על העובדות להלן כמעט שאין ויכוח: אישה נפרדה מבעלה וחיה עם גבר אחר במשך שנתיים. ארבעה חודשים לאחר שהתגרשו בני הזוג רשמית, נולדה תינוקת לבני הזוג החדשים. הבעל הקודם לא מכחיש זאת, בן הזוג הנוכחי אומר שהיא שלו ואף דומה לו, והאישה מבהירה שאין שום סיכוי שהתינוקת נולדה מבעלה הקודם כי השניים היו נשואים שנים - וככל הנראה היו עקרים. מדובר במקרה כמעט ברור לחלוטין של ממזרות, שבמסגרתה על התינוקת, היום אישה צעירה, נאסר להינשא. מסיבה זו, לא פחות ממדהים שבית הדין הרבני הגדול אישר לה לאחרונה להינשא ולא הגדיר אותה כממזרה, באמצעות ביטול הקידושין של אמה בדיעבד, שנים ארוכות קודם לכן.
אל בית הדין הרבני הגיעה אישה צעירה, שחזרה בתשובה וביקשה להתחתן. חודשיים בלבד לפני החתונה, ככל הנראה כשביקשה להירשם לנישואין, גילתה שהיא פסולת חיתון, זאת בעקבות חשש לממזרות, וכך הגיעה לבית הדין. בתחילה נידון התיק שלה בבית הדין האזורי בבאר שבע, בפני הרב יהודה דרעי, אך לבסוף הגיע הנושא לדיון בבית הדין הרבני הגדול - בפני נשיא בית הדין, הרב הראשי דוד לאו, הרב אליעזר איגרא והרב ציון לוז-אילוז - על מנת לתת לדברים משנה תוקף.
הסיפור החל בתחילת שנות ה-80, אז החלו שני בני זוג תושבי אילת בזוגיות. השניים חיו יחד במשך שבע שנים ללא נישואין ולאחר מכן שמונה שנים נוספות כבעל ואישה. בכל הזמן הזה לא נולדו להם ילדים. ב-1993 נפרדו השניים בלי להתגרש, אך אז התרחש דבר נדיר - בעוד לשניהם יחד לא נולדו ילדים משותפים, לאחר הפרידה נולדו לשניהם ילדים מבני זוג אחרים. במכון פוע"ה הסבירו לבית הדין הרבני כי באופן נדיר ישנה סבירות גבוהה שהייתה עקרות הדדית בין שניהם בלבד. ארבעה חודשים לאחר הגירושים הסופיים, כשנתיים לאחר הפרידה בפועל, נולדה לאישה הגרושה ילד מבן זוגה החדש, נהג משאית שמתגורר ועובד באילת.
בהתחשב בעובדה שאין חולק על כך שהאישה הייתה נשואה בזמן שנכנסה להיריון מבן זוגה החדש, על פניו התינוקת הינה ממזרה לכל דבר ועניין, ולכן בעת הגט הובהר כי הילדה שנולדה הינה פסולת חיתון. אלא שבית הדין הגדול עשה במקרה זה צעדים חריגים להוציא את הצעירה מהמצב העגום שאליו נקלעה שלא באשמתה – באמצעות ביטול הקידושין של אמה ובעלה הראשון, באמצעות סיבות מפתיעות למדי. בפסק דין ענק, שכולל יותר מ-60 עמודים ו-28 אלף מילים, הצליחו הדיינים להסביר מדוע יש לבטל את הקידושין ולמנוע מצב של ממזרות.
מתברר כי אחד העדים היה אדם בודד וגלמוד, שלא נישא מעולם, ולאחר שנפטר בביתו התגלתה גופתו לאחר חצי שנה בשל ריח רע שעלה מהדירה. בחיפוש בביתו נמצאו אלבומים שבו היו תמונות שלו מחובק עם כלה בחתונתה ותמונה שבה הוא רוקד בחיבוק עם אישה זרה. בנוסף נמצאו בביתו סכיני גילוח, דבר שהעלה שאלה אם הוא התגלח בסכין, דבר שאסור על פי ההלכה. בצעד חריג המליץ הרב איגרא לבטל את הקידושים של בני הזוג, אי אז בשנות ה-80, מכיוון שהשחית את זקנו בתער וחשוד על העריות, מכיוון שהדבר מוכיח לכאורה, למרות שהאיש נפטר מזמן, כי לא היה דתי ולא יכול היה להיות עד בחתונה.
הצעה נוספת, מצד הרב ציון לוז-אילוז, הייתה לשקול אפשרות שהבת נולדה כתוצאה מיחסי מין שקיימה אימה עם אדם שאינו יהודי, זאת מכיוון שבעיר אילת, שבה הם מתגוררים, "מצויים עובדים זרים רבים", וכך לקבוע שהממזרות אינה מהתורה אלא מדברי חכמים, דבר פחות משמעותי ושניתן להקל בו יותר. למרות שהאם הכחישה זאת בתוקף, כתב הדיין כי לא ניתן לשלול זאת "מכיוון שמדובר בעיר אילת שבה נמצאים אנשים ועובדים זרים מארצות רבות. כך האם של המבקשת היא ממוצא [...] שייתכן שהיו נמצאים בחברתה גברים אשר אימותיהם לא היו יהודיות". הוא ציין כי האישה בגדה בבעלה הראשון כדי להחזיר לו על שבגד בה והלך עם אחרת, ולכן "יש לצרף ספק זה שמא מגוי נתעברה, לספק קידושי טעות".
ההחלטה המשמעותית ביותר התקבלה בין היתר על ידי הרב הראשי דוד לאו, ובמסגרתה נטען ששני הצדדים – הבעל והאישה – היו עקרים באופן הדדי, ולכן הקידושין לא תקפים. לו היו יודעים מראש מה מצבם, לא היו מתחתנים, טענו הדיינים. "והן אמת שעל אף כל האמור לא היינו מבטלים את הקידושין כדי להתירה לשוק ללא גט רק מהנימוקים הנ"ל, ואף לא היינו מעלים זאת על דעתנו", הודה אחד הדיינים. "אך מכל מקום, הבחנה גדולה יש בין התרת אשת איש לעלמא ללא גט לבין ביטול קידושין לצורך התרת ממזרות".
"תיק זה מעת הגיע לידי מדיר שינה מעיניי, ראיתי את דמעת העשוקים ומתפלל אני לבורא עולם שמנחה אותי בדרך אמת", סיכם הרב דוד לאו את הדיון, והדיינים התירו לצעירה להינשא ללא חשש ממזרות.
