"מוצאי שביעית, בן דוד בא", הדהד קולו הצרוד במרחבי בית המדרש. טלית לבנה עטפה את גופו ונפלה על פניו. עיניו היו עצומות. גופו היטלטל ושוב הוא הכריז, "מוצאי שביעית, בן דוד בא", כלומר בסיומה של שנת השמיטה יבוא המשיח.
הייתה זו דרשה לרגל פתיחת שנת תשנ"ה (1995), והיא חרוטה בזיכרוני כאילו נאמרה אתמול. כבר אז לא היה הרב אדם צעיר. ועדיין, התשוקה לגאולה, האמונה שתיתכן כאן ועכשיו ושאיתה האנושות כולה תצא מחושך לאור, שיתחולל שינוי מהפכני שיסובב ברגע אחד את הכל לטובה - כולם פיעמו בו בלהט.
העוצמה להוסיף טוב ולתקן עולם במלכות שדי הקיפה את כל מהותו של הרב דרוקמן. וכשם שאף אדם לא יכול היה לעמוד בפניה, כך הוא מעולם לא עשה איתה כל רע לאף ברייה. כי זה היה סודו - טוּב אינסופי.
לא הייתי מתלמידיו הקרובים. בשנים הספורות שלמדתי בישיבת אור עציון שבראשה עמד, הוא פקד את בית המדרש רק בשבתות. בימות השבוע השיעורים נמסרו בחדר הספרייה העצומה שבביתו. שאר לוח הזמנים, שהיה דחוס עד דק, הוקדש לצורכי ציבור.
החוויה הראשונה, הבלתי מוסברת, נחתה עליי בפעם הראשונה שהתפללתי לצידו תפילת מעריב. בעת אמירת "שמע ישראל" הציפה אותי תחושת מתיקות תמימה, משל שבתי להיות ילד רך בשנים. עד היום איני יודע את פשרה, אף כי ברור שבו הייתה נאיביות ילדותית בכוונת מכוון דבק בה על ימיו.
על כל פנים, הידיעה שלא חשוב אם אני מסכים לדבריו או מבין אותם, או כלל לא עוקב אחרי מהלך השיעור אלא סתם בוהה בחלל, האיש הענק שלפני רוצה רק טוב - לעמו, לארצו ולעולם כולו - הייתה דבק שאי אפשר היה לעמוד בפניו.
"תתחיל ברגל ימין", לחש באוזני כמה שנים אחר כך, בעת שעשיתי ברגל כושלת מהתרגשות את צעדיי הראשונים אל החופה. אחר כך לחש לאשתי לעתיד, "אחותנו, את היי לאלפי רבבה". כמובן, אלפי זוגות קיבלו בדיוק את אותה הברכה, שנחתמה במילים "ויהי בֵּיתכם בניין עדי עד". אך הם ואנחנו ידענו שהיא באה מלב גדוש באהבה וחף מכל זדון, וזה מה שעשה את ההבדל.
ניסה לקדם אידאליזם
הציבור הרחב לא הכיר את הצדדים האלה של הרב, אולם הם אלה שמילאו את עיקר עולמו. התקשורת פנתה אליו בעיקר בהקשרים פוליטיים, בראיונות קצרצרים שהחמיצו את אישיותו הענקית ואת דרכו הייחודית. אבל הוא היה גדול עשרות מונים על הפוליטיקה, ולכן גם לא כל כך מצא בה את מקומו. בְּמסגרת שבה כולם מקדמים את האינטרסים של עצמם, הוא ניסה לקדם אידאליזם, וזה לא ממש התחבר.
השיח הפוליטי התועלתני, 'מה יוצא לי מזה', הרווח כל כך בדורנו, היה זר לו כמו אוקראינה שבה נולד וממנה נמלט בעור שיניו מהנאצים. כי ארץ ישראל הייתה מולדתו, והוא לא חדל להרביץ בנו את האהבה אליה.
אנו, תלמידיו ומכריו, ידענו ש"האינטרסים" היחידים שלו הם הארץ, העם, התורה והמדינה. למענם הקים מוסדות חינוך, שכבר בשנות ה-70 כללו את כל המנעד - ממסורתי ועד חרד"לי, מבני המושבים ובני העיירות, ועד בני הישיבות ובני עקיבא. הוא לא נזקק למילים גבוהות כמו פלורליזם ו"הכלה".
"אנחנו לוקחים אחריות על כלל ישראל", היה חוזר ואומר בגרון ניחר. וידענו שאין אלה דיבורים באוויר אלא דרך חיים ומפעלים אדירים של עשייה, הבוקעים מלב עצום. לא אחת, אנו נקראנו לדגל.
ישיבות לבנים, בתי מדרש לבנות, אולפן לעולים מאתיופיה, שליחים ליהדות הדממה המתעוררת, תלמידים הדבקים בנקודות ההתיישבות המאתגרות ביותר בארץ, שזכו לביקוריו התומכים, אינספור גרים שהכניס ליהדות ברוח בית הילל, יחד עם שותפו הרב יוסף אביאור ז"ל, ולא מעט בנות ובנים מאומצים שהכניס לביתו הפרטי, לצד משפחתו הביולוגית הענפה.
הלב האוהב הזה הוביל אותו לקבל טלפונים עד לשעות הקטנות של הלילה ולעשות הכל כדי לעזור, ללא תמורה כמובן ובלי שהכיר את הפונים. וכשהשיחות היו מסתיימות, עבר ללימוד התורה, משוש חייו.
השמועה אמרה שלא ישן בלילות, אלא רק בנסיעות המרובות שהיו לו ברחבי הארץ. האגדה סיפרה שהנהגים היו מקפצים במכוון על הבליטות הקטנות שבכביש, בעת שפנו לביתו במרכז שפירא, כדי להעיר אותו בעדינות מהתרדמה הקצרה.
את כל זה עשה בתמיכת ברזל של אשתו הרופאה, ד"ר שרה דרוקמן. רק המחזה שחזר על עצמו מדי מוצאי שבת, כשבאה לבדה להקשיב לשיעוריו, ישובה בדממה מאחורי מחיצה, היה שיעור לחיים. בלי מילים הבנו מהי ברית אהבה ותמיכה, שבתחילה בונה משפחה, ואז שבט ואז עם.
בצניעותו, הרב ודאי לא אמר זאת לעצמו, אך זה בדיוק מה שעשה ב-70 שנה של פעילות ציבורית. בנה עם. אלה לא רק מאות אלפי התלמידים שעברו במוסדות שבראשם עמד, אלא המגזר הדתי לאומי כולו שבמשך השנים הלך ונבנה, לאור השפעתו הגוברת.
הוספת קודש והקפדה על ההלכה, כפי שחתר מראשית חייו. התחברות לשטח, לכלל ישראל, ושלילת ההסתגרות בגטאות דתיים. ומעל לכל, "מסירות נפש לכלל ישראל", כלומר הקדשת החיים הפרטיים של כל אחד ואחת, לעם, לתורה, לארץ ולמדינה, "ראשית צמיחת גאולתנו".
האידאליזם הזה, שהלך והתפשט בכל מרחבי הציבור הדתי-לאומי, העביר את המגזר ממעמד נספח במפעל הציוני למקום מוביל. לרב היו מניות רבות מאוד בהתפתחות ההיסטורית הזו.
כך הרב היה מעין אב גדול לא רק למי שעברו תחת חסותו, אלא הרבה מעבר לכך - להמונים שחשו את אישיותו הגדולה. הוא היה דמות חד-פעמית, שכמותה מופיעות אחת לכמה דורות, שופעת כריזמה, רוך, אהבה, עוצמה וגם תמימות. אלה נותבו כולם לבניין התורה העם והארץ, ולציפייה שעל אף כל המכות, המכשולים והכאבים, הגאולה בוא תבוא. כי מוצאי שביעית, בן דוד בא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו