״אני יוּיוּ הקטן שניצח את הנאצים": שואה בעיניים של ילד

על קברו של ניצול השואה יוסף ברזלי שבאשדוד חקוק המשפט הבא: ״אני יוּיוּ הקטן שניצח את הנאצים, אוהב אדם וישראל ומלא בשמחת חיים״. המשפט הזה מגלם בתוכו ספר ילדים (שכתבה בתו מיכל) שנלמד במערכת החינוך, ואת הסיפור המשפחתי שנמשך דורות ומגיע עד הנכד של יוסף, נדב (19), לוחם בצה"ל שרוצה לענוד את סיכת המ"מ של סבא.

יוסף נולד בסלוניקי ב־1931, בן יחיד לאביו אהרון שהיה כלכלן ועיתונאי ולאמו אנג'ל, ציירת. עם פלישת הנאצים ליוון באפריל 1941, השתנו חייו והפכו להיות תלויים בטוב ליבן של משפחות נוצריות ובהרבה מזל. "האיסורים על יהודי סלוניקי החלו לאחר השבת השחורה ביולי 1942", מספרת מיכל, "בינואר 43' מצאו עצמם אבי ומשפחתו בגטו ששמו היה 'הברון הירש'. אבא אולץ להפסיק להגיע לבית הספר, והמסחר עם היהודים הופסק. כשסבי אהרון (אבא של אבא) הרגיש שהמצב הולך ונעשה חמור, הם החליטו לברוח לאתונה, שהיתה בשלטון איטלקי".

במשך כשלושה חודשים חיו בני המשפחה חיים שאז נחשבו נורמליים, ועם הכספים שנותרו להם שכרו בית. אלא שאז גם המצב באתונה הפך להיות קשה והוטלו עליהם איסורים. אב המשפחה, אהרון, החליט להתפצל מבנו היחיד. מיכל: "את אבא, יוסף, ההורים שלו מסרו למשפחת פורטופולוס, משפחה יוונית נוצרית שהיתה מחבריהם והסכימה תוך סיכון להסתיר אותו, ועל כך קיבלה תואר חסידי אומות עולם, ואילו יתר המשפחה הסתתרה בדירה קטנטונת או בבניין משרדים. אבא סיפר אז שמירר בבכי, אך לא היתה ברירה".

במשך כחצי שנה חי יוסף עם תעודות מזויפות כילד נוצרי בשם יואניס אסימאקופולו. בכל יום שישי היה פוגש את הוריו בסתר, ובכל יום ראשון הלך להתפלל בכנסייה. "בכל לילה לפני השינה אבא היה אומר קריאת שמע, שאותה למד מסבתא שלו, נונה סולטנה. זו תפילה שאף פעם לא שכח", ממשיכה מיכל.

באחד הביקורים אצל הוריו בדירת המסתור עברו חייו טלטלה נוספת, כאשר אחת השכנות היווניות יצאה אליו בבהלה, תפסה אותו בחוזקה ופקדה עליו ללכת משם מהר. היא אמרה לו שהוריו נתפסו ונלקחו, והוסיפה שאם הוא רוצה לחיות - שלא יחזור לשם לעולם. את הדרך חזרה לבית המשפחה היוונית עשה בריצה והגיע ללא אוויר, מבוהל ומפוחד.

למשפחת פורטופולוס שאצלה הסתתר יוסף היתה מטפלת יוונייה, שידעה כי הוא יהודי. יום אחד, בהיותו בן 12, העליבה אותו המטפלת וקראה לעברו "יהודי מלוכלך". הוא מצידו לא נשאר חייב ובעט בה בחוזקה. בעקבות האירוע חששו בני המשפחה הנוצרית כי תלשין עליו, דבר שיגזור עליהם גזר דין מוות.

מיכל: "הם העבירו אותו למשמורת למשפחה אחרת, משפחת רניוס. שוב הוא חווה פרידה מלווה בדמעות ובפחד. הוא הסתתר איתם במשך כחודשיים, אלא שגם שם המצב נהיה מסוכן עבורו ועבורם והם הלינו אותו בבית משרדים, נתנו לו קצת כסף ושמיכה וכרית והוא ישן שם על הרצפה. הקשר עם המשפחות הנוצריות נותק, ומרגע זה הוא היה לבדו ודאג לעצמו. בלילות היה יוצא לחפש אוכל בפחי אשפה. אם היה מוצא תפוח היה שומר אותו לארוחת הערב, ובימים שלא מצא - הלך לישון רעב. בכל הזמן הזה ליווה אותו הפחד להיתפס על ידי שוטרים או חיילים גרמנים, שיבקשו ממנו להזדהות".

במשך כמעט שלוש שנים שרד יוסף לבדו, ובמאי 1945, כשיצא החוצה לרחוב, הבחין במודעה שבה נכתב כי המלחמה הסתיימה. מודעה אחרת ביקשה מכל יהודי, ובפרט אלו שנותרו ללא קרובי משפחה, להגיע לנקודת מפגש של הסוכנות היהודית. "אבא הגיע לנקודת המפגש", מספרת מיכל, "הזדהה כילד יהודי ומייד אספו אותו ונתנו לו לאכול. הוא כבר לא פחד. באחד הימים, כשהרים את הראש מהצלחת, ראה פנים מוכרות, ניגש אל אותו אדם ושאל בהיסוס אם שמו ולנטינו. זה אכן היה חבר ילדות של אבא שלו, ששרד יחד עם שני בניו.

"ולנטינו לקח את אבא שלי אליו הביתה. באותו הזמן גם סיפר לו משהו שהדהים אותו.מתברר שליוסף היו שלוש דודות שעלו לארץ ישראל בשנות ה־30, לפני המלחמה, וחיו שם. הדודות האלה היו האחיות של אהרון, אבא שלו. ולנטינו כתב מכתב לארגון יוצאי יוון בתל אביב וביקש מהם לחפש את הדודות, ואכן - הם מצאו אותן והודיעו לאחת מהן, שרה, שבנו של אחיה שרד את השואה".

גורל משפחתי משותף

זה היה יום חם באוגוסט 1945, כאשר אונייה ועליה כ־190 ילדים יהודים ששרדו את התופת עגנה בנמל חיפה. שתיים מהדודות חיכו ליוסף בנמל. הוא ירד מהרציף, קצת אבוד, לא ידע את מי עליו לחפש, ולפתע שמע מישהי קוראת בשמו וליבו דפק בחוזקה. "הדודות שלו - שרה ודייזי - היו שם. הוא סיפר שהיו מאוד דומות לאביו והעניקו לו חיבוק. כששאל איך זיהו אותו, הראו לו תמונה שלו יחד עם שני הוריו, שצולמה לפני המלחמה" .

בגיל 18, ארבע שנים לאחר עלייתו לישראל, התגייס יוסף לצה"ל עם גרעין של עולים מיוון ומטורקיה ויחד הקימו את מושב טל־שחר בעמק איילון. הוא שירת כקצין בצבא קבע, אז גם הכיר את דרורה, רעייתו, שהלכה לעולמה באוגוסט האחרון. במהלך השנים התברר כי בין משפחותיהם היתה היכרות מוקדמת: בימי המלחמה שבהם נפרד מהוריו ומאחיו ועבר בין כמה משפחות, הסתירה את יוסף בין היתר משפחה יהודית בשם פלוטקין, בעלת נתינות איטלקית.

כשיוסף הכיר את דרורה והלך לבקר בבית הוריה, נשלפו האלבומים, ובאחד מהם הופיעה לתדהמתו תמונה של אותה משפחת פלוטקין. כששאל לפשר הימצאות התמונה באלבום הוריה של דרורה, גילה שבני משפחה זו הם בני דודים של מנשה, אביה של רעייתו. כך נודע לו כי משפחת אשתו היתה שותפה להצלתו בשואה, טרם הכירו ונישאו.

ליוסף ודרורה נולדו שלושה ילדים: מיכל, רוני (על שם סבא אהרון) ויעל, ובהמשך התרחבה המשפחה עם שמונה נכדים ושישה נינים. אחד הנכדים הוא רב"ט נדב איבגי, לוחם בגדוד 55 בחיל התותחנים, שנמצא כעת בקורס מפקדים. "אני הנכד הקטן של סבא, והקשר שלנו היה מיוחד וקרוב מאוד. לסיפור המלא על קורות החיים המרתקים שלו נחשפתי דרך עדותו בספר 'בנתיבי שאול' על יהודי יוון בשואה, אך בעיקר דרך הספר 'המסע של יויו' שכתבה דודתי מיכל", מספר נדב, שתמונתו בהיותו בן 11 מופיעה על כריכת הספר כשהוא משחק בכדור אדום בחוף הים, בדיוק כפי שנהג סבו לעשות. כיום הספר משמש ללימוד נושא השואה בכיתות הנמוכות במערכת החינוך.

עם זאת, בגילוי לב מספר נדב כי מבחינתו יש חלק בסיפור שאינו שלם: "כשהייתי בכיתה י"ב הוציאו מבית הספר מסע לפולין, אבל החליטו שאני לא יוצא ונתנו עדיפות לתלמידים אחרים. בעיניי זה היה לא הוגן. לא היתה סיבה ממשית לכך, לא הייתי תלמיד עם בעיות אלימות כלשהן".

נדב ובני משפחתו ניסו לשנות את ההחלטה, אך ללא הועיל: "לפני שלוש שנים, באותו יום שישי שבו היינו אמורים ללכת לשיחה לגבי היציאה שלי לפולין, סבא שלי נפטר, כשהוא בן 88. כמה ימים לאחר מכן, בזמן השבעה, אמא שלי עזבה הכל ובאה איתי לבית ספר להסביר להם עד כמה ומדוע חשוב שאצא.

"אבל היה שם סגל אטום שסירב. זו היתה מכה של ממש עבורי. הוצאתי בגרות מלאה, אבל זה סדק את האמון שלי במערכת החינוך. העובדה שבסופו של דבר אותה מערכת מלמדת את הסיפור של סבא שלי ואת הסיפור המשפחתי שלי באמצעות ספר ילדים כן עושה לי משהו. זה ניצחון על המערכת".

גבורה במרד אושוויץ

נדב החל לשחק כדורגל בתפקיד שוער כבר בגיל 5, אך לאורך השנים נפצע פעמיים ובשל כך נזקק לשיקום ארוך, מה שהוביל להורדת הפרופיל שלו ל־45 ולפסילתו משירות קרבי. אלא שכנגד כל הסיכויים, הוא החליט שיהיה לוחם: "יכולתי לא לשרת בקרבי, אבל אני רוצה לתת יותר. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן לוותר. הרגשתי שאם לא אעשה את זה, אצטער כל החיים. במשך חצי שנה עבדתי על שיפור הפרופיל, ובסוף התגייסתי לקרבי וכעת אני בקורס מפקדים".

"כנגד כל הסיכויים סבא שרד והקים משפחה לתפארת. זוהי העדות הטובה ביותר לניצחונו הגדול על הנאצים. כמי ששייך לדור שלישי לשואה, כולי תקווה שאזכה לענוד את סיכת הקצונה של סבא, שלחם את מלחמות ישראל ונהג תמיד לומר - עם ישראל חי".

מיכל, מורה לאמנות, כתבה את הספר על אביה כחלק מהתואר השני שלה. "לא רציתי לכתוב עוד סיפור עדות", היא מסבירה, "זהו ספר ילדים שמספר את מה שעבר על אבא בשואה מהזווית שלו כילד. הוא לא הרבה לדבר על שעבר עליו, ובמשך שנים היה מ'השותקים'. הוא נכנס לפרטים רק כשהנכדים הבוגרים שלו כתבו את עבודת השורשים שלהם. אז גם החל להגיע ביום הזיכרון לשואה ולגבורה לספר את הסיפור בבתי הספר שלהם. אני שמעתי חלקים מהסיפור בפעם הראשונה כשהייתי חיילת. עד אז רק ידעתי שאין לי סבא וסבתא מצד אבא".

במהלך העבודה על הספר גילתה מיכל כי סבא שלה, אהרון, השתתף במרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ־בירקנאו. מדובר במרד שהתרחש ב־7 באוקטובר 1944 על ידי אנשי הזונדרקומנדו, שעסקו בהוצאת הגופות מתוך תאי הגזים ובשריפתן במשרפות. האסירים היהודים הפעילו כנגד הגרמנים נשק שהצליחו להסתיר מבעוד מועד, וזרקו למשרפה שלושה אנשי אס.אס חיים שהיו בסביבתם. לאחר כמה שעות של לחימה הצליחו הגרמנים להשתלט על המרד והוציאו להורג את מי שלקחו בו חלק.

"בספרייה ביד ושם מצאתי את הפרק על המרד באושוויץ, ושם רשימה של כל מי שהשתתף בו", אומרת מיכל, "בשורה החמישית מצאתי את השם של סבא שלי, אהרון ברזלי. מאז גם הסיפור הזה - לא רק של השואה, אלא גם זה של הגבורה - הוא חלק מהסיפור המשפחתי שלנו".