יניב קלעי מוביל אותנו אל כיסא משרדי ומולו שלושה מסכי מחשב גדולים. "אתם תראו", הוא מרגיע אותי ואת הילדים שסביבנו. "נדבר כמה דקות, תקבלו הסבר קצר על המטוס ועל הפעלתו, ואחר כך אתם תטיסו את המטוס. זה הרבה יותר פשוט מאיך שזה נשמע".
זה לא באמת פשוט, אבל כמה דקות אחר כך אנחנו ממריאים. מושכים ידית כחולה וידית אדומה, מכוונים את ההגה אל נקודה המסמנת את קו האופק בשמיים, וכשרעש הגלגלים השועטים על מסלול ההמראה שוכך, והם לכאורה מתנתקים מהקרקע - אנחנו כמעט מרגישים את הלחץ הזה באוזניים ובבטן שלעיתים מתלווה להמראה. מעלינו תקרת חדר, סביבנו חלונות וקולות ילדים צוחקים, אבל מולנו, על שלושה מסכים, פרוס העולם כולו, כולל צילו של המטוס שהולך ונעלם ככל שאנחנו ממריאים גבוה יותר.
ברוכים הבאים ל"טייסת 325" - טייסת שמורכבת מסימולטור טיסה אמיתי יוקרתי במרכז שניידר לרפואת ילדים, שמעניק ליושבים בו חוויית טיסה אמיתית במשך כחצי שעה. טייסת שנולדה לזכרו של הרצל שי קלעי, אביו של יניב, שנהרג לפני 40 שנה, במלחמת לבנון הראשונה. טייסת שכולה חלום של יניב, שרצה להנציח את אביו בדרך מיוחדת.
"בואו לטוס ולהבריא", כתוב במסדרון המוביל אל הטייסת, ומבדיל בין מסדרונות המחלקות הלבנים למתחם של עמותת "ילדים שלנו" בשניידר. דובי ענק, לבוש סרבל טיסה וכובע טייס, מקבל את פני הילדים בחדר ההמתנה, שעל קירותיו הצבעוניים תמונות של כמעט כל מקום בעולם שאליו תבחרו לטוס - החל ממגדל אייפל בפריז ועד לפסל החירות בניו יורק. על שולחן קטן לצד הסימולטור מונחות הפתעות לילדים: ביטאונים של חיל האוויר, צמידי גומי כחולים שתרם חבר, עטים שקנה סבא של יניב. הכל למען הנצחתו של הרצל.
"אני חושב שכשהתחלתי את הפרויקט, עוד לא הבנתי את הפוטנציאל שגלום בו עד הסוף", אומר יניב. "לא הבנתי שיכול להיווצר כאן קשר אישי בין שני אנשי חיל האוויר, שמסבירים על פעילות הסימולטור, לבין הילדים. לא ידעתי איזה ערך מוסף יהיה לזה, מעבר לכיף של התחושה שאתה מטיס מטוס".
כל חייו גדל יניב על הזיכרון של אביו, ובחלוף השנים גם התגייס בעקבותיו לחיל האוויר. עד היום הוא משרת בחיל, וכך גם מצליח לחבר בין ילדי בית החולים למתנדבי הסימולטור, אנשי חיל האוויר בעצמם, חלקם אפילו משרתים כיום בטייסת שבה שירת אביו.
"היום אני יודע להגיד שהטיסה הזו נותנת לילדים המון, ובעיקר תחושה של שליטה על החיים שלהם. הרי בבית החולים הם מאבדים שליטה. שולחים אותם לבדיקות, לניתוחים, אין להם הרבה ברירות אלא לעשות מה שאומרים להם. וכאן, גם אם מדובר רק בחצי שעה, יש להם שליטה. וזה מדהים".
"יצא לחלץ נפגעים"
הוא בן 40, נשוי לליאור (36), ואב לשלושה. כיום הוא גר בתל אביב, אבל בילדותו גדל בבאר שבע. סבא שלו, עובדיה קלעי, היה מנהל בנק בכיר וחבר מועצת העיר. עד היום, בגיל 91, הוא עוסק בפעילויות התנדבותיות בעיר, ומכהן כיו"ר יד לבנים.
אביו, הרצל שי קלעי ז"ל, היה הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של עובדיה ובתיה. יניב מכיר את אופיו הטוב ורוחו הנעימה ("הוא היה איש צנוע ושקט שאהב לקרוא כמעט ספר ביום") רק מהסיפורים של סבא עובדיה, סבתא בתיה ואמא זמירה.
ביום הראשון של המלחמה, 6 ביוני 1982, טס הרצל, ששירת כמכונאי מוטס, עם ארבעה אנשי צוות נוספים לחלץ נפגעים מנבטייה שבדרום לבנון. בדרך נפגע המסוק שלהם מאש מחבלים, וכל אנשי הצוות נהרגו. הרצל, שלאחר מותו הועלה לדרגת רס"ר, היה בן 31 במותו.
יניב היה אז תינוק בן שבעה חודשים, בן יחיד. רק שנים לאחר מות אביו, כשכבר היה קצין בחיל האוויר, גילה את הפרטים על נסיבות מותו. "בהתחלה ידענו רק מה שסיפרו למשפחה שלי. שהיה אירוע והמטוס הופל, ואף אחד לא שרד. התקופה שבה הוא נהרג היתה תקופה שונה, שבה לא מסרו הרבה מידע, ולפני שעשו ועדות חקירה על כל אירוע כדי לדעת בדיוק מה קרה.
"היום אני יודע קצת יותר פרטים, כי אחרי שחזרתי מקורס קצינים חיפשתי עוד מידע על התאונה של אבא שלי. גיליתי שהמסוק יצא לחלץ נפגעים, גיליתי שהוא לא הופל במקרה, אלא שמדובר בטעות במפת הקוד שהיתה לצוות, שגרמה לכך שהם הגיעו לנקודה לא נכונה, ונחשפו בטעות. כל הפרטים האלה לא היו ידועים.
"אותי מאוד עניין לדעת מה קרה שם, והופתעתי בעיקר כי חשבתי שהמשפחות לא ידעו שהיה מדובר בטעות מאוד ספציפית. כשסיפרתי את הפרטים האלה למשפחה שלי, הם פחות הופתעו. מבחינתם האירוע כבר היה ואין מה לעשות עם המידע הזה".
יניב לא זוכר את אביו, ומכיר אותו רק מסיפורים, אבל כבר כילד הרגיש את הצורך לקבל על עצמו יותר אחריות, למלא את החוסר. "אני אמנם לא מכיר משהו אחר, כי נולדתי לסיטואציה שבה אבא לא נוכח, אבל בדיעבד הייתי מאוד בוגר כבר בגיל מאוד צעיר. לאמא שלי לא היה עם מי להתייעץ, אז מגיל צעיר היא היתה מתייעצת איתי. למשל, על משכנתא, על קניית רכב וכדומה. אני ממש זוכר שלא הבנתי כלום במשכנתא, אבל רציתי לעזור אז למדתי את הנושא. ותמיד הייתי סוליסט. התעקשתי לעשות דברים בעצמי, כי זה מה שהכרתי.
"היום אני יכול להגיד שכנראה זה גם משפיע על חיי המשפחה שלי. כאדם בוגר, קשה לי לראות סיטואציות של מריבות בין אחים או בין בני זוג. הרי אצלי לא היה את זה. היינו אני ואמא וזהו".
כשהיה בן 14, עברו יניב ואמו לתל אביב. "אני מניח שאמא רצתה קצת שינוי, ותל אביב היתה הזדמנות עבורי ועבורה. מבחינתי זה היה שינוי גדול. זה לא היה רק לעזוב את באר שבע, אלא את העיר שבה גדלתי ובה היה מפעל הנצחה גדול לאבא שלי. המשפחה שלי תרמה אמבולנס על שמו של אבא, והשכונה שבה גרים סבא וסבתא שלי נקראת שכונת רמות הרצל קלעי. במרכזה יש גם אנדרטה עם גן לזכרו. אני ממש זוכר איך הסרתי את הלוט מהשלט עם השם שלו, כשהייתי בן 8. שנים לאחר מכן, כשהגן והשכונה שופצו, הבן שלי הסיר את הלוט מעל השלט החדש, גם כן בגיל 8.
"באותם ימים היה פחות נפוץ להיות ילד בלי אבא. לא התביישתי בזה, אבל לא הייתי מדבר על זה הרבה. מאז שהתגייסתי אני חושב שהיה לי יותר קל לדבר על זה שאין לי אבא, כי הייתי חלק ממשפחת חיל האוויר, ששם הוא גדל".
על הביטוי הזה, "משפחת חיל האוויר", חוזר יניב בגאווה כמה פעמים. הוא פורש את שתי ידיו לצדדים, ומניח קסדה דמיונית על ראשו. "כשהייתי בן 8 הגיעו אלינו כמה קצינים מהטייסת עם קסדה שיצקו במיוחד כדי שתתאים לראש של ילד, נתנו לי אותה והטיסו אותי מחצרים לצפון, ובחזרה. זה היה סופר מרגש ומיוחד מאוד. באופן כללי היה לנו קשר מאוד טוב עם הטייסת של אבא שלי, בעיקר סביב ימי זיכרון וחגים. היו מזמינים אותנו לאירועים של הטייסת, ועורכים אירועים מיוחדים עבור המשפחות.
"אולי זו הסיבה שתמיד היה לי ברור שאתגייס לחיל האוויר. לא רק בגלל אבא שלי, אלא גם בזכות האהבה הגדולה שפיתחתי לטייסת ולמטוסים. מאוד רציתי את זה, וכשהתקבלתי לחיל זו היתה נקודה משמעותית בחיי, כי היה לי חשוב להיות בתפקיד משמעותי ואיכותי".
יניב התגייס בינואר 2000, ושירת תחילה כפקח טיסה. עם השנים התקדם לתפקיד מפקד מגדל פיקוח בבסיס פלמחים, והיום הוא רס"ן בקבע ומשרת כמבקר פנים בחיל האוויר. במהלך השירות למד לתואר ראשון במינהל עסקים ומימון במרכז הבינתחומי, לתואר ראשון נוסף במשפטים, לתואר שני במינהל עסקים ולתואר שני נוסף בביקורת פנים - לטובת תפקידו כיום. בשנים האחרונות גם התחיל לימודי טיסה אזרחית. גם את אשתו, ליאור, הכיר בחיל ב־2007, שם שירתה כקצינה בשירותי הדרכה. הם התחתנו לאחר כשנה וחצי.
"כשכל החברים שלי התחילו להשתחרר מהצבא, אני נשארתי. הייתי בן 24 בערך, עם המון אחריות. הרגשתי שיש לי חובה מוסרית כלפי אבא שלי להישאר בחיל".
"כאילו הם באמת בשמיים"
20 שנה אחרי שהצטרף רשמית למשפחת חיל האוויר, הרגיש יניב שיש לו חובה נוספת - להנציח את אביו. "בעשור האחרון התחלתי לרוץ חצאי מרתונים, והדפסתי על חולצות ריצה את הסלוגן
'RUN WITH IT לזכרו של הרצל שי קלעי'. התרגום 'לרוץ עם זה' מקבל משמעות כפולה - גם לרוץ עם החולצה, וגם להעביר את המסר הלאה. חילקתי את החולצות להרבה מכרים וחברים, והם שולחים לי תמונות שלהם רצים בכל מיני מקומות. זה נחמד, אבל תמיד הרגשתי שזה לא מספיק. שאני צריך לעשות יותר".
למה לקחת את זה על עצמך?
"אני מרגיש שאין מישהו אחר שיעשה את זה. סבא וסבתא שלי כבר מבוגרים, וגם אמא שלי, ואני רוצה שהילדים שלי יתחנכו על מי שהיה סבא שלהם".
הוא מצביע על שלט הנצחה מוזהב מעל מסכי המחשב, שעליו חרוט שמו של אביו. "אני מאוד מתרגש כשילד בא לכאן ורואה את השלט הזה, שהכינו בשניידר, או עונד צמיד שעליו כתוב שם הטייסת. זו בדיוק הסיבה שאני עושה את כל זה, בשביל הילדים האלה, ובשביל הילדים שלי. אם אבא שלי לא נמצא שם כדי לאסוף אותם מבית הספר והגן או לבקר ולשחק, לפחות שיכירו אותו דרך הסיפורים והפרויקטים".
קשה לרגש אותו. הוא כבר איש צבא ותיק, שממעט לחשוף את רגשותיו. אבל כשהוא מדבר על הסימולטור, נדלק אצלו הניצוץ הזה בעיניים וטון הדיבור הופך לנלהב, כאילו הוא שוב יניב בן ה־8 שמקבל קסדה מיוחדת וטס בשמיים.
"בתור ילד תמיד שיחקתי בסימולטורים שהיו בבסיס, ובמהלך השנים למדתי להכיר כל מיני גרסאות חדשות ופיתוחים של סימולטורים. כשנחשפתי לסימולטור הזה, שמדמה בצורה מושלמת גם את המטוס וגם את הסביבה החיצונית, הבנתי שמצאתי את הדרך להנציח את אבא שלי.
"תראי", הוא מתרגש, "זה מדהים. את יכולה לראות כאן אפילו את הנוף, לקבל תמונה מלאה של כל מה שקורה סביבך: הצל של המטוס שמסתובב מתחתיו, מכוניות בכבישים וסירות בים, ואפילו עננים או גשם. וכל זה כשהוא מדמה בצורה מושלמת את המטוס והמכוונים שלו.
