יום שני 14.3, בוקרשט, רומניה.
על המיטה הזוגית הגדולה בחדר במלון "מייקונטיננטל" בבוקרשט שוכבת קרולינה צ'רקשצ'נקו. תינוקת בהירת עיניים, קווצת שיער דלילה מבצבצת מבעד לכובע ורדרד. היא נולדה ב־18 בפברואר, ימים ספורים לפני תחילת המתקפה הרוסית באוקראינה, ומאז היא ובנות משפחתה נמצאות במנוסה. כמעט חודש היא עטופה בזרועות אמה בת ה־19, דיאנה, נעה בדרכים אל מחוץ למולדתה. אמה, דודותיה וסבתה מחפשות מקלט לה ולהן, בתקווה לספק לכולן עתיד טוב יותר.
כשמיכל שטיינמן, אחות בכירה מרכזת פיתוח מקצועי בסיעוד ומפקחת מלר״ד בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, וד"ר דרור דיקר, מנהל פנימית ד' בבית החולים השרון, נכנסים לחדר המלון, קרולינה לא בוכה. אולי גם היא מבינה שהנה, מישראל באו לעזור לה.
השניים מביטים בתינוקת האוקראינית, וליבם נשבר. כחברים במשלחת הסיוע של בילינסון והשרון מקבוצת כללית, הם עוברים כבר כמה ימים במרכזי הקליטה של הסוכנות היהודית בבוקרשט, בירת רומניה, מטפלים בעולים ובפליטים שמיועדים לעלות לישראל. עשרות אזרחי אוקראינה שברחו מהתופת, בתקווה לעלות לארץ, פליטי מלחמה שגם הביגוד החם לא מצליח להמס את מבטם הקפוא בעיניים.
אבל את המראה שנגלה לעיניהם באותו חדר במלון ברומניה, מיכל וד"ר דיקר לא שוכחים. "נכנסנו לחדר, ובמרכז המיטה הזוגית הגדולה שכבה תינוקת כבת חודש, עטופה כולה בשמיכות, ולידה ישבה בחורה צעירה מאוד, קפואה, ולא מסוגלת לדבר", מספר ד"ר דיקר. "ניסינו לפנות אל האם באמצעות המתורגמנית, והיא לא ענתה. ואז נכנסה אישה מבוגרת ממנה, ואחריה עוד שתי ילדות קטנות שניכר היה שהן לא באמת מודעות לסיטואציה הקשה שממנה הן הגיעו. זה נראה סוריאליסטי, חבורה כל כך גדולה של נשים אבודות".
מקץ דקות, בשטף דיבור באוקראינית בסיוע מתורגמנית, התחילה התמונה להתבהר. האם, נטשה (46), חולת סרטן שד גרורתי מתקדם, עזבה את ביתה ימים ספורים אחרי תחילת המלחמה. היא לקחה איתה את שלוש בנותיה, דיאנה, ילנה (12) וסניג'נה (10), ואת נכדתה הטרייה - קרולינה. חמש בנות המשפחה, שלושה דורות, שברגע הכי רגיש בחייהן שבו את ליבם של אנשי הצוות הישראלים.
"כשנכנסנו היה שקט, אבל כשנטשה התחילה לספר מה עבר עליהן, היא התחילה לבכות", נרגשת מיכל. "זאת היתה סיטואציה הזויה שבה נטשה בכתה, דיאנה שראתה אותה התחילה לבכות בעצמה, ואחריהן גם התינוקת, וד"ר דיקר מחזיק לנטשה את היד ומנחם אותה. דיאנה אמרה שהיא אוהבת שוקולד, ויום למחרת הלכנו לחנות שוקולדים ומילאנו קופסה בכל טוב. ידענו שאנחנו רוצים לעשות למענן כל מה שאנחנו יכולים.
"הבנו שאנחנו צריכים לתת את האקסטרה מייל הזה, לעשות את הדבר הטהור שבגינו הגענו. הבנו שכאן מדובר במקרה שהוא שונה. במקרים אחרים שראינו, הבנו שישנו איזשהו קצה חוט, עבה או דק, שהפליטים יכולים להיאחז בו. אחיינית רחוקה בארץ, חברים שעלו לא מזמן. כאן, לפחות בשלב הראשוני, היה מדובר בחמש דמויות תלושות, שמעבר לסטטוס של חוסר שייכות, מתמודדות עם מצב רפואי שאינו סובל דיחוי".
אנשי הצוות הבינו שנטשה ודיאנה כבר חיו בישראל במשך שנתיים בעבר, ולכן אינן זכאיות לסיוע של עולות חדשות. אחרי שבועות בארץ הן קיבלו הכרה כתושבות חוזרות, אבל הן עדיין מחכות לקבל תעודת זהות וסיוע. הישראלים הבינו שאין להן היכן לשהות או ציוד משלהן, והחליטו להירתם לעזרתן. בנוסף, הגישו בבילינסון בקשה לאשר לבנה של נטשה לעלות לארץ.
בסיוע ד"ר איתן וירטהיים, מנהל המרכז הרפואי רבין (בילינסון והשרון), ד"ר ערן רוטמן, מנהל בילינסון, ועמותת הידידים של בית החולים, מצאו להן דיור ללא תשלום במגורי הסטודנטים לסיעוד, והחלו לדאוג להן גם לתרומות. "יהיה לכן לאן להגיע בישראל", הבטיחו לנטשה, שמצידה לא מפסיקה להודות למציליה הישראלים.
חמש בנות, שלושה דורות, משפחה קרועה משורשיה ומכל היקרים לה, שברגע אחד מקבלת סיכוי מחודש לחיים.
יום רביעי, 23.3, פתח תקווה, ישראל
שבוע אחרי שנחתו כאן בטיסה מבוקרשט (ב־18 במארס), בנות משפחת צ'רקשצ'נקו מתחילות להתאקלם בישראל. הבנות הקטנות ילנה וסניג'נה צופות ביוטיוב בשירים באוקראינית. את הטלפון הסלולרי הביאו מחו"ל, את כרטיס ה־SIM אנשי הצוות רכשו עבורן. הן לבושות בשמלות חגיגיות, שיערן מסורק ומסודר. פניה של דיאנה מאופרות קלות, ציפורניה צבועות באדום. כל שביב של נורמליות עושה להן טוב על הלב.
מהרגע שבו נחתו בישראל, הצוות בבית החולים דואג לכל מחסורן. מיכל חיכתה להן עם ד"ר רוטמן בנתב"ג, ודאגה להביא אותן היישר אל הדירה הסמוכה לבית החולים. אחרי הנחיתה, דיאנה וקרולינה עברו בדיקות מקיפות של אחרי הלידה. אצל התינוקת קרולינה גילו רופאי שניידר חוסר תזונתי, שנבע מהמסע שאליו נאלצה לצאת בימים הראשונים לחייה. היא קיבלה טיפול, והיא ואמה שוחררו אל מגוריהן החדשים.
עכשיו הן כאן, חולקות שתי יחידות דיור בבניין ארוך מול בית החולים. בכל יחידה יש מיטה גדולה וספה, טלוויזיה וציוד בישול בסיסי במטבחון. נטשה, דיאנה והתינוקת קרולינה ישנות ביחידה אחת, שבו הוצבה עריסת עץ בפינת החדר. עכשיו מונחת על העריסה שמיכה כחולה מקופלת, ולצידה עגלת תינוקות עם כיסוי אדום שקיבלו בתרומה. על השיש שבמטבחון ניצבת קופסת מטרנה גדולה. היחידה השנייה, הצמודה, שייכת לשתי הבנות הצעירות, אף שאלו כמעט תמיד נמצאות בחדר של אמן ואחותן.
הטלפון של מיכל לא מפסיק לצפצף. ההודעות בקבוצת הווטסאפ "מחבקים את קרולינה", שאותה פתחה עם האחיות בבית החולים לטובת המשפחה, לא מפסיקות לזרום. אחת אספה למענן בגדים, השנייה מכינה להן פסטה ברוטב עגבניות, השלישית רוצה לצאת איתן לפארק. כאחיות בבית החולים, סדר היום שלהן עמוס. אנה קופמן, למשל, היא סגנית אחות אחראית במחלקת טיפול נמרץ כללי. קטיה קוריאל היא אחות בטיפול נמרץ לב. אלונה גרצ'יקוב - אחות ביחידת התאוששות. קטיה דרוקמן היא אחות בכירורגית ב' חזה ומורה לסיעוד, ודורין שמיר היא עובדת סוציאלית ביחידה לטיפול נמרץ. ולמרות הלו"ז הצפוף, כל אחת מהן פינתה את הזמן בעבור המשפחה ופרשה עליהן חסות.
"יום לפני שהן הגיעו, פתחתי קבוצת ווטסאפ של האחיות האחראיות בבית החולים וביקשתי עזרה", מספרת מיכל. "בתוך דקות כבר היו לי מתנדבות לתרגום, לטיפול ולאיסוף ציוד למענן. שתי אחיות לקחו את המפתחות של הדירות כדי לבחון מה יש שם, וביקשו להשלים כל מה שצריך. גם בית החולים נרתם לעזרה והביאו כלי מיטה, כלי אוכל, אפילו מכונת כביסה. כולם מילאו את המקרר במוצרי חלב ובאוכל, הביאו ביגוד שנתרם, שמיכות, ציוד תינוקות, הכל כדי שיהיה להן איך לעבור את סוף השבוע בדירה הזאת, ואת כל התקופה הזו בכלל.
"אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לתת להן, לפחות בהתחלה, תחושה של בית. הרי הן באו כמעט בלי כלום. בימים הראשונים שלהן כאן היתה סערה חורפית, ונטשה באה אלי ואמרה שהיא חשבה ללכת לשוק - אבל לא היתה יכולה לצאת בגלל הגשם. פתאום הבנתי שאפילו אין לה מטרייה. היה לי חשוב לקנות לה אחת, כי אני רוצה שהיא והבנות יסתובבו. שיקבלו על עצמן אחריות. שיראו חיים נורמליים. יש בזה אמירה הישרדותית מאוד חשובה ונורמלית".
נטשה: "טוב לי מאוד בארץ, ואני מקווה שנוכל להישאר ולהמשיך פה את חיינו. אני עלולה למות מהמחלה שלי, וחשוב לי שהבנות יישארו יחד. אני לא רוצה להיות עול על אף אחד, ואני מתביישת בזה שאני צריכה לבקש נדבות ועזרה מאנשים"
נטשה מביטה במיכל בעיניים נוצצות מדמעות. כשהיא מגוללת את סיפורה האישי, בתרגום של אלונה וקטיה קוריאל, הלב מתכווץ.
היא מגיעה מאלכסייבקה, כפר קטן באזור העיר דניפרו שבמרכז אוקראינה. כעובדת בחקלאות, היא גידלה בחלקת האדמה המשפחתית פירות וירקות, שאותם היתה מוכרת. ליד הבית, היא נזכרת בחיוך, יש אגם עם דגים, שם היו הולכות לדוג כדי להכין ארוחת דגים. היא ובעלה התגרשו ב־2019, והיא נותרה לטפל בילדות לבדה. דיאנה, שלא היתה נשואה, כמעט שלא שמרה על קשר עם אביה של קרולינה. היא ילדה אותה ב־18 בפברואר, בניתוח קיסרי, ארבעה ימים לפני שנסה על נפשה מאימת המתקפה הרוסית.
"כשהחלה המלחמה, התחילו להפציץ את שדה התעופה וגם תחנות דלק סמוכות לכפר שלנו", נטשה מחככת את ידיה בכוח זו בזו, עד שהן מאדימות מכאב. "התחלנו לשמוע על ארגוני סיוע יהודיים דוגמת חב"ד והג'וינט, שמארגנים אוטובוסים לגבול. עוד לפני שהמלחמה התחילה חשבתי לחזור לישראל עם הילדים, אבל המחשבה התעכבה והתעכבה, ואז הגיעה המלחמה והיה לי ברור שאנחנו עוזבות".
נטשה מגלה שבנה, ולרי, נאלץ להישאר באוקראינה בהוראת השלטונות, שלא מתירים לפי שעה לגברים לעזוב את המדינה. "מעבר לעובדה שהוא בן 22 ואסור לו לצאת, הוא המטפל העיקרי בסבתא שלו, אמא של בעלי, שנמצאת במצב סיעודי. מאז שהגרוש שלי עזב את הבית, הוא כמעט לא דאג לאמו, ואנחנו לקחנו את התפקיד על עצמנו. אז הבן שלי נשאר שם, והלב שלי נקרע מרוב געגועים ודאגה. אני מקווה שנצליח למצוא עורך דין שיהפוך אותו לאפוטרופוס של הסבתא, ואז נוכל להביא גם אותה לישראל, למרות שהיא סיעודית וצריכה להיות בבית חולים".
במנוסתן, נטשה לקחה עימה תיק לא גדול וארזה בו בעיקר מסמכים, קצת בגדים חמים, חיתולים ומעט אוכל לתינוקת. "שכרנו רכב עם נהג כדי להגיע לעיר הגדולה הסמוכה, ואחרי ארבעה ימי נסיעה עברנו את הגבול הרומני, שם עלינו על אוטובוסים של הסוכנות היהודית - ונסענו שבע שעות לבירה בוקרשט".
"עזרה סופר מוסרית"
ארבעה ימים מפרכים היטלטלו בדרכים. ארבעה ימים של חוסר ודאות ודאגה, ואחריהם כמעט שלושה שבועות של המתנה מורטת עצבים. תחילה במחנה פליטים על גבול רומניה, שם אותרו על ידי הסוכנות היהודית כמיועדות להגיע לישראל, ובהמשך במלון שהקצתה להן הסוכנות כדי ללון, עד שהוטסו ארצה.
בשל מצבה הרפואי, נטשה נזקקה לסיוע. ב־2019 אובחנה נטשה כסובלת מסרטן שד גרורתי. הרופאים באוקראינה בישרו שיש לה חודשים ספורים לחיות. שם, היא מסבירה, נדרש כסף רב כדי לקבל טיפול טוב בבית חולים, ובשל בעיותיה הכלכליות היא כמעט לא קיבלה טיפול, למעט תרופות שניתנו לה בזריקה לבטן, כדי להקל את כאב העצמות שנגרם ככל הנראה מהגרורות.
"כשגיליתי שאני חולה, הייתי צריכה לשלם סכום גבוה מאוד עבור ניתוח. לא הצלחתי להשיג את הכסף, ולכן לא עברתי את הניתוח הדרוש. נתנו לי כל מיני טיפולים אלטרנטיביים, שעד היום אני לא יודעת באמת אם וכמה הם עזרו בכלל.
"לפני חצי שנה הרגשתי מאוד לא טוב, והרופאים אמרו לי להכין את עצמי ואת הילדים לכך שאולי לא אצא מזה. הבנתי שאין מי שידאג לילדים שלי חוץ ממני, ובמעט הכוחות שנשארו לי הלכתי לבית החולים לקבל עזרה. קיבלתי שם עירוי של תרופות שנתנו לי קצת כוח. ידעתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילם, שעומדת להיוולד לי נכדה ראשונה, ושאני רוצה לעזור לה".
הרצון לחיות למען הילדות הוא שמחזיק את נטשה גם היום. כבר כשפגשה את הצוות הישראלי ברומניה, הסבירה להם על מצבה הרפואי. ד"ר דיקר, שמכהן גם כנשיא הפדרציה האירופית לרפואה פנימית, שלח אותה לבדיקת סי.טי ראש בבית החולים האוניברסיטאי בבוקרשט, שאיתו הוא נמצא בקשר טוב, כדי לוודא שהטיסה לארץ לא תסכן חלילה את חייה.
עכשיו הוא דואג להן גם בישראל, במקום המבטחים שבו הן כבר מתחילות להתאקלם. "עזרנו להרבה פליטים בדרך, ונעזור עוד ללא מעט אחרים", הוא אומר בטון רך. "אבל כאן יש תחושה של רצון לסגור מעגל, אחרי שפגשו אותן לראשונה שם, ויש התגייסות של כל כך הרבה אנשים לטובתן, בעזרה שאינה רפואית בלבד - וזה מחמם את הלב.
"בכלל, בסיטואציה הזאת אתה רואה את הערבות ההדדית ואת הגדולה של המין האנושי. מהרגע הראשון שהודענו שאנחנו נרתמים לטובת הפליטים, היתה לנו רשימה ארוכה של אנשי צוות שרוצים גם הם לטוס. מדובר בעבודה קשה, פיזית ונפשית, ורבים מאיתנו חזרו אחרי שנדבקו שם בקורונה, אבל אנשים עדיין רצו לטוס ולסייע. זה הצד היפה של הישראליות".
גם ד"ר רוטמן נקשר אל המשפחה. "אני רואה את העזרה הזאת כסופר מוסרית, ברמה שכל מי שיכול לעשות מעשה - חייב להיות חלק ממנה, הוא אומר. "אמנם היינו באזורים של הסוכנות היהודית, אבל טיפלנו בכולם, גם במי שלא זכאי לעלות לישראל. במסגרת העזרה הזאת, אנחנו מנסים לפתור בעיות אישיות של חלק מהאנשים, כמו משפחת צ'רקשצ'נקו.
"הסיפור שלהן נגע לנו ללב, ולכן גייסנו את עמותת הידידים כדי למצוא להן פתרון, גם אם זמני, כדי שיוכלו לנחות בארץ ולקבל קורת גג, ולא לחפש את עצמן בשדה התעופה. היה צורך במתן מענה רפואי והומניטרי, ואנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעזור. בכלל, עמותת הידידים של בית החולים עושה עבודה מדהימה בגיוס תרומות לפליטים מאוקראינה, ואנחנו קיבלנו החלטה לסייע גם לחסרי ביטוח או חסרי אמצעים".
האחיות מחבקות את בנות המשפחה, שמנסות להרכיב מחדש את הפאזל המפורק של חייהן. מוציאות אותן להתאוורר, דואגות לכל מחסורן. הילדות הספיקו, בין היתר, ללכת לסרט ולבקר בספארי ברמת גן. האחות מיכל לבנשטיין, שעובדת כתרפיסטית בבעלי חיים, מגיעה מדי פעם עם כלב טיפולי של בית החולים, והילדות מטפלות בו ומשחקות איתו, כחלק מההתייחסות לפן הנפשי שלהן.
נטשה: "אחרי שהפציצו את שדה התעופה ליד הכפר שלנו שמענו שארגוני סיוע יהודיים, חב"ד והג'וינט, מארגנים אוטובוסים לגבול. עוד לפני המלחמה חשבתי לחזור לישראל עם הילדים, אבל אז הגיעו ההפצצות והיה לי ברור שאנחנו עוזבות"
"אנחנו מנסים לספק להן גשר לחיים", מחדדת מיכל. "המטרה היא להעניק להן פה תשתית קיום בסיסית, כדי שנוכל להעביר אותן הלאה לטיפולם של הגורמים הבאים ולעטוף אותן במה שאפשר לעטוף - עד שנוכל לשחרר. זה מצב של ווין־ווין, ואני חושבת שכשאנחנו עוסקים בדברים כאלה, זה מאוד מחזק גם אותנו".
בשבת הראשונה שלהן בארץ רצו בנות המשפחה להתאוורר קצת ויצאו לקניון הסמוך ללא ליווי. אלא שפתאום, מסיבה לא ברור, קרולינה השתנקה והכחילה. הן נבהלו וצעקו, ואנשים שהיו בקרבתן החלו לבצע בתינוקת החייאה. אלונה, שעברה שם במקרה, הגיעה כשקרולינה כבר היתה בסדר. "הן היו מאוד מבוהלות, לא ידעו למי לפנות. יצרתי קשר עם מיכל, שהנחתה לפנות לשניידר, שם בדקו שוב את התינוקת".
יום ראשון, 12.6, מגורי הסטודנטים
שלושה חודשים אחרי שנחתו בישראל, בנות המשפחה כבר מגדירות את ישראל "בית". הבנות הצעירות, ילנה וסניג'נה, החלו ללמוד בבית ספר יסודי בפתח תקווה. הן לא מפסיקות לצחוק כשהן מתרגלות את הריקוד למסיבת הסיום הכיתתית, ונהנות סוף סוף לשחק עם בנות גילן. פעמיים בשבוע הן הולכות לאולפן, ללמוד עברית, והן כבר יודעות לומר משפטים שלמים, מברכות את האחיות ב"שלום" ו"תודה".
לפני חודש וחצי הצטרף אליהן גם הבן ולרי. למרות שהיה בגיל הגיוס באוקראינה, הצוות נעזר בשגרירות אוקראינה ופולין, והצליח להביא גם אותו לישראל, למעונות הסטודנטים בבילינסון. כשהגיע לכאן, החל לעבוד בקניון בפתח תקווה, בעבודות ניקיון. עכשיו הצוות מנסה לדאוג לו ללימודים באולפן ולעבודה מסודרת.
מעמדן האזרחי של דיאנה ונטשה, שלא היה ברור כאשר הגיעו לארץ, הוסדר לאחרונה, והן אף קיבלו חברות בקופת חולים כללית. לפני 15 שנה חיו השתיים בישראל, בערד, עם אביה היהודי של דיאנה. שתיהן היו בעלות אזרחות ישראלית, ולכן לא קיבלו מראש סיוע מהסוכנות היהודית. כשהגיעו לכאן, נאלצו להמתין שבועות ארוכים עד לקבל התעודות הנדרשות.
לעומתן, המעמד האזרחי של שתי בנותיה הצעירות של נטשה טרם הוסדר. הן זכאיות לשהות בארץ לפי החוק השבות, שכן אביהן יהודי, אבל כעת ממתינים במשרד הפנים שאביהן יחתום על מסמך בשגרירות בקייב, והדבר מתעכב בשל הקרבות במדינה. מעמדה של הנכדה קרולינה עדיין לא הוסדר. כבת של אזרחית ישראלית היא זכאית לעלות לישראל. אבל בשעת מלחמה, ובשל הייחוס המורכב, האישורים מתעכבים, ואיתם מתעכבות ההקלות שמגיעות לה, וכן החברות בקופת החולים.
נטשה, שעוברת טיפולים ביולוגיים שאמורים להיטיב את איכות חייה, נשענת לאחור בכיסאה. הטיפולים מעייפים אותה, מחלישים, אבל היא שומרת על כוחותיה למען המשפחה שלה. היא מרימה את כתפיה, מניחה את כפות ידיה על עיניה, מנסה לעצור את הדמעות.
"אני אפילו לא מוצאת את המילים הנכונות כדי להודות לכן", היא פונה לנשות הצוות. אחר כך היא מוסיפה למיכל, אלונה וקטיה: "אני יודעת שיש לכן חיים משלכן לדאוג להם. טוב לי מאוד בארץ, ואני מקווה שנוכל להישאר ולהמשיך פה את חיינו. אני רוצה שהבנות שלי ילכו לבית ספר כאן, שדיאנה תוכל ללמוד משהו שמעניין אותה, שתתחיל לעבוד, שנוכל לחיות.
ד"ר דיקר: "בסיטואציה הזאת רואים את הערבות ההדדית ואת גדולת המין האנושי. היתה לנו רשימה ארוכה של אנשי צוות שרצו גם הם לטוס. מדובר בעבודה קשה, ורבים מאיתנו חזרו משם עם קורונה, אבל אנשים עדיין רצו לסייע. זה הצד היפה של הישראליות"
"אני לא באמת יודעת מה מצבי הרפואי. אני עלולה למות מחר מהמחלה, וחשוב לי שהבנות יישארו יחד ושדיאנה תקבל אפוטרופסות על הבנות הצעירות ותוכל לדאוג להן.
"הלוואי שאנשים יבינו שצריך להעריך בכל יום איש את רעהו. לאהוב זה את זה. אני לא יודעת איפה הייתי היום בלי התמיכה שאני מקבלת פה מהאנשים הטובים האלה סביבי. אני שומעת על ההרס שמתרחש באוקראינה, על ילדים שישנים במרתפים, על משפחות שלא שרדו, והלב שלי כואב. אני מקווה שאנשים יבינו שמדובר בזוועה, ושהמצב לא יכול להימשך כך. צריך להעריך את החיים". 
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו