אל תאמינו לפרסומים, האירוויזיון זו לא הדרך הכי טובה להכיר את אופיים של עמים אחרים. רוצים להכיר עם אחר? קחו רכב, התחילו לנהוג במדינתו ומייד יתגלה אופיו של עם. האדישות הכאוטית של הודו, הנינוחות המרוחקת של פינלנד, הקורקטיות הבריטית - ואנחנו? לנו לא מספיק לנהוג בכביש, אנחנו מרובי משימות, מוסכי דעת של מולטי-טאסקינג ובכל רגע המשיח מגיע, אז סורו מדרכי יגון, קדרות וטסלה עלובה, אנחנו נתלונן גם בכביש. למה מה? באנו רק לנהוג ולאותת? לא, זה קל מדי, שינחשו לאן אנחנו הולכים. אנחנו באנו להתלונן וליהנות.
אצלנו תלונות הן כבר מסורת. מחטא המרגלים ועד "מי האידיוט שנתן לך רישיון?" אנחנו נהנים להתלונן, בעיקר כשרע, ומרוב הרגל מתלוננים גם כשטוב.
אלא שכמו שעון חול שמגיע מעליבאבא עם קוקייה בפנים, לפעמים אנחנו מתלוננים כי באמת יש בעיה, ואם תביטו ימינה או שמאלה, מעלה ומטה, תגלו שהשמיים במקומם, והשמש זורחת בעייפות חורפית, אבל משום מה - ואל תגלו זאת לחמאס - ממשלת ישראל נעלמה כליל.
זאת אומרת, יש כמה אנשים שעוד מתכנסים כדי לעשות כאילו, אבל תשימו לב לשיחות מסביב בימים האחרונים, כולנו מחפשים מידע כדי להבין מה לעזאזל אנחנו צריכים לעשות בעידן אנרכיית הגל החמישי. המערכות בקריסה, ועם כל הדחק והבלאגן, חבל לכם על הזמן לעמוד בעוד תור ארוך לבדיקה. כי אם באתם בלי קורונה, עד שתגיעו לסוף התור כבר תהיו חיוביים לחלוטין. וזה לא נגמר שם: הילדים משחקים בבידודים מוזיקליים, אחד יוצא - שלושים נכנסים, המורות מפציצות את הווטסאפ בהודעות ושינויים, ובעלי העסקים עומדים בעיניים מושפלות בפתח ותוהים מי יבוא. אפילו הקבצן בצומת כבר שאל אותי אם אני יכול לעזור לו להתארגן על בדיקת אנטיגן.
ידענו שזה יקרה, התרענו שזה הולך להיות, צעקנו שהמתווה הלא טווי הזה הוא פשוט התנערות מוחלטת מכל אחריות, אובדן ערכים מהדהד והפקרות מנהיגותית. ואולי אין להתפלא שכך המצב, שכן מה אפשר לצפות מממשלה שמתנהלת כמו קורקינט עם שמונה נהגים שדוחפים לכל כיוון אפשרי כדי להישאר במקום? התוצאה היא שיבוש מערכות כללי. אלו אינן תלונות שווא, הלימודים אינם לימודים, העסקים אינם עסקים ולמעשה התחלנו לעשות סגר בהתנדבות. רק דבר אחד נשאר ברור וצלול גם בזמן הערפל הזה: אם ככה "מנצחים מגפה", עדיף כבר להפסיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו