מנפוליאון ועד בלפור

"יורשיה החוקיים של הארץ, זו האומה הגדולה (צרפת) קוראת אליכם: לא כבוש תכבשו נחלת אבותיכם, כי אם קבל תקבלו את הארץ שכבר נכבשה על ידי. הנה בערובת אומה זו ובתמיכתה תשבו בה אדונים ותחזיקו בה נגד כל העולים עליה. עורו עורו! חושו! הנה בא הרגע אשר מי יודע אם ישוב-יישנה עוד אלפיים בשנים, לתבוע את הזכויות האזרחיות שנמנעו מכם בחרפה, את זכות קיומכם המדיני כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית לעבוד את עבודת האלוהים לפי תורתכם..." (מרחביה, "הציונות: אוצר התעודות הפוליטיות", עמ' 17-15).

 

תעודה מרשימה זו והשמועות לגביה הותירו רושם עז ועוררו השראה הן בעיתונות התקופה באירופה והן אצל היהודים, שרבים מהם הצטרפו בעקבותיה לצבאות נפוליאון. כך, למשל, כעבור מאה שנים בדיוק, כשפנה הרצל לקיסר גרמניה וילהלם השני כדי שיתמוך בציונות, הוא כתב לו כך: "הדבר שלא יכול היה להתגשם תחת שלטונו של נפוליאון הראשון, ניתן להגשים על ידי וילהלם השני".

 

רעיונות לחידוש המדינה היהודית סבבו בחוגי נפוליאון עוד לפני צאתו למסע, ועלו הן על ידי יהודים והן על ידי נוצרים מילנאריסטים, אך אין אפשרות להבין את משמעותם מבלי להקדים ולהבהיר את שורשיו של החזון הנוצרי על אודות שיבת היהודים לציון. מדובר ברעיון בעל שורשים עמוקים, הנעוץ במושג הנוצרי הקדום של ה"מילניום", המתאר תקופה בת אלף שנים שבה עתיד למשול ישו לאחר התגלותו השנייה. רק בסיומה תתחולל מלחמת גוג ומגוג, המתים יחיו ותיכון ירושלים החדשה. האמונה במילניום נעוצה כבר בכתבים המוקדמים של הנצרות, וקבוצות מגוונות של נוצרים הושפעו ממנה באופנים שונים לאורך ההיסטוריה.

חלק מן הנוצרים הבינו את משמעות המילניום כדורש את שיבת היהודים לציון, לשם ניצורם העתידי ומימושו של החזון הנוצרי. חלקם אף כרכו את החזון הזה בתקומה מדינית-ריבונית של היהודים. הסופרת ברברה טוכמן, בספרה "התנ"ך והחרב", מדגימה את עוצמת התסיסה המילנארית באירופה של המאה ה-17 דרך סיפורו של סר פינץ'.

 

הנרי פינץ', משפטן בחצרו של מלך אנגליה, כתב ב-1621 חיבור שבו ניבא שבעתיד הקרוב ישובו היהודים להקים את ממלכתם שתתפקד כקיסרות עליונה, שלה יהיו כפופות הממלכות האחרות. הוא נאסר עד מהרה בידי המלך ג'יימס הראשון, שלא חיבב את רעיון הפגיעה הפוטנציאלית בריבונות המוחלטת של המלך האנגלי.

 

אחד הגורמים המובהקים להתעוררות זו היה השיבה של הנצרות הפרוטסטנטית לקריאה של התנ"ך העברי כפשוטו. לעומת הנצרות הקתולית, שאסרה על ההמונים לקרוא את כתבי הקודש בכוחות עצמם, הפרוטסטנטים עודדו את ההמונים לקרוא את כתבי הקודש בקביעות וללא תיווך, ובכללם את "הברית הישנה". השיבה אל הטקסטים של המקרא לא היתה עניין טכני בלבד, והיו לה השלכות משמעותיות ביותר. אחת מהן נגעה להבנת עתידם של היהודים. הקריאה הקתולית הקלאסית נהגה לקרוא את פסוקי הנבואה העוסקים בשיבת היהודים לציון בזמן הגאולה בקריאה אלגורית. כך נתפרשה "ציון" כאמונת הכנסייה, ו"בני ישראל" נתפרשו כמאמיני הכנסייה שהם-הם "ישראל החדש". כאשר הפרוטסטנטים שבו לקרוא את המקרא כפשוטו, התעוררה מחדש בעוצמה רבה האמונה המשיחית המילנארית.

 

כך, למשל, כתב סר הנרי פינץ' הנזכר לעיל: "במקום שמוזכרים ישראל ויהודה וציון וירושלים אין רוח הקודש מתכוונת לישראל רוחנית... אלא לישראל יוצאי חלציו של יעקב... לא לשון אלגוריה בדימויים ארציים נקטה, אלא נתכוונה ליהודים באופן הממשי והמילולי ביותר".

 

למן המאה ה-18 ואילך התגברה באנגליה ובצרפת פרשנות אקטואלית של מאורעות השעה כקשורים לתהליכי הגאולה המילנארית. המהפכה הצרפתית עוררה תסיסה מילנארית עצומה בקרב אוכלוסיות עצומות של נוצרים, שראו בה את הצעד הראשון של עידן משיחי. במשך שנים ארוכות זיהו הפרוטסטנטים את הכנסייה הקתולית ואת מלכי צרפת כאנטי-כריסט, כלומר, כגורם שטני המתחזה ברשעותו למייצגה של מלכות השמיים.

 

עם ביטול המונרכיה והקמת הרפובליקה הצרפתית נדמה היה שמתגשמות נבואות המילנארים. חיבורים העוסקים בגאולה בת הזמן הפכו נפוצים ביותר, וחלק חשוב בהם נטלה התקווה "לסול דרך לשיבת היהודים ולהכין את האנושות לברכות גדולות יותר משידעה מעודה".

 

 

ערעור מעמדו של האפיפיור על ידי צבא המהפכה מאז כיבוש איטליה ב-1796, ובפרט מסע הכיבושים של נפוליאון בונפרטה במצרים ובארץ ישראל (1799-1798), איששו מאוד את הזיהוי של התהליך ועוררו פולמוסים חריפים באנגליה בנוגע לשלבים הבאים של שיבת היהודים לארצם. אחד המחברים הבריטים בטוח היה, על סמך הפסוק בישעיהו (ס', ט') - "כי לי איים יקוו ואוניות תרשיש בראשונה להביא בנייך מרחוק" - שדבר זה "אינו מתאים באופן כה מפורש לשום אומה כמו האומה הבריטית, שתצטרפנה אליה קרוב לוודאי מדינות הולנד".

 

לעומתו, חלק ממחשבי הקיצים בטוחים היו שצרפת נועדה משמיים להוביל את היהודים לארצם. עד כדי כך הגיעו הדברים, שכאשר נערך צבאו של נפוליאון לפלישה לבריטניה בראשית המאה ה-19, היו אנגלים שסירבו לתת את ידם למלחמה נגד הצבא הפולש, כיוון שראו חטא בכך שיילחמו בצבא האלוקי שנועד לגאול את עם ישראל ולהשיבו לציון.

 

במקביל, חלק גדול מן האוכלוסייה בצרפת פירש גם הוא את אירועי המהפכה בזיקה לחישובי קיצים ולאמונות מילנאריסטיות בדבר שיבת היהודים לציון. כפי שסיכם ההיסטוריון יונתן פרנקל ("דם ופוליטיקה", 2003, עמ' 301): "המהפכה ומלחמות נפוליאון שבו ושינו את פני האסכטולוגיה בכלל והרסטורציוניזם (אמונות בשיבת היהודים לציון) בפרט, והפכו אותם מעיסוקים אזוטריים כפי שהיו עד אז במאה ה-18 לבעיה ראשונה במעלה".

 

תפיסות משיחיות-נוצריות שראו את הקמת המדינה-הממלכה היהודית כחלק מן הגאולה הנוצרית, המשיכו לעניין חוגים רחבים בבריטניה לאורך המאה ה-19 וה-20, ואף השפיעו על המדיניות הבריטית בתקופה זו, ולכל הפחות בעקיפין, אף על גורל הציונות ותקומת מדינת ישראל.

את ההשפעה החשובה על מדיניות החוץ של אנגליה ניתן לראות בשנות שלטונה הגורליות והארוכות של המלכה ויקטוריה (1901-1837!). תנועת "תקומת היהודים" הוקמה בלונדון בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19 וחרתה על דגלה את קיבוץ היהודים לארץ ישראל על מנת להשיב להם את מדינתם העצמאית. היה זה הודות לפעילותו הנמרצת של הלורד שאפטסברי, מנהיג הזרם האוונגליסטי בכנסייה האנגליקנית, שכבר באותם ימים העז להתנבא בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "ירושלים תשוב לרכוש את מקומה בין משפחות הגויים, ואנגליה תהיה הממלכה הראשונה שתסיר ממנה את עול השעבוד".

 

גוף בשם "החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים" קיים אסיפות בהשתתפות אלפי אוהדים, ובראשם המלכה ויקטוריה עצמה, שהיתה מקורבת מאוד לחוגים אלו. דיונים תוססים התקיימו ביחס לשלבי הגאולה של היהודים, ביחס לזמן שבו יתנצרו וביחס לשאלה אם שוויון זכויות בבריטניה או הזכות להיבחר לפרלמנט מקדמים את גאולת היהודים, או דווקא להפך. גם עדויות על תסיסה משיחית בקרב היהודים עצמם, למשל סביב שנת 1840 (שנת הת"ר), הגבירו מאוד את התקווה לגאולה קרובה.

 

לאורך כל העשור הזה פעל הלורד שאפטסברי במרץ רב לקידום אחיזתה של בריטניה בארץ ישראל, ובפרט להכשרת הדרך להפיכתה לפטרונית שיבת היהודים. קרבת המשפחה שלו לפלמרסטון, שר החוץ שהפך לימים לראש ממשלת בריטניה, אפשרה לו להשפיע השפעה של ממש על מדיניותה של בריטניה ביחס לעתיד ארץ ישראל. פעילותו המתמשכת של שאפטסברי דחפה למינויו של סגן קונסול בריטי בירושלים ב-1838, ובעידודו הישיר הוגדר תחום שיפוטו בירושלים ובפלשתינה "בגבולותיה הקדומים".

 

שאפטסברי פירש את המינוי כך שסגן הקונסול "מיופה כוח למה שהיתה ממלכת דוד המלך ו-12 השבטים". לאחר מינויו הוא כתב בהתלהבות על הצעד הזה, שבו ראה שלב ראשון בתהליך שיבת היהודים: "איזה אירוע נפלא ... העיר הקדומה של עם ה' עומדת לתפוס את מקומה בין האומות, ואנגליה היא ממלכת הגויים הראשונה 'המפסיקה לרומסה'"; "מה שתכנן נאפוליאון ברוב אלימותו ויומרתו, רשאים אנו לנצל לקיום האימפריה שלנו".

 

להלך הרוח הזה היו גם תוצאות מדיניות. מוחמד עלי, שהחל את דרכו כנציג השלטון העות'מאני אך פיתח שלטון עצמאי, כבש את אזור ארץ ישראל וסוריה כמה עשורים מאוחר יותר, ב-1831, ושלט בו למורת רוחן של רוב מעצמות אירופה, מלבד הצרפתים. פלישה זו עוררה דיון בינלאומי באשר לעתיד האזור, ולשם כך התכנסה בשנת 1840 ועידת המעצמות בלונדון.

 

בין היתר עלה הרעיון להקים ריבונות נוצרית חדשה או כנסיות עצמאיות תחת השלטון העות'מאני. עמדתה של בריטניה כנגד הקמת ריבונות נוצרית עצמאית נבעה גם מהשתדלותם של שאפטסברי וחבריו, שטענו שיש להותיר את האפשרות להקמת מדינה יהודית עתידית בארץ ישראל.

 

המאמר הראשי של ה"טיימס" הלונדוני ב-17 באוגוסט 1840 קבע: "אין לצפות לפתרון בר-קיימא של המשבר במזרח" בלי "להשיב את המדינה היהודית על כנה". על אף הגיוון הרב של השפות והמנהגים בין היהודים, הם עדיין "ממשיכים לדבוק בעקשנות שאין לנצחה בכל האפיונים הלאומיים המובהקים", ועל כן יוכלו "לשמש מכשיר יעיל לקידום האינטרסים של הציביליזציה במזרח".

 

רעיונות נוצריים על שיבת היהודים לציון, ואף רעיונות על הקמת מדינה יהודית, היו חלק בלתי נפרד מן השיח הדתי והתרבותי באירופה מאז המהפכה הצרפתית, והיו קשורים בראיית היהודים כאומה בעלת עבר מדיני מפואר וחיוניות לאומית בהווה. לרעיונות הללו היתה השפעה גם על התחום המדיני, ובפרט במה שנוגע למדיניותה של בריטניה בדבר "השאלה המזרחית", שאלת עתידה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון.

 

זרמי המחשבה הללו השתלבו באינטרסים הפוליטיים של מדינאים מובילים, והם שילבו אותם ברטוריקה ולעיתים אף בשיקול דעתם, בין שמדובר בנפוליאון ובין שבוויקטוריה מלכת אנגליה או בשר החוץ פאלמרסטון. זרמים אלו היו חלק מן הרקע שהוביל להצהרת בלפור. על אף אופיו הספקני, הלורד בלפור היה רווי השכלה מקראית ואהדה לעניינם של היהודים ושיבתם לציון, כפי שעולה למשל מדבריו הבאים: "מצבם של היהודים הוא יחיד במינו. יש אצלם קשר גומלין בין גזע, דת וארץ שאין כדוגמתו בשום דת אחרת ובשום ארץ אחרת עלי אדמות". רק לאור הרקע הזה ניתן להבין את קביעתו של בלפור בערוב ימיו, ולפיה מה שעשה למען היהודים בהצהרת בלפור היה המעשה הכדאי והראוי ביותר בכל מפעל חייו.

 

ההיכרות עם המקרא ועם סיפורו של עם ישראל בעולם הנוצרי והתקוות בזרמים נוצריים שונים להקמת מדינה יהודית כחלק מן הגאולה הנוצרית, היו אפוא חלק בלתי נפרד מן הרקע התרבותי שבתוכו צמחו הצהרת בלפור, החלטות ועידת סן רמו, וכתב המנדט של חבר הלאומים שהכירו בקשר ההיסטורי של העם לארץ ישראל ובמשמעותו הפוליטית.