו זו של האישה, עברית שקפאה בזמן. זה לא רק העניין של אוצר המילים שלא התחדש, זה משהו במנגינה, בתיבת התהודה שמאחורי המילים. הפעם האחרונה ששמעתי עברית כזאת היתה לפני הרבה שנים באחד הפארקים של ניו יורק, כאשר שני גברים עם אופנועי הארלי דיווידסון, שנראו לגמרי הֵלס אֵנג'לס, שוחחו בעברית זה עם זה. אני חושב שזו העברית שיורם קניוק וחבריו הישראלים דיברו בניו יורק בשנות ה־50, בתקופה שהוא מתאר בספרו "חיים על נייר זכוכית".
ביום שישי בערב אנחנו מצטרפים לקבלת שבת של בית הכנסת של קרן, שנערכת על אחד החופים באי. את התפילה מוביל יואל סייקס מקהילת "נאווה תהילה" בירושלים, קהילה שמשתייכת לתנועת "ההתחדשות היהודית" שייסד הרב זלמן שכטר בארה"ב. כל המנגינות שיואל שר הן מנגינות חדשות שהוא וחברותיו לצוות המוזיקלי של "נאווה תהילה" הלחינו. וכך, במין היזון חוזר מרתק בין יהדות אמריקה לישראל, הזרם הצעיר ביותר (והרדיקלי ביותר מבחינת יחסו אל הווטו של העבר) ביהדות ארה"ב, היכה שורשים בירושלים, גידל פירות הילולים ומחזיר אותם ליהדות אמריקה שנוגסת בהם בכל פה.
ב"לכה דודי", הנשים המבוגרות קמות ורוקדות באקסטזה. המנגינות יפות, ויואל והנגנים שמנגנים איתו יודעים היטב את המלאכה. אבל עבורי, כאתאיסט, המשמעות של מילות הסידור ומנגינות התפילה מבוססת דווקא על העתיקוּת שלהן, על כך שדורות של אבותיי לחשו את המילים ושרו את המנגינות. אני נזכר במילים שכתבתי לפני שנים בשיר "אהובתי באמריקה" - "המחר הוא אמריקה, ומה ששם קורה עכשיו, בבוא הזמן, יגיע גם לכאן, יוציא ישן מפניו".
כמו עבור הרבה ישראלים חילונים, גם עבורי המפגש עם יהדות ארה"ב היה המפגש המשמעותי הראשון עם היהדות. ב־1996 בת זוגי ואני גרנו בשכונת ילדותה בפילדלפיה - מאונט אֵירִי. זו שכונה מעורבת שבה גרים ביחד שחורים ולבנים, ויש בה קהילה יהודית חזקה ומלאת חיים. בשנות ה־70, כאשר היה מעבר של שחורים אל השכונה ומשפחות יהודיות החלו לברוח ממנה, רב הקהילה עבר ממשפחה למשפחה והפציר בהן להישאר.
בבית הכנסת בשכונה, המכונה ג'רמאנטאון ג'ואיש סנטר, יש שלושה מניינים - המניין המרכזי, שבו מכהן רב הקהילה, מניין ריקונסטרקשניסטי בשם "דורשי דרך", ומניין המכונה "מסורתי". כל המניינים שוויוניים באופן מלא וללא מחיצה, והם נבדלים בעיקר במספר שומרי השבת (הכי הרבה יש ב"מסורתי") וביחס לישראל (ב"דורשי דרך" וב"מסורתי" יש יותר תומכי בי.די.אס מאשר במניין המרכזי). במאונט אירי נמצאת גם הקהילה הראשונה של תנועת היהדות המתחדשת, שהקים הרב זלמן שכטר כאשר גר בשכונה בשנות ה70. הקהילה נקראת "פני אור" (קראו לה בהתחלה "בני אור" אבל השם שונה בגלל תלונות על שוביניזם) והיא נפגשת באולם של כנסייה מקומית.
בקבלת שבת, שלושת המניינים של ג'רמאנטאון ג'ואיש סנטר מתאחדים ביחד בחדר קטן בבניין רחב הידיים, שרבים בו החדרים והאולמות. אין בקבלת השבת הזאת שום דבר מיוחד - בקושי יש מניין, ושליח הציבור או שליחת הציבור הם בדרך כלל אנשים ונשים מן היישוב שמנהלים את התפילה ללא כל ברק או וירטואוזיות.
בירושלים יש קבלות שבת מרהיבות יותר מבחינת עוצמת התפילה ומיומנות שליחי הציבור, ובכל זאת, זאת קבלת השבת שאני הכי אוהב. אני לא יודע בדיוק להסביר למה - אולי בגלל תחושת הגלות שמזכירה לי את אבות־אבותיי, אולי בגלל ששלושת המניינים מתאחדים, ואולי בגלל פניו הזורחות של הרב שמעידות שזו התפילה היחידה שהוא באמת נהנה להשתתף בה. ואולי מה שכבש את ליבי זו הקראת שמותיהם של חברי הקהילה המתים שהיורצייט שלהם חל באותו שבוע, על ידי הרב, כפי שתיארתי בסיפור "חובת הלבבות": "קולו של רבי גלוסמן עוטף אותי ברכּוּת, עוטף אותי בשמותיהם של המתים ומשרה עלי שלווה, כאילו אני צף בים של שמות יהודיים, כאילו אני שרוי בקהילה של שמות, קהילה שאין בה מוקדם ומאוחר והיא בטוחה מפגיעתו של המוות".
בביקור הזה לא עלה בידי, לצערי, להשתתף בקבלת השבת. בשבת בבוקר בת זוגי ואני טיילנו עם רב בית הכנסת, אדם זֵף, ועם בת זוגו שריל (שהיא רופאה הממלאת תפקיד בכיר במערך הבריאות הציבורית של פילדלפיה) ביער שנמצא בלב השכונה. אדם סיפר על האתגרים שהקורונה מזמנת לרבני הקהילות בארה"ב. עד שהם התרגלו לניהול התפילה בזוּם, שיפור המצב הבריאותי והחזרה הפיזית לבית הכנסת יצרו צורך בניהול תפילה "היברידית", המשלבת תפילה פנים אל פנים בבית הכנסת עם השתתפות בזום של חברים בקהילה שלא יכולים או לא רוצים להגיע לבית הכנסת.
מתברר שיש תורה שלמה לניהול תפילה "היברידית", וגם ציוד מיוחד שעולה המון כסף. למשל, "הינשוף" - מצלמה משוכללת שמתוכנתת לעקוב אחרי קולות (וכך יודעת לעבור באופן אוטומטי מהחזן אל הקורא בתורה). חבר אחר שלנו, סטיבן לואיס, שמכהן כרב בקהילה בגלוסטר, עיר חוף ליד בוסטון, סיפר לנו איך בבית הכנסת שלו "הינשוף" מסתובבת כמו משוגעת בגלל צרחות השחפים ליד חלונות בית הכנסת. בתי כנסת גדולים התחילו להעסיק אנשי מקצוע שאחראים לתפעול הציוד, אבל בג'רמאנטאון ג'ואיש סנטר חברנו אדם לקח על עצמו את התפקיד, כעוד מטלה שמוטלת על הרב.
שלושת חברינו המכהנים כרבני בית כנסת - קרן, אדם וסטיבן - נראו מותשים מהעומס הכרוך בעבודה עם קהילה בימי הקורונה. בין הדאגה לבני הקהילה שחלו, לטלטול בין הזום לבית הכנסת והצורך למצוא פתרונות לוגיסטיים למצבים המשתנים (בימים הנוראים שלושת המניינים של ג'רמאנטאון ג'ואיש סנטר יתפללו באוהלים גדולים שיוקמו במיוחד בחצר בית הכנסת) - נראה שלא נשאר להם הרבה זמן לנוח. קרן וסטיבן גם נפגעו באופן ישיר מהקורונה - קרן איבדה את אבא שלה וסטיבן חלה וסבל מתסמינים קשים.
הפסדתי את קבלת השבת המשותפת, אבל השתתפנו, בשבת בצהריים, בקידוש משותף של שלושת המניינים. בגלל הגבלות הקורונה, יש החלטה של בית הכנסת שלא מקיימים קידוש, ולכן הקידוש התקיים בגינה קטנה מחוץ לשטח בית הכנסת. הקידוש מצומצם וצנוע, פרוס על שולחן מתקפל אחד קטן, אבל מישהו דאג להניח על השולחן את בקבוק הוויסקי המסורתי. ישראל נוכחת שם, אבל לא בוויכוחים פוליטיים, אלא כמו פעם, בתנועת ההלוך־חזור האינסופית בין ארה"ב וישראל - אנחנו פוגשים מכר מהקהילה שמספר שהוא ואשתו נוסעים מחר לשלושה חודשים לישראל לבקר את בנם, וצעירה שמספרת שהיא ובן הזוג שלה עברו לכאן מישראל לפני שבועיים.
המסע המשפחתי הזה בארה"ב, תחת הגבלות הקורונה והתגברות הגל הנוכחי של המגיפה, הזכיר לי את הנסיעה של המשורר יעקב גלאטשטיין - שהוא מתאר בספרו "כשיאש נסע" - מניו יורק ללובלין בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20. גלאטשטיין מתאר את השוטרים הנאצים שעולים לרכבת הנוסעת בין צרפת לפולין, ואת התחושה של "מי יודע מתי יהיה אפשר שוב לעשות את המסע הזה..."
המפגש עם ארה"ב הוא בשבילי גם מפגש עם השטחים הפתוחים רחבי הידיים, שבניגוד לארץ יש תחושה שהם מצליחים להכיל את כל האוטוסטרדות והפרברים והפסולת - ועדיין להישאר טבע בלתי מופרע. אני יודע, באופן רציונלי, שכדור הארץ לא באמת יכול להכיל את ההתנהלות האנושית בעידן הנוכחי. אבל בביקור הזה, דווקא היופי והשלווה של הטבע האמריקני גרמו לי להרגיש לראשונה את האיום ומילאו אותי בעצב, עצב עולם, עצב על העולם. אני נזכר בשירם היפה של קרוסבי ונאש "ללווייתן האחרון": "אולי נלך, אולי ניעלם, זה לא שאנחנו לא יודעים, זה רק שאנחנו לא רוצים שיהיה לנו אכפת".
בשעת הפרידה מבני המשפחה והחברים בפילדלפיה אני תמיד מרגיש קצת כמו ישמעאל דותן, גיבור הרומן שלי "שיר של יום", אחרי שהוא נפרד מראשי פדרציה יהודית בניו ג'רסי (ובביקור הזה, ההרגשה הזאת היתה חזקה במיוחד): "ישמעאל נופף בחזרה ולרגע היה נדמה לו שכאשר יסב את ראשו הם ישקעו וייעלמו מן העולם יחד עם פרוסות הסלמון המעושן ובתי הכנסת הרפורמיים וה־intermarriage ותככי הפדרציה שלהם, ישקעו וייעלמו כמו שנעלמו השטעטל והיידיש".
את היום הראשון ואת היום האחרון בילינו בניו יורק - מעין נינווה מודרנית שגם עליה מאיים חורבן (משבר האקלים דן אותה במים) אבל לא ברור מי הנביא שיקום ויילך ויקרא עליה. יש מי שאומר שהמשוררים הם הנביאים המודרניים, אבל יעקב גלאטשטיין וחבריו - משוררי היידיש של ניו יורק, שאל שירתם המודרנית העזה אני מרגיש קרבה גדולה - מתו זה מכבר. וכך, כשאני צועד ברחובות מנהטן, אני נזכר בשורה משירו של אברהם סוצקבר, "התרנגול האדום" (בתרגום בנימין הרשב): "בוער החלל הריק של ניו יורק – בלי משוררים של יידיש".
ב־1996 בילינו סוף שבוע של ארגון Workmen's Circle שהוקדש לתרבות יידיש וללימוד של יידיש. במשך סוף שבוע אחד שבה היידיש ורטטה, בקושי, על שפתיהם של צעירים יהודים מניו יורק. אני זוכר איך המתנדבים שארגנו את סוף השבוע התעקשו לדבר ביידיש במכשירי הקשר שלהם, וכך משימה פשוטה כמו הבאת עוד כיסאות לכיתה A3 הפכה לאתגר מפרך ושובר שיניים.
אחר כך כולם חזרו לניו יורק, והיידיש חזרה לספרים הישנים. אבל אני מאמין שמאחורי כל שפה יש מנגינה, והמנגינה לעולם נשארת, גם בתרגום, אם אוזנו של המתרגם מכוונת היטב. בלילה ישנוּ אצל חברה בקווינס, ולכן לא ראינו איך דבש האור זורם לנהר ההדסון ובולע את הזפת שעל גדות ניו יורק, כפי שמתארת משוררת היידיש ציליה דראפקין בשירה "ניו יורק בלילה על שפת ההודסון" (שגם אותו תרגם בנימין הרשב). עם מילות השיר הזה, ובעיקר עם המנגינה שמאחורי המילים - שיש בה את התפארת המרהיבה של אמריקה ביחד עם המלנכוליה שלה - אני רוצה לסיים את הרשימה הזאת:
בְּתָאֵי מְגָרְדֵי־הַשְּׁחָקִים שֶׁלָּךְ
נוֹזֵל דְּבַשׁ זָהֹב – הָאוֹר,
בְּמִילְיוֹנֵי הַחַלּוֹנוֹת,
כִּבְתָאִים שֶׁל חַלּוֹת־דְּבַשׁ עֲצוּמוֹת,
רוֹאִים אֶת הַדְּבַשׁ הַזָּהֹב,
אֶת דְּבַשׁ הָאָדָם, הָאוֹר.
דְּבוֹרֵי עֲנָק בָּנוּ פֹּה אֶת כַּוְּרוֹתֵיהֶן,
יַעַר שֶׁל כַּוָּרוֹת,
וְגָדְשׁוּ אוֹתָן בִּדְבַשׁ שֶׁעָבַר עַל גְּדוֹתָיו,
דְּבַשׁ אָדָם – הָאוֹר.
שָׁחֹר כְּזֶפֶת הַהוֹדְסוֹן בַּלַּיְלָה,
וְהַדְּבַשׁ זוֹרֵם לַנָּהָר
וּבוֹלֵעַ אֶת הַזֶּפֶת שֶׁעַל גְּדוֹת נְיוּ־יוֹרְק.
יובל יבנה הוא סופר ומוזיקאי.
ספרו "הסיפור יתחיל בפרזנו" ראה אור בהוצאת כהל