מציאות מורכבת: איך זה לגדל ילדים בלוד?

איך זה להיות הורה לילדים קטנים בעיר מעורבת כמו לוד? מחד, לכאורה מדובר בהזדמנות חינוכית ראשונה במעלה, לחנך ילדים לסובלנות כלפי מגזר אחר. שניים מילדי היו בגן עם בני המגזר הערבי וחגגו במשותף חגים יהודיים ואחרים.

גם האפשרות לשמוע ערבית לא כשפת אויב, אלא כשפה עם קונוטציה חברית היא הזדמנות גדולה, שלא לדבר על ההיחשפות לתרבות הערבית העמוקה שמקיפה אותנו.

מנגד, זו עיר שיש בה בפועל מיעוט עוין אלים, ואמש (שני) נחשפנו לכך ביתר שאת. יש ציבור שלא אוהב אותנו ולא משלים עם מדינת ישראל ועם קיומנו, וזה משפיע על הילדים שלי.

זה יורד לשאלות כמו האם להרשות לבן שלי לרדת לגינת המשחקים ליד הבית, הרי ליד הגינה גר שבט בדואי שהשתלט על הקרקע, בנה בה מתחם באופן לא חוקי והילדים שלהם לא פעם אלימים כלפי הילדים שלנו. גם די ברור שבימים הקרובים האלימות של ילדי השבט תהיה גרועה פי כמה וכמה ממה שהייתה בעבר.

שאלות דומות הן האם לתת לבנות שלי ללכת למכולת בתוך השכונה שמצויה במרחק קילומטר מהבית. אל תתבלבלו, בלילה הן לא ילכו למכולת לבדן, אבל החשש הוא אפילו מאישור ללכת באור יום, שמא הן יותקפו בדרך. אני לא מדבר כבר על צעידה לקניון הקרוב שמצוי במרחק דומה מהבית שלי ושהבנות שלי אוהבות מאד להסתובב בו קצת.

אגב, אני לא מדבר באוויר ולא היסטרי במיוחד, נשים וילדים יהודיים מותקפים דרך שגרה בעיר לוד. בחגים המוסלמיים יש משום מה אישור נרחב יותר להתפרעויות והצקות למשפחות ולאנשים פשוטים. רצה המקרה, ולמסיבת בת מצווה שהייתה בחמישי האחרון, הבת שלי וחברותיה היו צריכות לעבור בשכונה ערבית בעיר, וחזרתי במהירות מאירוע בירושלים כדי להספיק להגיע עם רכב אל סוף בת המצווה, שחלילה הבת שלי וחברותיה לא ילכו בחושך באזור עוין.

מעל כל זה, איך מייצרים רוגע בבית כשיש מהומות 100 מטרים מהסלון שלך? שתושבי העיר שלך רוצים לרצוח אותך ואת הילדים שלך? איך מחנכים לאמון בטוב שבאדם. הדילמות האלו מלוות אותי כל הזמן, 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע.

הורות היא סך ההתלבטויות בכללי, רק שאם בתל אביב או בעיר אחרת עיקר החינוך הוא להתמודד עם הבריון בבית הספר, כאן הכל מועצם ותוסס בגלל ההתנגשות הלאומית בינינו לבין צד שרוצה במותנו. לחנך לאהבת אדם, לעזרה לגר, לסיוע לאחרים, זה אתגר קשה לחלוטין.