אחריהן לצמרת: "אמי הטמיעה בי את תחושת המסוגלות"

יפעה אוריאל (44) היא מהנדסת מערכות מידע ומנהלת פרויקטים בכירה באינטל, שלא נותנת להגדרות החברתיות לעצור בעדה. "הדוגמה שקיבלתי בבית היתה של שוויון, שכל אחד בוחר במה הוא רוצה לעסוק ללא קשר למגדר - ושככה זה צריך להיות, לא הכרתי מציאות אחרת", אומרת אוריאל, "העובדה שגדלתי עם אמא שהיא דוקטור הטמיעה בי תחושת מסוגלות וחריצות".

כעת היא מעבירה את זה הלאה. לפני כעשור היתה אוריאל שותפה להקמת קהילת הנשים WIN אינטל חיפה, שבה היא פעילה עד היום. "העניין במעגלים האלו הוא העצמה נשית, לעזור לאימהות לחזור מחופשת לידה בקלות ועוד".

נוסף על כך, אוריאל מעבירה הרצאות העצמה ומוטיבציה בבתי ספר. "אני מספרת את הסיפור שלי בתעשייה ואיך הגעתי לתפקיד שלי היום, כולל ההתמודדות עם הקשיים שבדרך. אני מראה שבאמצעות השקעה והתמדה אפשר להצליח - שאפשר להיות אישה מצליחה שגם עובדת וגם יש לה משפחה וילדים ותחביבים, והיא לא מוותרת על כלום".

אמה, ד"ר חמוטל מאירי (72), חוקרת מובילה ומומחית להתפתחות מערכת העצבים, מספרת: "בתחום שלנו יש הרבה נשים שהתקדמו בשנים שבהן הייתי צעירה ויכלו לשמש מודל. לי לא היה משונה לראות אישה בתפקידים מתקדמים, אבל אי אפשר להגיד שלא היו קשיים. כשהייתי בחורה צעירה והגעתי למעבדה אמרו לי בהומור, 'אנחנו לא צריכים בחורה שתבלבל לבחורים את המוח ותפריע להם לעבוד'. אחרי זה הם ראו שאני חרוצה מכל השאר, וזה נגמר. יש קושי אמיתי לגדל ילדים ולנהל קריירה, זה אף פעם לא היה פשוט ודרש מאמץ גדול ומחויבות. המחקרים שלי הם פורצי דרך, וצריך אומץ לב להציג את זה כי הרבה אנשים חשבו שזה סותר להם את התיאוריות".

ד"ר מאירי מדגישה: "אני חושבת שהמשבר באקדמיה הוא ההתמחות בחו"ל, וזה הרבה יותר מקובל שהאישה הולכת בעקבות הבעל ולא שהבעל הולך בע קבות האישה".

"המסר בבית היה שהכל אפשרי"

"הכל אפשרי" הוא המסר שספגה סבטלנה כץ, אחות במערך ניתוחי לב וחזה בביה"ח בילינסון, מאמה, ד"ר ז'אנה צוזנר, מורה לספרות וסגנית מנהל בתיכון "יעדים" באור יהודה. בעקבות אמה ותחושת השליחות שבמקצוע, כץ עוסקת גם בהדרכה קלינית בבית ספר לסיעוד ומטפחת את דור האחיות הבא.

המשפחה עלתה לארץ לפני כ־30 שנה ונקלטה בקיבוץ בארות יצחק. האמא היתה עם תואר שני בהוראה והאב רופא ילדים. ד"ר צוזנר התחילה בארץ מחדש ובתוך כמה שנים השתלטה על השפה והחלה ללמד.

"בתור ילדה התגאיתי בה מאוד. הייתי עוזרת לה לא פעם להכין כל מיני דברים לשיעורים: גוזרת, מדביקה, מביעה את דעתי, והכי מרגש - מתקנת פה ושם שגיאות בעברית", מספרת כץ.

"אמא תמיד היתה מקשיבה לי ולוקחת ברצינות את כל העצות והרעיונות שלי. לדעתי, העשייה המשותפת הזאת והתמיכה והאמון ההדדיים חיזקו את היחסים שלנו, ולמרות הבדלי הגיל הפכנו לחברות נפש", מספרת כץ.

"הערצתי את אמא עוד יותר כשהיא התחילה לכתוב דוקטורט באוניברסיטת בר־אילן במחלקה לספרות עברית. בחופשות ליוויתי את אמא לספרייה באוניברסיטה ובזמן שהיא היתה מעיינת בספרות משלה, הייתי יושבת לצידה וקוראת ספרים משלי.

"תמיד נדהמתי כיצד היא הספיקה ללמוד, לעבוד, להיות סגנית בבית הספר ובו בזמן להעניק לי ולשלושת האחים שלי בית מסודר, חם, עם אוכל ביתי וטעים. אמא תמיד היתה בשבילי מקור להשראה, שאין דבר שהוא בלתי אפשרי או בלתי ניתן להשגה. גם היום אני תופסת אותה כ'כל יכולה',  היא גיבורת העל הפרטית שלי".

בהשראת אמה, סבטלנה המשיכה להתקדם בהוראה ובאקדמיה: "ככל שהשנים חלפו והפכתי בעצמי לאמא לשני ילדים, כך נהיה לי ברור שאני חייבת גם להתקדם ולהשפיע על עתיד מקצוע הסיעוד. לכן החלטתי להיות אחות מדריכה קלינית - ללמד את הדור הבא של האחים והאחיות ולהשפיע עליהם. אני גם מרצה בתחומים שונים שקרובים לליבי בבתי ספר לסיעוד, וזה גורם לי סיפוק מאוד גדול".

ז'אנה מספרת: "תמיד ראיתי את עצמי הולכת באדיקות בעקבות החלומות, השאיפות והתקוות, שמעולם לא פסקו ואף העניקו לי טעם של אופטימיות, דינמיות, מימוש יצירתי עצמי, שמחת חיים ותחושת מועילות. אני גאה בבתי על שבחרה לעצמה תחום עיסוק שכולו נתינה ואנושיות, שגורם לה לחוות אותם תחושות וערכים כמו אצלי".

"בזכות המודל שראיתי למדתי חריצות מהי"

"גדלתי בבית של שני שחקנים. שניהם היו אנשים דומיננטיים, אבל המנהיגה של הבית היתה ללא עוררין אמא שלי. שחקנית מצחיקה ומוכשרת, אבל במקביל אמא דואגת, ששמה גבולות, מבשלת ומנקה ואוהבת ללא קץ", כך מספרת ד"ר נועה לביא (53), ראשת המסלול לתקשורת ולמדיה בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב־יפו.

אמה של נועה היא השחקנית, הזמרת והיוצרת הדוקומנטרית שושיק שני-לביא (87). "כאשת מקצוע ומשפחה תמיד היה חשוב לי שהבנות יגדלו בתחושה שיש להן גב ושהן יכולות להתנסות בחיים, להעמיק ולהתעניין בכל דבר, כל עוד זה לא פוגע באחר. אני שמחה לראות איך נועה נותנת השראה ומנחילה ערכים אלו לילדיה ולתלמידיה", חיזקה שושיק.

לביא מספרת: "אני זוכרת את אמא יוצאת להופעות או לחזרות תמיד מוכנה ומקצוענית, מתכוננת לכל תפקיד שבועות מראש ומנחילה לי ולאחותי את אחד הערכים החשובים ביותר שאפשר לתת לילדים - חריצות. מעבר לזה אמא היתה ועודנה פמיניסטית בלי להתאמץ. היא זו שניהלה את העניינים הכלכליים של הבית, או כמו שאבא שלי היה אומר: 'דברו עם שושיק'. היא ידעה לעמוד על שלה ולא לוותר.

"למדתי ממנה יושרה - כשהייתי ילדה בחטיבת הביניים והייתי תלמידה בינונית מינוס, שלא לומר גרועה, תמיד הקפידה להגיד שלא אכפת לה מהציונים אלא שהעיקר שלא אפחד להראות לה אותם. אני חושבת שזו ההשראה הכי גדולה שקיבלתי ממנה: יושר, חריצות ואומץ. גם את הרגישות לחברה ולפוליטיקה ספגתי בבית, אמא שלי תמיד היתה נכונה להתנדב למטרות חברתיות, לומר באומץ דעות פוליטיות ולא לקחת את המוסכמות החברתיות כמובנות מאליהן. אני חושבת שהיה לזה חלק מרכזי בלימודים האקדמיים שלי. בחרתי ללמוד סוציולוגיה דווקא במכללה ציבורית, באקדמית תל אביב־יפו, ולאחר לימודי תואר שלישי חזרתי למכללה כחברת סגל בבית הספר לממשל וחברה. אני אוהבת, כמו אמא, לעמוד על הבמה מול סטודנטים, להעמיק בתיאוריות ותמיד להגיע מוכנה ולחקור ולשאול שאלות על החברה בישראל. במחקר שלי, העוסק בתעשיות התרבות בישראל - קולנוע וטלוויזיה - אני מתחברת לעולמות התוכן שלה ממקום אקדמי".

"חונכתי לעצמאות ולתרומה לעולם"

"אמא שלי תמיד מצאה את האיזון הנכון בין קריירה למשפחה. היא הראתה לי ש'גם וגם' זה דבר אפשרי, ושעלי למצוא את הדרך שלי לפרוח, להשיג עצמאות - ולתרום לעולם הסובב אותי. היום סוף־סוף אני מרגישה שהצלחתי במשימה", מספרת ד"ר דפנה ריצ'מונד-ברק.

ד"ר ריצ'מונד-ברק בת 43, נשואה ואם לארבעה. היא גרה ברעננה ועלתה מצרפת לפני 15 שנים עם בעלה האמריקני, שאותו הכירה במהלך לימודיה באוניברסיטת אוקספורד.

כיום היא ראש התוכנית הבינלאומית בבי"ס לאודר לממשל, חוקרת בכירה במכון לחקר הטרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן ועמיתת מחקר בווסט פוינט.

ד"ר ריצ'מונד-ברק חוקרת התפתחויות בשדה הקרב המודרני ותופעות חוזרות ונשנות, כמו טרור, פיתוח טכנולוגיות מבצעיות, לוחמה תת־קרקעית ועוד. המחקר הנוכחי שלה עוסק במנהרות בין הודו לפקיסטן, ומסקנותיו הוצגו באו"ם. "הבעייתיות היא החיבור בין לוחמה אורבנית ללוחמה תת־קרקעית, שמייצר דילמות רבות בפני צבא מוסרי", טוענת ריצ'מונד־ברק.

אמה, ד"ר לידי ריישמן, אם לשלושה, היא רופאת נשים. היא עלתה מצרפת לארץ לפני שלוש שנים. בתה (דפנה) חיה בארץ, ושני בניה נשארו בפריז. ד"ר ריישמן נולדה בדרום צרפת ועברה לפריז עם הוריה בגיל 12 כיוון שאביה, פרופסור למשפטים, קיבל הצעת עבודה באוניברסיטה בפריז.

מאז הגעתה לארץ, ד"ר ריישמן למדה עברית, התנדבה באיכילוב, ועכשיו היא עובדת במכון מור לאישה ברמת אביב, בתחום בריאות האישה וגינקולוגיה רפואית.

"המסר שלי תמיד היה שנשים צריכות לעבוד. הדור שלי נלחם על זה. לצד אמונה זו, היה לי ברור וחשוב שאני צריכה לגדל את ילדיי ולהישאר בקרבת ההורים שלי.

"כשהגעתי לארץ, מצאתי את עצמי עם רצון לעזור לנשים שמחפשות אוזן קשבת וטיפול מסוג אחר - ואימצתי את האתגר. נכנסתי לקהילה מחבקת, ואני מצפה למה שעוד מחכה לי".