"כשראיתי אותו, חשבתי לעצמי מי לא יכול ליהנות מטיסה אמיתית, וחשבתי על ילדים חולים בבית חולים. החלטתי להביא סימולטור כזה לבית החולים ולאפשר לילדים לחוות טיסה, כאילו הם באמת בשמיים".
"כל מי שהיה יכול - תרם"
את הכסף לרכישת הסימולטור, 10,000 שקלים, גייס יניב בקמפיין גיוס המונים באתר GIVE BACK. "הגדרתי את היעד לסוף הגיוס לארבעה חודשים, מתוך מחשבה שאם יהיה חוסר אשלים את הכסף מכיסי. אבל אז קרה משהו מדהים: הקישור רץ כמו אש בשדה קוצים בין כל טייסות חיל האוויר, עבר מפה לאוזן, רץ ברשתות החברתיות, והגעתי לכל הסכום בתוך 24 שעות!
"מצד אחד הייתי מאוד גאה ונרגש ושמח, מצד שני זה קצת הלחיץ אותי. פתאום הרגשתי את כובד האחריות שיש לי על הדבר הזה. קצת פחדתי, כי הרי חוץ מרעיון לא היה לי כלום. וזה מה שדחף אותי לקדם את זה במהירות. לא הייתי מוכן לקבל מצב שבו הפרויקט הזה, שהמוני אנשים השקיעו בו, ייכשל. הבנתי שאנשים נתנו לי כסף בנאמנות כדי לממש חזון שהיה לי, והבנתי שאני חייב להוציא את זה לפועל מהר".
יניב החליט לקחת את הפרויקט צעד קדימה: בחזון שלו ראה חדר סגור, שמאפשר להתנתק מאווירת בית החולים, ושבו הילדים הופכים לטייסים. "החלטתי שהפרויקט הזה יהיה יותר מסימולטור. שהילדים גם יקבלו שיעורי טיסה ויחוו המראה ונחיתה וכדומה, אבל שגם ייווצר קשר בינם לבין הטיסה והמדריכים.
"עברתי בין כמה בתי חולים, וכשהצגתי את הרעיון למנהלת בית החולים שניידר לילדים, ד"ר אפרת ברון־הרלב, היא אמרה לי 'ברור לך שזה צריך להיות כאן'. היא סיפרה לי שגם היא אשת חיל האוויר בעברה, ושירתה כקצינת מבצעים בטייסת מבצעים. ובאמת, במהלך העבודה שלי פה, עם בית החולים, נחשפתי לתרבות ארגונית שמזכירה את חיל האוויר בכל מה שקשור למצוינות, עמידה בזמנים וקידום פרויקטים. וזה עוד לפני שמדברים על הטיפול בילדים".
הוא מצביע על קיר צבוע בכחול שנמצא בחלקו האחורי של החדר. "כשהגעתי לכאן, באוגוסט 2021, לא היה כאן כלום. לא היו תמונות, צבע, חיים. כל החדר הזה היה מחסן. עכשיו דחסו את הציוד מאחורי הקיר הזה, וכל החלל שנותר הוא שלנו".
איך הצלחת לשכנע אנשים נוספים מהחיל להתגייס לפרויקט?
"פרסמנו בכמה קבוצות ווטסאפ ופייסבוק של החיל, והתחילו להגיע מתנדבים שהבינו שיום בסימולטור נותן המון לשני הצדדים. הטייס מתנדב במה שהוא אוהב, והעבודה עם הילדים מעצימה אותו לא פחות מאשר את הילדים.
"בשונה מכל מיני פרויקטים למען הקהילה שהחיל עושה, כמו שיפוצי מבנים או חלוקת מזון, שכבודם במקומם מונח, הפעילות בטייסת הזו מעצימה את הטייסים בצורה שונה. הטייס המדריך יושב עם הילד, ומסביר לו איך לשמור על קו אופק ולעשות פנייה ימינה או שמאלה, ואיך עובד מטוס. זה מדהים, והטייסים תמיד מבקשים לבוא שוב".
הוא זוכר עד היום את הילדה הראשונה שישבה בסימולטור, דבורה לאה. "כשאתה רואה ילדה על כיסא גלגלים ובלי שיער מגיעה בשיא ההתרגשות, ומדברת עם מתנדב על טיסות ולא על מחלות, אתה מבין שעשית משהו טוב בעולם. המדריך שאל אותה לאן היא רוצה לטוס, והיא ביקשה לניו יורק ואפילו זיהתה את המקום מהאוויר ואת פסל החירות, והיתה מאושרת כשהצליחה לנחות. עמדתי כאן מאחוריה עם כמה מתנדבים, וכולנו הזלנו דמעות. אפילו אני".
היום יש לו קבוצה של כ־50 מתנדבים מכל הקשת האווירית, חלקם אפילו כבר בגמלאות. בצוות המדריכים גם חיילת בשירות סדיר, שמשרתת כמדריכת סימולטור. בין המתנדבים שמור מקום של כבוד לאנשי טייסת ציפורי המדבר 123, שבה שירת אביו. "יזמתי פנייה למפקד הטייסת, והתקבלתי בזרועות פתוחות. גם מפקד בסיס פלמחים, תא"ל עומרי דור, הגיב לפנייה שלי, הציע עזרה מהבסיס וביקר פה ביחד עם מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף עמיקם נורקין".
מהיכן הרעיון לקרוא לסימולטור "טייסת 325"?
"זה סיפור קצת מצחיק", מגלה יניב. "בהתחלה בחרתי את המספר כי זה השם של אבא שלי בגימטריה. אחר כך הבנתי שזה גם היה שם היחידה הראשונה של חיל האוויר, שקמה כדי לקלוט את ילדי העולים ולטפל בהם. ואז נוצר משהו שמשלב בין עשיית משהו טוב בשביל ילדים, לבין אבא שלי. וזו המטרה שלי".
לפחות פעם בשבוע הוא מגיע לכאן, לקירות הכחולים שעליהם סמל הטייסת לזכרו של אביו. מכשיר מדריכים, מדריך את הילדים בעצמו, קוטף את הפירות שהחלום שלו מייצר. "אני באמת מתרגש בכל פעם שאני הולך במסדרון הזה", הוא נבוך. "אני חושב שזו הנצחה יפה, וגם תזכורת לשילוב ידיים בין כל כך הרבה גורמים כמו האנשים שתרמו כסף לפרויקט, בית החולים והמתנדבים מחיל האוויר. הסימולטור פועל במתחם ובמסגרת של עמותת 'ילדים שלנו' בשניידר. מנהלת העמותה, הילית גלעד, מאוד האמינה במיזם. כל מי שהיה יכול - תרם לדבר הזה. אפילו התמונות פה על הקיר הן עודפים מהבסיס שלי.
"יש יותר מ־100 אנשים שמרגישים שותפים לדבר הזה, והם בעצמם שגרירים של הפרויקט. לאחרונה פנה אלי טייס מסוקים שמתנדב פה, וסיפר שכל הסדירים בטייסת רוצים לבוא. זה מדהים בעיניי".
בכל כמה שבועות מוציא יניב עדכון לתומכים של קמפיין גיוס ההמונים, ומשתף אותם בחוויות מהסימולטור: ביקור מפקד חיל האוויר, ילדה חולת סרטן מטיסה מטוס, הכשרה של סגל מדריכים חדש.
"בכל פעם שאני רואה את הילדים בטיסה, זה ממלא אותי. יש כאן הרבה ילדים מטופלים אונקולוגיים, ילדים שמטופלים בדיאליזה, ילדים שכל היום מתעסקים במחלות, והנה מקבלים חצי שעה של טיסה. כל ילד מעל גיל 9 מבית החולים יכול ליהנות מהסימולטור.
"זה לא טריוויאלי לפנות חדר שלם בבית חולים בשביל חלום, וזה מה שעשו כאן. יש בינינו חלוקה, אני מביא את המתנדבים והם מביאים את הילדים", הוא צוחק. "אבל אני בטוח שיש גם אמון הדדי מאוד חזק ביני לבין בית החולים והעמותה. שניידר היו החלוצים הראשיים שאפשרו לכל הדבר הזה לקרות.
"עד היום, כשאני יושב בחדר הזה, אני לא מאמין שזה קרה. מבחינתי זה היה רק רעיון נועז, שהפך למשהו מאוד גדול. לאחרונה פתחתי קמפיין גיוס כספים לפרויקט דומה בבית החולים דנה לילדים באיכילוב, וגם שם הכסף גויס מהר מאוד, בתוך פחות משבועיים.
"בסופו של דבר, לא קל להיות בבית חולים לילדים. המחשבה על ילד חולה כרוני שוברת את הלב. אבל יש משהו מאוד מעודד בידיעה שילד שלא רצה להגיע לבית החולים כי נמאס לו מבדיקות וטיפולים, מסכים לבוא כי הוא יודע שאחרי כל הבדיקות הוא הולך לטוס בסימולטור. מבחינתי זה אומר שהצלחנו".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו