איינאו פרדה סנבטו מניח לפנינו צרור, עטוף בדגל ישראל ישן. לאט־לאט, בחרדת קודש, הוא פורס את הדגל ולעינינו נגלה אוסף של דפי קלף עתיקים, קרועים, מהוהים, מלאים בכתב צפוף בצבעים אדום ושחור, שלא דהה ולו במקצת למרות השנים הרבות.
בני משפחתו לא מצליחים להסתיר את התרגשותם. בדירה שבבניין חדש בעיר לוד, על שולחן הסלון הקטן, מתחת למסך טלוויזיה מרשים בגודלו, מונח ספר תפילות בן מאות שנים, שעבר מדור לדור, ובמשך עשורים שכב על רצפת כנסייה בכפר קטנטן בצפון אתיופיה. איינאו מפר את השקט: "האוצר האבוד, ההיסטורי, חזר אלינו".
"תיקונים מספר הזוהר"
ההרפתקה שעברו איינאו פרדה סנבטו (43), דוד מלסה מקוריה (47) וגטנט אשטו סלם (53) באתיופיה מכילה בתוכה את כל מה שמצריך סיפור טוב: שלושה בני דודים שנוסעים אל קצה העולם, מוצאים את עצמם נלחמים בכפריים שמסרבים לספק להם את הספר האבוד, נוסעים בדרכים לא דרכים - הכל כדי להגיע אל הסוף הטוב.
"הספר הזה עבר מדורי דורות בתוך המשפחה שלנו", אומר איינאו. "הוא כולל תהילים וארדית - תפילות מיוחדות של תיקונים רוחניים שמיובאים מספר הזוהר והקבלה. זה ספר מאוד קדוש". הוא מדפדף בספר בזהירות, מעביר עמוד ועוד עמוד, כמעט מלטף אותו בידיו.
הוא מתגורר בראשון לציון. נשוי ואב לשניים. עיתונאי לשעבר ואיש ציבור מוכר בקרב בני העדה האתיופית. בבחירות האחרונות הוצב במקום השמיני ברשימת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. זהו לא מסעו הראשון לאתיופיה. מעל דפים אלו גוללנו לפני כמעט שנתיים כיצד הביא, כנגד כל הסיכויים, את עצמותיה של דודה רבתא שלו לקבורה בישראל.
אבל ילדותו עברה עליו הרחק מכאן, בכפר יהודי נידח בשם וינערב, במחוז דמביה שבאתיופיה. שלושת בני הדודים, בנים לשלוש אחיות, גדלו יחד מגיל צעיר, מוקפים באלפי דונמים של אדמה חקלאית וצופים אל אגם טאנה הענק, מקור המים החשוב של אתיופיה ומצרים, שמספק 80 אחוזים ממימי הנילוס.
"סבתא שלנו, ט'גבה דג'ן גרמאי, היא שגידלה אותנו, מכיוון שהאימהות שלנו היו צעירות מאוד כשהתחתנו", מספר דוד, שמתגורר היום באשקלון ועובד בחברת תיקון צנרת וחיטוי מערכות לשתייה.
הספר, הם אומרים, היה יחיד מסוגו בכפר וליווה אותם בכל שנות ילדותם. מתי בדיוק הוא נכתב, או היכן, הם לא יודעים לומר. "הוא בן כמה מאות שנים לפחות", הם אומרים, ומסתמכים על כך שהועבר מאב לבנו במשך שנים על גבי שנים. בספרייה הלאומית, שבחנה את הספר לבקשת "שישבת", סבורים שהוא בן כ־200 שנה.
"זה ספר של המנהיגים הרוחניים שמכונים 'מלוקסה'", מסביר גטנט, אב לשישה שמתגורר בלוד ועובד ברשות שדות התעופה. "אלה הם נזירים יהודים, ולכן הספר נכתב בשפת געז - השפה שבה היו כותבים את ספרי הקודש היהודיים. הוא כולל סגולות טובות, תפילות ו'ארדית' - שהיא חלק מהקבלה.
"באתיופיה של אותן שנים לא כולם ידעו לקרוא, לא כל שכן בכתב הגעז, שבו כתוב הספר. רק אנשי הדת הבכירים ביותר של יהדות אתיופיה ידעו לפענח את האותיות ולהסביר מה כתוב בו. הקייסים, רבני הקהילה, היו נוהגים לקרוא בו כשהאחד קורא והאחר מתרגם לאמהרית".
הספר, שהתגלגל בתוך המשפחה, מכפר לכפר ומקייס לקייס, הגיע לבסוף למששה (חנוך) רדה ארקש'ן, סבם של שלושת בני הדודים, שנפטר טרם לידתם. על פי המסורת המשפחתית, חנוך היה נצר לשושלת של מנהיגים רוחניים ולממלכת הגדעונים - ממלכה יהודית ששלטה בחלקים מאתיופיה במשך מאות שנים.
"את הכינוי שלו, 'מששה', שפירושו 'מחסה', קיבל סבא מיהודים שהציל מהתעללות ומהתעמרות באזור בלסה. חנוך שמע על מה שקרה, הלך למקום וזיהה את האנשים שהפכו את חיי היהודים לסיוט. לאחר שהציג את עצמו כיהודי הם החלו להתגרות בו, וחנוך, שהיה חסון וגבוה, היכה אותם באמצעות אלות. היהודים שסבלו מההצקות הצטרפו אליו".
לאחר פטירתו של חנוך, שמרה רעייתו את הספר. אחיינו של הסבא, פנטהון ברו, כיום בן 90 ומתגורר באשדוד, היה נוהג לקרוא בו בשבתות ובחגים. "האחיין של סבא הוא גאון ויודע געז", מספר דוד, "בכל שבת הוא היה מוציא את הספר, קורא ומסביר לבני משפחתנו ולתושבי הכפר מה המשמעות. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, ויודע לזהות את הספר כמו את כף היד שלי. כל הילדות שלנו הוא היה נוכח סביבנו".
"ברחנו באישון לילה"
השנים עברו, וזמנים קשים הגיעו. בשנות ה־80 השתוללה באתיופיה מלחמת אזרחים, והחונטה הצבאית הטילה הגבלות על כלל תושבי המדינה. בין 1988 ל־1991 עזבו אלפי יהודים את הכפרים בצפון המדינה, ובהם בני משפחתם של איינאו, גטנט ודוד, שהגיעו לעיר הבירה אדיס אבבה בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. כשבני המשפחה עשו את ההכנות האחרונות לקראת צאתם מהכפר בפעם האחרונה, עמדה בפניהם החלטה קשה ביותר: הם נאלצו להשאיר את הספר הקדוש מאחור.
"מאוד רצינו להגיע לאדיס אבבה, אבל באותה תקופה היה קשה מאוד ליהודי אתיופיה לקחת עימם רכוש, בוודאי לא ספר כזה גדול", מספר דוד, "דוד שלי החליט למסור אותו לקבדה, ידיד של המשפחה, אדם נוצרי שהוא האמין שישמור עליו בצורה נאותה".
"ברחנו באישון לילה כדי שלא יזהו שאנחנו יהודים", מוסיף איינאו, "זה היה בלתי אפשרי לקחת איתנו ספרים".
הספר נותר מאחור, ובני המשפחה יצאו לדרך הארוכה לאדיס אבבה. ב־1991, במסגרת מבצע שלמה, עלו השלושה עם משפחותיהם לישראל.
השנים עברו ובני המשפחה הגדולה הסתגלו לחיים בארץ. חתונות, לידות, עבודה. החיים עצמם. אבל האוצר המשפחתי שנותר מאחור אף פעם לא נשכח. "כמה שנים אחרי שעלינו לישראל, התחלנו לחשוב על הספר. הלקינו את עצמנו על כך השארנו אותו מאחור, תהינו אם אפשר יהיה להביא אותו", אומר דוד, "היה ויכוח במשפחה כי כאב לנו מאוד להשאיר אותו. כעסנו על כך שלא לקחנו איתנו דבר כל כך חשוב למשפחה, שעבר מדור לדור, אבל לא היה מה לעשות".
לפני כמה שנים בן דוד נוסף של השלושה, טספהון מולו מששה, החליט לעשות מעשה - ויצא לאתיופיה. הוא הגיע לכפר וינערב, אבל שם נכונה לו אכזבה מרה. קבדה, שאצלו נותר הספר, הלך לעולמו, ובניו ונכדיו סירבו בכל תוקף לשתף פעולה. "הם התחמקו בכל פעם שטספהון ביקש לברר פרטים על הספר, וסירבו למסור לו אותו". לאחר שטספהון חזר לישראל במפח נפש, ניסה בן דוד אחר, גובזה מולה מששה, להביא את הספר, אבל גם לו נכונה אכזבה. נדמה היה שהספר אבד לעד.
"השיטות של אפריקה"
על הקיר בביתו של גטנט תלוי ציור של לוחם צה"ל, לבוש מדי חאקי וחבוש כומתה. זהו שי (שיגדב) גרמאי, אחיו הצעיר של גטנט, שנפל במהלך מתקפה של מחבל על חממות היישוב תל קטיפה שבגוש קטיף ב־2002.
אסקבו מששה רדה, אמם של השניים, אינה בקו הבריאות. לכן, כשפנתה לאיינאו וביקשה ממנו לנסות שוב לאתר את הספר, הוא החליט להיענות לה ולצאת למסע חסר הסיכוי כמעט. אסקבו זכרה איך הצליח להביא לקבורה בישראל את עצמותיה של דודתה, וידעה שאם מישהו יכול להחזיר את הספר האבוד למשפחה - הרי זה איינאו.
"לפני כמה חודשים אמא של גטנט אמרה לי שהיא לא מצליחה לישון, שהיא מרגישה שהשורשים נקטעו ושהיא חייבת שנעזור לה", מספר איינאו. "מאז ששי נהרג היא לא שמחה, וכעת גם אינה בריאה, ולכן הרגשתי שאני חייב לעשות את זה. רציתי לעורר בה את השמחה מחדש. ידעתי שלא סתם היא מבקשת דבר כזה".
דוד: "אסקבו אמרה לנו שאם נצליח להביא את הספר, זה יהיה עבורה כאילו היא מרגישה מחדש את אבא שלה".
איינאו פנה לגטנט ולדוד ורתם אותם לעניין ("אמרתי להם ששווה לעשות עוד ניסיון אחד"). הוא פנה לאנשי קשר שסייעו לו בנסיעתו הקודמת לאתיופיה, והחל להפעיל קשרים כדי לנסות להוציא את המשימה לפועל. במארס 2022 יצאו שלושת בני הדודים לדרך.
"כשהגענו לאתיופיה ניסינו למצוא קצה חוט", מספר גטנט, "ידענו פחות או יותר באיזה אזור הספר אמור להיות, אבל לא היה לנו מושג לאן הוא התגלגל. גם ידענו מי לקח את הספר, ומיהם הצאצאים שלו. זה נכון שהם הכחישו שהם יודעים היכן הספר, אבל האמנו שנצליח לשכנע אותם".
השלושה נסעו מכפר לכפר, בדרכים לא דרכים. בחלק מהכפרים הדרכים היו משובשות, ולא היה אפשר להיכנס אליהם במכוניות, והם שלחו פנימה את איש הקשר שלהם, בייליה אפוורק, כשהוא רכוב על אופנוע. השלושה לא נכנסו בעצמם לתוך הכפרים, מתוך חשש אמיתי שמדובר בסכנה. "המצב שם מאוד לא יציב", מדגיש דוד, "המקומיים מחפשים אנשים שיש להם כסף, ואם רואים איך אתה לבוש ומגלים שאתה מחו"ל, זה עלול להיות מסוכן. יכולים לנסות לשדוד או אפילו לרצוח אותך".
פריצת הדרך הגיעה לבסוף דווקא מבנו של קבדה, אותו בן שסירב בכל תוקף לספר היכן נמצא הספר. "האנשים שעזרו לנו לקחו אותו לעיר אינפריז, וקיימו איתו שם פגישות סודיות כדי לשכנע אותו לחשוף בפניהם את מיקום הספר".
קשה לתאר את אינפריז כעיר של ממש. עם 9,000 תושבים לערך, כמה מסגדים וכנסיות, בית ספר וחנויות, היא משמשת מעין עיר מחוז לכפרים שבסביבה. אף שגם באינפריז רוב הכבישים אינם סלולים, שם עורכים הכפריים את הקניות שלהם. לעיר יש היסטוריה ענפה עם העולם היהודי, שכן בתחילה ישבו בה אנשי קהילת ביתא ישראל, והיא אף היתה חלק מממלכת גדעון. החל מהמאה ה־16 שלטו במקום הנוצרים, ועד המאה ה־17 שכנה באזור העיר גוזרה, שבה הקים הקיסר סרצה דנגל ארמון מלכותי.
"צריך להבין את השיטות של אפריקה", מסביר איינאו, "שלחנו לבן של קבדה אנשים, ובהתחלה הוא לא רצה לספר. אז האנשים שלנו הזמינו אותו למסעדות, נתנו לו אוכל, אלכוהול. שם היה יותר קל לדלות ממנו את המידע כי נוצרה אווירה של שחרור".
פעמיים ניסו בני הדודים לשכנע את בנו של קבדה לגלות את מיקום הספר, אולם הוא סירב. בפעם השלישית הוא נשבר. "בפעם הראשונה, אחרי עשרות שנים, ידענו איפה נמצא הספר", אומר איינאו.
לשלושה התברר כי לאחר שקבדה מת, התגלגל הספר לכומר בכנסייה מקומית בכפר בשם בו'־לה. בייליה נכנס לכפר והם החלו לגשש. בני הדודים קיבלו מהכומר, דרך בייליה, תמונות של הספר, ובאמצעותן חזו בו בפעם הראשונה זה 34 שנה. התברר שהוא במצב רע.
"זרקו אותו איפשהו על הרצפה, בפינה של הכנסייה. הוא היה מפורק, לא עניין אותם כלום", מתאר גטנט. "הדפים היו קרועים מעט, והוא לא היה במצב טוב, אבל זיהיתי אותו מייד", מוסיף דוד.
למרות הבשורות הטובות, הדרך לחילוץ הספר עוד היתה ארוכה ועברה דרך החוקים והכללים הגמישים של אפריקה - והרבה מאוד כסף.
"הכומר המקומי דרש מאיתנו בהתחלה המון כסף", אומר איינאו, "כדי לנסות לחלץ את הספר בלי לשלם, התייעצנו עם עורך דין ובדקנו אם אפשר לדרוש ממנו את הספר, אך הוא אמר שיש צורך בהוכחות חותכות שאכן זה הספר המדובר".
בני הדודים מצאו את עצמם שוב בפני שוקת שבורה, "ואז קרה לנו נס", מודה איינאו. בעוד הכומר שבחזקתו היה הספר התמהמה, הסתבך בנו בפלילים. "הבן של הכומר ירה במישהו ופצע אותו, והשלטונות עצרו את הכומר ודרשו שיסגיר את בנו. זיהינו את ההזדמנות, ושלחנו את הנציגים שלנו לכלא. הצענו לשלם עבורו את הכסף תמורת הערבות והשוחד שנדרשים כדי להשתחרר, והוא הסכים".
הסכום ששולם לבסוף היה נמוך בהרבה מהמחיר שדרש הכומר, מכיוון שהיה זקוק לכסף באופן מיידי. השלושה, שהיו באותו הזמן באדיס אבבה, מיהרו לשלוח את איינאו בטיסה ישירה לגונדר ומשם ברכב לאזור הכפר, כדי לנצל במהרה את ההזדמנות.
בסרטון ששלח לבני דודיו זמן קצר לאחר שהגיע לכפר, נראה איינאו כשהוא מציג מסמך שעליו חתם הכומר, ושמאשר את העברת הספר בחזרה למשפחתו. בייליה מסר לידו את הספר, עטוף בשקית לבנה, ואיינאו עטף אותו בדגל ישראל - אותו הדגל שבו הוא עטוף עד היום. "לאחר מאמצים רבים ולא פשוטים הצלחנו להשיב את הספר של אבא מששה רדה למשפחה", אומר ביילה בסרטון. שעות ספורות לאחר שיצא מגונדר, שב איינאו לאדיס אבבה וברשותו האוצר האבוד של משפחתו.
בני הדודים מיהרו לשלוח צילומים של הספר לדודם הקשיש, פנטהון ברו, כדי שזה יאשר שאכן מדובר בספר האבוד. כשהגיע האישור המיוחל, לא ידעו את נפשם. "התרגשנו מאוד, חגגנו, פתחנו שמפניה", משחזר גטנט. "כל הלילה צחקנו ובכינו מהתרגשות, לא הצלחנו להפסיק לחייך, שמחנו כל כך. הספר העלה לי כל כך הרבה זיכרונות. איך היינו מתאספים כל הילדים יחד והדוד שלנו היה קורא לנו. זה היה החיבור שלנו ליהדות, החיבור שלנו לירוסלם".
האמנתם שתצליחו?
דוד: "האמת היא שהיה לי קשה להאמין. זו נראתה כמו משימה בלתי אפשרית. זה היה מסע קשה כל כך, ולא ייאמן שהצלחנו לעשות את זה".
יום לאחר מכן כבר נחתו דוד, איינאו וגטנט בישראל ומיהרו להביא את הספר לאסקבו, אמו של גטנט. לאמו של איינאו, צהיינש, סיפרו על המסע רק עם סיומו. "היא לא ידעה שטסתי, ורק כשנחתנו בישראל צלצלתי אליה והודעתי לה. היא שתקה במשך כמה דקות, ואז פרצה בבכי של שמחה. היא אמרה לי משפט שאף פעם לא שמעתי ממנה: 'אני גאה ושמחה שאתה הבן שלי. אתה מפתיע אותי בכל פעם מחדש'".
"מוכנים למשימה"
בספרייה הלאומית הציעו לשלושה להשאיר אצלם את הספר לתצוגה, אך במשפחה מעוניינים להמשיך את המסורת ולחנך לאורו את ילדיהם, והספר נמצא כיום בביתו של איינאו. בין השאר, שוקלים בני המשפחה לשקם את הספר, בעלות של עשרות אלפי שקלים, ובהמשך אולי לתרגם אותו באמצעות קייסים לאמהרית ולעברית.
"אנחנו מרגישים שאוצר אבוד, היסטורי, שב אלינו", אומר איינאו. "הבן שלי, בן 12, ביקש להחזיק את הספר. נתתי לו, והסברתי לו שסבא רבא שלו היה מתפלל איתו. אנחנו רוצים שהקהילה תמשיך להתפלל עם הספר, ולא שיהיה במוזיאון. שהדורות הבאים יבינו שאנחנו לא אפרו־אמריקנים או אפרו־ישראלים, אלא יהודים לכל דבר ועניין, והספר הזה הוא הוכחה נצחית לכך".
איינאו ובני דודיו לא מתכוונים לעצור כאן. "יש המון ספרים כאלו, שנלקחו על ידי הכנסייה האתיופית, שמנסה עד היום לטשטש את ההיסטוריה היהודית של אתיופיה", הם אומרים, "הלוואי שהמדינה או ארגונים אחרים יטילו עלינו את המשימה להביא עוד ספרים כאלו, ובכך לשמר את הזהות היהודית של בני העדה האתיופית בישראל".
hanangreenwood@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
